בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
גמרתי מאמר, ועתה הוא כאש אוכלת בעצמותיי. נראה אם יביא קוראים…? (והרי זו תקוות רוב הכותבים לא? או טעיתי.)
והמכותבת? היא נופשת בגינוסר, במנזר, ולא תשזפה עין זר. שם דגים – אין דבר. הם שותקים. רק הלב הוא שר. ועל החוף – הקר – רק אלם . הוא נשאר.
סבינה מסג: מונוגמיה עילית – שירים – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
ציפורת נדירה היא, המשוררת סבינה מסג. היא בת היישוב העברי, והיא אזרחית העולם. היא יהודיה המבלה את חייה במנזרים. היא חסידת הביטוי שמרבה לשתוק, שמוצאת את חיותה בדממה.
ואמנם, אין זו ההתייחסות הראשונה לשיריה. ביבליוגרפיה שלמה מלווה את יצירתה בשירה: עבודות לה גם בתחום ספרות ילדים ותרגומים. לו כתבנו עליה עוד, לא היה זה אלא אולי אך נדבך נוסף מעט בשבח יצירתה.
סבינה כותבת מאז גיל 9. עבודתה מראשיתה מצטיינת בחותם המיוחד לה – הבדידות. את שירה הראשון כתבה בבורחה מהעולם ושאונו – במערה מבודדת.
אין שורות אלה מתכוונות להתייחד עם תולדות חייה. אלה רשומים, על פי רוב, בביבליוגרפיה הנזכרת [1] ובמאמרים נוספים.
די לנו בשיריה, שהם כשלעצמם מהווים מעין רישום אוטוביוגרפי. שיריה מלווים את תולדות חייה הן מנקודת מבט של הווה והן כהעלאת זיכרונות על ימי עבר. שירים אלה מתייחסים הן לקורות אותה מאז נעוריה, שירותה הצבאי, מלווים רישומי זיכרונות ממקומות מגוריה השונים בעבר.
על עטיפת הספר – "אוטופורטרט משפחתי", ציור שמן מעשה ידי הצייר אהרון מסג, בעלה של המשוררת. – זו מין יצירה מודרנית – אולי פוסט-מודרנית – שכל המתבונן בה מוזמן להבינה בדרכו. יצירות מודרניות מעלות בזיכרון ומהוות מין רורשך-טסט – הכל מפרשים אותן כנטיית ליבם. האחריות על הפירוש הוא על המפרש.
שם ספר שיריה של סבינה מסג כשלעצמו איננו משאיל עצמו להבנה במבט ראשון: אך אט אט נראה כי הקורא יורד לְרֵעָהּ.
כי מה הוא "מונוגמיה עלית"? אולי הכוונה למשהו מעין דברי גיתה אל שרלוטה פון שטיין (אם כי נראה כי הרחקנו בכך עדותנו: תרבות המשוררת ושפת האם הראשונה שהיה בפיה היא הצרפתית: זיקה לה לשירה האנגלית, ולאחרונה לנורבגית, אך לא לגרמנית): "זֶה הָאֶחָד , לֵדָה, אֲשֶׁר אֱהֹב תּוּכְלִי"[2] – דברי גיתה לשרלוטה. זו האחת. והדברים מתייחסים לעולמות של עלית. מונוגמיה עלית. סבינה חיה בזוגיות מאושרת עם בעלה מעל 40 שנה. שירים רבים מתייחסים בספרי שיריה לזוגיות זו, הנמשכת מאז פגישתם הראשונה בצבא ועד ימי בגרותם, עד ימי מחלתו המצערת, והחלטתה לגמול לו, אף במצב זה, על חסד נעוריו: כי גם בימי שיבתו הוא לה למשען, כמו שהיא לו: הוא לה כנער שבין סבכי שיבת חזהו יכולה היא להסתתר כציפור בסבכי הכינרת (עמ' 92.)
מה הם מרכיביה ומאפייניה של אותה זוגיות נעלה, עלית, עליה נסובים – בלשון הווה ועבר – כה רבים משירי הספר? במה ראשיתה?
המרכיב הראשון הוא היופי עצמו, יופי של אישה . ראשיתה בגילוי העצמי של הנערה המגלה את יופיה והופכת מודעת לה: "הייתי יפה בגן" (עמ' 6, "גן המנזר"): המגלה היא היא עצמה, אך גילוי יופיה על ידי בן הזוג הופכה יפה עוד יותר.
אף לזוגיות זו מושאלים מראשיתה מאפייני עולמה של המשוררת: הרוגע, השקט שבהתבוננות פנימית, ההיסגרות במעין דומיה הנרמזת במילות השיר. גם הודות לאלה הזוגיות הזו היא עלית.
הגנים בהם שיריה מתרחשים, יחד עם כל עולמה, מתאפיינים בתום. "בילדותם של כל האנשים היה היה גן", שמה המשוררת את המוטו מפי פסואה בראש ספרה: וזה הגן שנפשה לא תאבה לעזוב עד היום הזה: זה הגן שם המשוררת משתעשעת ברוחה וחוזה, ובנפשה כר נרחב למשחקי חלומות. "אַל תַּזְקִין לְעוֹלָם, לִבִּי הַתָּם" – קוראת המשוררת לנפשה גם בשיר הבא בספר, "אִם תַּזְקִין אֵיךְ נוּכַל לַיָּמִים"? ("שיר ישן", עמ' 7). ובשיר בעמ' 10: "אָהּ, מִי יִתֵּן חֶלְקִי בֵּין בַּעֲלֵי כָּנָף – שְׁלִיחָיו שֶׁל הֵשַׁיִט הַתָּמִים הַהוּא…" ( קרי יונת נוח). – התום הוא קו קובע ועקרוני בשירתה של סבינה מסג (ס"מ מעתה). זה השיט בו נוטלים חלק הדוברת את מלות השיר וַאֲהוּבָהּ, אותו "אָהוּב תָּמִים/ וִיפֵה תֹּאַר" (עמ' 11). עימו היא זוג, ושניהם הם "זוגיונים" ( עמ' 31), באותיות מודגשות.
כל אלה – היופי, הרוגע, התמימות ועוד הם הסממנים של שירת ס"מ: ועוד היא הוסיפה על אלה בשיריה אחוזי קרני הכנרת. ואמנם ספר השירים מלא זכרי מקומות בהם הקדימה המשוררת והתגוררה לפני שגרה ליד הכינרת: אך אגם זה, הגדול בישראל הוא עיקר היותה וחיותה. כמו שבילדותה היא ברחה מביתה הרועש אל רוגע המערה ושם דיברה שיר, בילתה בשיחה עם עצמה וישותה ושוחחה בדברי שיר עם השקט והקירות, כך עתה בורחת היא מהמושב בו גרה לפנים ליד כביש גהה ושדה התעופה, על רעש מטוסיו, מסמיכות חיריה וריחות המזבלה אל החופש, אל שפת הכינרת. הזוג חוזר מגן העדן הראשוני, התמים ( שגם מושב חמד בו גרו היווה חלק ממנו) אל עבודת האדמה, אל גידול ירקות ועשבי מרפא: כי הזוג הוא זוג ראשונים, מעין אדם וחוה בתמימותם וחמימות, שלמות אהבתם: והם מקיימים את צניעות הצריכה, את מצוות עבודת האדמה. משכנם הראשון הוא מעין אוהל מועד, סליחה, אוהל רועד, מתחת לחופת ניילון צהוב, על שפת הכינרת, ה"נוֹגֵס וְנָסוֹג, נוֹגֵס וְנָסוֹג' ( עמ' 16).
בעמ' 72 היא כותבת: "כָּל בַּיִת שֶׁאָהַבְתִּי פַּעַם, נִשְׁאַב אַל לִבִּי, וְנִשְׁאַר": ומכאן אל ההפשטה המתבקשת: "אֲנִי בַּיִת בִּפְנִים בַּיִת בִּפְנִים בַּיִת, מִצְבּוֹר בָּתִּים מְהַלֵּךְ וְנִכְתַּב וְשָׁר, חַדְרֵי-לֵב סְתוּמִים, מְחֻבָּרִים לָהֶם יַחְדָּו…" .
כמו את כל מקומות מגוריה בהם דרה קודם וגם אחר כך – המושב חמד, כליל, צפת, המנזרים בעין כרם ועל שפת הכינרת, כמו גם את הכינרת עצמה, אופפת הילה. מגע לה כאן עם הקודש: תחושת גן העדן מתחלפת-מתחלקת עם תחושות אוהל מועד. מגע לה עם היהדות – חמד הוא מושב דתי ובה ישיבה: עם צפת, עיר המקובלים, שם אדם פוגש בכל סימטא ופינת רחוב את ר' יוסף קארו, בעל השולחן הערוך, את האר"י הקדוש, את חיים ויטאל, בעל "שערי קדושה", את ישראל נג'ארה בעל "לכה דודי": – ועם הנצרות, שלא לדבר על דרוזים וערבים.
שירי הספר הם מעין אוטוביוגרפיה: בחלק מהשירים המשוררת חוזרת אל ימים קדומים: עד שבסוף הספר היא מגיעה לימיה אלה. במובן זה ספר זה הוא מעין יצירה רטרוספקטיבית: הוא כולל תקופות ראשית ואחרית, עד ימינו. כך קורה שאוטוביוגרפיה זו נושקת לנופי הארץ: כולל כביש גהה על התנועה הרבה בו. מכאן נמשך הלב אל האוויר הצח של הגליל, ("יָם הַגָּלִיל מָשַׁךְ כְּמוֹ מַגְנֵט", עמ' 12): וכולל אפרורית הכנרת בבוקר ועל רוב צבעיה בערב: מגוריה על שפת האגם שעצם מראהו משקף כחול ורוך: נפשה אחוזה בצבעים וקולות הטבע שכאן: סגול של צפורנית, חרדל הבר…הרבה ירוק… חלוקיו של הנחל…קול המים – מבלי להתעלם כמובן מהעובדה שה"טבע" מורכב לא רק מיציר כפות האל אלא גם מעקבות מעשי האדם. אין המשוררת מכחידה תחת לשונה: השירה הפוסט מודרנית, אליה היא מבקשת ליחשב שייכת בשירתה, אינה "רומנטית" בלבד: היא מתבוננת פקוחת עיניים במה שבו הממש, בנעשה סביב, בחריצים שהטנקים, הטרקטורים חורשים בקרקע, בכליאת המים בצינורות ("נַחַל שָׁלֵם בְּתוֹךְ צִנּוֹר חַמְרָן", עמ' 18) וגזל האדמה החקלאית הטבעית וציפויה במעטי בטון, בתצבורות הסחי המתאספות על הקרקע, – לכיעור והדומן שהאדם מותיר – גם על שפת הכינרת בעקבותיו. ובכן, גם אלה הם חלק מה"טבע", אם לא אחרת, הרי שטבע האדם.
ס"מ קוראת, במקום מן המקומות, לשירתה "שירה אקולוגית" (ככינוי ומאפיין לשירתה שנתנו מבקרים אחדים, קודמיי): אך כאן עולה שאלה חדשה. האם כתיבתה ה"אקולוגית" של ס"מ – זו הרואה לא רק את היופי בטבע – האם מגמתה ראיית הטבע ללא כחל וסרק, ללא מחלצות רומנטיות? או רומנטיזציה של מוצרי התעשייה המזהמים נהרות ( "כָּאן הֵקַמְנוּ אֶת אָוָלוֹן שֶׁלָּנוּ, עַל הַשָּׂפָה הַמְלֻכְלֶכֶת שֶׁל נַחַל אֵילוֹן…"(עמ' 40), מרעישות את האוויר, כולאות את יפי הטבע בצינורות? האין לפנינו מורשת כלשהי של מרינטי, אבי הפוטוריזם האיטלקי, שסגד לקידום הטכני והתעשייתי, שקידש את המכונה, את שמקורו ומהותו אינם "מן הטבע", או, לחלופין, הרואה באלה חלק מהטבע, ממהותו הטבעית וההכרחית של העולם? האם זו "שירת הטבע החדשה" (עמ' 45)? אין אנו עוד חלק טבעי של הקוסמוס, אלא של הקומפוסט. עניין לנו עם פני השירה החדשים, ה"פוסטמודרניזם", שירת טבע שאינה שואפת עוד להביא לקורא יופי אלא כיעור: המעמיד עולם זה, את העולם שלנו על מהותו הבסיסית של כיעור ומיאוס. ורואה מחובתה לדחוף לפני האף של הקורא את מראותיו וריחותיו. עוד מעט המשוררים ימשכו ידם מכתיבת שירי גשם ואביב ויכתבו שירים רק לתהילת המשקעים החומציים.
אך אין ס"מ מגיעה לכל אלה: סבינה רומנטית : "שַׁל נְעָלֶיךָ בֵּין הַפְּרָחִים": מגעה עם הנוף משרה עליה מעונג החושים: "מָלֵא כַּף רֶגֶל בַּחֲלוּקָיו שֶׁל הָאָפִיק הָרֵיק". (עונג כן, אך גם פיקחון: האפיק ריק כי מן הסתם המים נתפסו לצרכי החקלאות). נפשה מבקשת על הצמיחה במקומות השרופים: עיניה פקוחות לכל פלאי הנוף, כולל שדות המוקשים החבויים בין קני הסוף ( עמ' 19).
הכינרת, המעניקה לנפשה חיות, גזל ממנה גם את בנה, שלמד להשיט ספינות על מימיו, התאהב בימים עד שקרא לבנו "קאי", "ים", בלשון הבאי, הארץ שמעבר לימים ולאוקיינוסים אליה הרחיק לשוט, שבה הוא התיישב בלא לשוב.
סבינה רואה את הארץ, ואת חייה בה בפיקחון. ליד הרומנטי, המתפעל ומתרומם למעין אקסטזה, התמסרות בנפש למראה הנעלה והנשגב שבטבע היא שומרת מקום לראיית הממשי. היא רושמת כל הקורה לה בלשון הממשות – בגישה ישירה: בשירתה חיה המציאות כנתינתה, בלא קפנדריות, תיאוריות ודברי הגות מדללים.
הקורא בשירים, נוף נפש המשוררת נפתח לפניו. התום, הישירות, הרישום המיידי של הגויות הלב, כוח ההתבוננות וההזדהות עם המראות הנגלים עליה ביומיומי, ראיית האהוב והזוגיות, מהלך העתים והתחלפותם, והאושר שבכל מקום בו למשוררת יוצא לחיות, השורשיות הארץ-ישראלית, ההזדהות עם הנוף – כל אלה הם המרכיבים את עולם המשוררת – כל אלה ועוד.
לשון המשוררת עשירה ומלאת המצאות. ס"מ מנצלת זכרי לשון והופכת לשורת שיר ביטויים ידועים ואהובים מאוצר השירה (כגון בעמ' 8: "אהובי בנה לי בית"): ויש גם שיר שלם המבוסס על שמות שירים עבריים (עמ' 61).
ס"מ מנצלת ביטויים השגורים ואחרים בלשון והם בידה כחומר ביד היוצר, (חרציות מורידות את השמש לגובה היום" (במקום "ים"). הביטוי האקלימטולוגי "עומס חום" ( כבד, בינוני וכו') נותן מקום לשורת השיר: "עֹמֶס חֹם/ ועֹמֶס רֶגֶשׁ" (עמ' 56); ידיעות בחדשות על התקפות גז מולידות את המשפט "התקפת חומרי האז": ועוד.
ואף זה מדרכי הלשון: המשוררת יוצאת מן הקונקרטי ומגיעה אל המופשט: וראה דוגמא לעיל ( עמ' 72) ( מפירוט בתים בהם המשוררת היתה גרה אל ההפשטה לפיה בעצמה היא אותם בתים, שהפכו מביתם חומריים לחלק ממהותה הרוחנית).
היא בונה משחקי לשון למיניהם: גם ממלאת שורות שיריה באליטרציות ("שטות שופכות אותה לכביש באשדים", (עמ' 24) " בריח הרוח שעברה בתוך פרדס פורח כריח הירח דבש ושושנה ושסק…" : "האהבה …שהיתה שירה…ושהיא עדין שרירה"… "איך לתאר…איך לאתר"…
מילה גוררת אחריה מילה אחרת: זו מעלה מאוב תכנים בסיכול אותיותיה, רעיונות זה עתה נולדו וחביונם לא אחר אלא השפה עצמה: הם נולדו זה עתה והיא מוצאם. "שְׂכִירוּת משנה ואריסות/ מאורסים לְמַחְסָנִים" (ביתה לשעבר בחמד הפך מחסן: כך בשיר "מחסן", עמ' 41). "לַשָּׁוְא אֲנַסֶּה לְכַתֵּת שְׁיָרִים לְשִׁירִים": (כאן ה"שין" האהוב על השפה העברית, וגם על סבינה): "לְרַשְׁרֵשׁ בְּסִירִים קלופי אֵמָיְל, שֶׁיִּשְׁלְחוּ מַיְיל לְעַכְשָׁו"… ".
אזכורי לשון כוללים כמובן גם לשונות שבתשתיתם המקרא: בעמ' 46 אנו פוגשים אזכור כזה: "זו היתה…[גן עדן שלנו]= אחוזתי…הגן ממנו לא נגורש, גם אם נאכל מן האפרסמון…, החושחש, הוָלנציה, השמוטי…" (המשוררת מונה את שמות פירות הגן).
פנים רבות ללשון הדיבור: היא משמשת לשיחת רעים, להשתפכות הנפש: המשוררת משוחחת עם ביתה הישן, עם הקירות: עם סביבתה. בעמ' 48 כמדומה היא משוחחת עם בית ריק: הקירות, נראה, "מִתְפּוֹצְצִים מֵרֹב פְּתָקִים שֶׁהַמְשׁוֹרֶרֶת כּוֹתֶבֶת אֶל הַתְּהוֹם הַקּוֹרֵא".
אך המאפיין ביותר את סבינה ושירתה הוא לא השיחה, אלא, כאמור, הדממה. אולי את זאת באים לבטא המרווחים והזזת השורות, – יצירת רווחים בין שורה לשורה, לבטא את השתיקה.
אין למצות את שירתה בשורות ספורות.
.
.
[1] וראה במיוחד את דבריה של אביבה לורי, "חיי סבינה", הארץ Online, יום שישי ט' באייר תש"ע, 27.3.1994
[2] גטה: ליריקה, ספראית הפועליים, מרחביה, תרגום: א. פרסמן, "ללידה", , עמ' 37
משוררת נהדרת,
ובאופן אישי, אני מתגעגעת אליה מאד.
סבינה, אנא, חזרי!
לאורחת
למה, לאן הלכה?
תודה על התגובה. הלוואי ויימצאו עוד שימצאו בכתבה ענין… הרי היא ראויה?!
משה,
אתה אהוב, גם מבלי לכתוב על סבינה.
הלוואי וידעת זאת,
ולא היית צריך לחפש עדויות לכך כל הזמן.
כותבת נעלמת יקרה,
מפיך לפי האלהים – ולצלחת הרבים…
עליך נאמר שאם יש צדק יופע מיד.
אני באמת כותב כדי להתקבל. שדבריי יהיו כצרור המור על הלב. בין היתר אני כותב גם להשכלתי. דוגמא: הייתי פעם נוכח במשכנות שאננים (ירושלים) בו נתן דר' אריאל הירשפלד סדרת הצגות למשוררי ישראל – כל ערב משורר אחר. אולי אוכל – ולו במעט – ללכת בעקבותיו. תהיה לי גלריית משוררים – אבינגדור גונן, סבינה מסג, יצחק גנוז, גבריאלה אלישע ( כתבתי עליה כדי לפייסה ולהאהיבני עליה אך זה הביא עלי רק את כעסה) רות בלומרט, דנה אמיר, משה מאיר, ראובן בר יוסף, חמוטל בר יוסף, שרה קרפנוס, אסתר אטינגר, את מי שכחתי, עתידית מתכנן בע"ה גם יונה פישר וחיים ספטי, ומי עוד ואת מי שכחתי אולי יש גם את מי ששכחתי – שכולם כולם ימצאו את קברי.
בברכות לאוהבתי
אני מודה לה כאן שוב!!!! דבריה מהממייםםם!!!!
מ.
ואולי שאיזה עורך יגלני ומאמריי יתפרסמו.
ואלה ( משער אני) הם אוהביי: (על כל פנים פרסמתי עליהם, אך רק חלקם השיב אל חיקי אהבה, בינתיים):
1) 1978 על "המאהב" של א. ב. יהושוע בקורת-מסה Uj Kelet
2) 1978 רצון וייאוש בקורת-מסה פרוזה
3) 1985 על ע. מנור בקורת עתון 77
4) 1993 על בלפור חקק בקורת מבוע
5) 1993 על משה מאיר בקורת מבוע
6) 1993 על רות בלומרט בקורת-מסה מבוע
7) 1994 על א. אטינגר בקורת-מסה אפריון
8) 1995 על אלה בת ציון בקורת-מסה עתון 77
9) 1995 על יהודית מוסיל-אלעזרוב בקורת מבוע
10) 1995 על חדוה רוט בקורת מבוע
11) 1996 על יונה אלון בקורת קול ישראל
12) 1997 על ח. איזקסון בקורת מבוע
13) 1998 על רות בונדי בקורת קול ישראל
14) 1998 שיחות עם פ. שדה ז"ל בקורת ומסה ירושלים
15) 1998 על דבורה אמיר בקורת ומסה קול ישראל
16) 1999 יונה אלון: יומן השנה בקורת ומסה קול ישראל
17) 1999 על בלפור חקק (מצב החומר וגו') בקורת ומסה קול ישראל
18) 2000 על "צמא, של מירי בן שמחון מסה ירושלים
19) 11.7.2003 על ג' ס' שירה של חמוטל בר יוסף בקורת, סקירה מבוע
20) 20.7.2004 שיחה עם אבי כצמן על פנחס שדה והספר "אני נושא את שירי לרעב לרוח קול ישראל, רשת א'
21) 4/2005 על אדלינה ועצי העקץ מאמר מהות
22) 4/2005 על שושנה אידל מאמר מהות
23) 4/2005 על "עידו ועינם" מאמר מהות
24) 1.10.2004 על "ימים כינוריים" של שושנה אידל ביקורת עיתון 77
25) 6.2005 על חמוטל בר יוסף: הבראה מאמר האומה
26) 6.2005 על חמוטל בר יוסף: הבראה מאמר אפריון
27) 6.7.2006 על אוריציון ישי: הנזירה שעלתה" ביקורת האומה
28) 8.2007 חדר הלידה: רכבת העמק (מפי עזקה) חדשות בן עזר
29) 14.10.07 פנחס שדה והאגדה מסה ידע עם
30) 2007 על יחזקאל נפשי המאמר מגזין "במה"
31) 2007-8 דרכו של סופר התקבלות, הוצאה לאור אימגו
32) 2008 דן אלבו: בוא מאמר ביקורת Nfc
33) 2008 היינריך היינה" זבובונת" תרגום שיר אפריון
34) 2008
דן אלבו: בוא מאמר ביקורת אימגו
35) 2008 שושנה ויג: תבואת השגעון, ספר שיריה מאמר ביקורת מגזין במה
36) 2008 מאמר על נפשי מסה קטרוג מגזין במה
37) 2008 שושנה ויג: חגיי ועונתיי, ארוטיקה בספרות מאמר ביקורת BSH פורטל
38) 2008 שמות השטן מסה אימגו
39) 2008 שירת יורד הים הישיש / סמואל טיילור קולרידג' מסה ביקורת אימגו
40) 15/05/2008 זכריה בן יהוידע מסה-מחקר אימגו
41) 30/05/2008 שירת האהבה השומרית מסה ובה שירים משומר Nfc
42) 16.6. 2008 ראיון עם שרית שץ
ראיון חדשות בן עזר
43) 23/06/2008 גתה: עולמות הרוח
מסה אימגו
44) 23/06/2008 פנחס שדה (הערכה) מסה Nfc
45) 25/06/2008 פרויד: "המשורר וההזייה. מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה".
מסה פרשן
46) 27/06/2008 פרויד: משה מסה Nfc
47) 29/06/2008 אורה עשהאל: "פיסות אישה" מסה ביקורת פרשן
48) 30/06/2008 על יומני מסע מסה חדשות בגן עזר
49) 08/08/2008 פנחס שדה והאישה מסה אימגו
50) 17/08/2008 כל שירי פנחיס שדה מסה פרשן
51) 18/08/2008 שאול טשרניחובסקי: עשר השנים הראשונות – הביקורת השלילית מסה אימגו
52) 11.7.2008 חוזרת לביתי כדלת על ציריה (שירת שומר) מסה מקור ראשון
53) אלחריזי – אלחרירי – השוואה מסה אימגו
54) על מעשה התרגום מסה Nfc
55) כל שירי פנחס שדה מסה פורטל
56) 29/08/2008 Oedipus Rex מאמר
57) 23/09/2008 מה בין האדרת של גוגול וכו' מאמר אימגו
58) 1.4.2010 על ספרה של אדלינה קליין: ריקוד הצרצר ביקורת חדשות בן עזר
59) 1.4.2010 על ספר שירים של יצחק גנוז ביקורת אימגו
60) 1.4.2010 על ספר שירים של שרה קרפנוס ביקורת אימגו
תוספת: מונוגמיה עלית סבינה מסג בננות ( ושם עוד הרבה).
כל הכבוד למבקר החדש של "בננות"!
ועוד עם היסטוריה ביקורתית כה עשירה!
ומסורת פנחס שדה!
בודאי תוסיף כהנה וכהנה לכתוב על משורריה של הבלוגיה הנדונים לבדידות
ולמיעוט הכרה ציבורית.
כה לחי!
סבינה בוודאי שמחה ומופתעת – לכזאת לא ציפתה!
מסכים בהחלט! המסורת שלנו בביקורת
היא קשה וקטלנית.אפילו ביאליק וברנר
ומקורצוויל ועד נבות ודן מירון
צריך לפתוח ערוץ לביקורת בונה וחיובית!
יפה לך גנן! השקה את ערוגות השירה והיא
תצמח לאילן רב תפארת
למשה גנן -אני בן גילך,וזוכר את המאמר
הקטלני של דן מירון הצעיר על לא גולדברג
מה יצא לו מזה?בשביל מה? מה הוא חשב
שישתנה בשירתה של משוררת ותיקה?!
ליקיריי ( בגילים שונים)
כה לחי.
תודה על כל מילה שהוצאתם מעטכם (ממקלדכם).
אבל מדוע אינכם מזדהים? מה זה, זה מזהם?
סבינה טרם הגיבה. מקווה שתגיב במהרה.
מקרה מירון הוא מקרה ביש. אבל לנצח נצחים אזכור את מר גרין (וגם את בן ג'ונסון): זה האחרון עוד מילא, מצא בשקספיר ליקוי חמה באשר לדעתו שקספיר לא ידע יוונית – חטא בל יכופר – אבל מר גרין ניבא שמאומה לא ייצא ממסובב-עט זה, המנענע את מגינו (Shakes his Spear, או מה). צדק מר גרין – לולא השקספיר הזה, מי היה זוכר את שמו של גרין?
תודה על מילותיכם. ואכן, עוד היד נטויה.
הערה קצרה:
אני כותב לאו דווקא על הכותבים ב"בננות". אני כותב על כל מי שמתחשק לי – ללא הבדל מין וצבע וגזע ומידות נעליים.
אך בחזרה לדבריכם: לא כל ביקורת פוסלת פסולה, – יש שאנשים טובים ותמימים כותבים שטויות, ויש גם טעויות בעלמא – אך באמת אני מסכים למה שכתבתם, – העולם טוב יותר אם כותבים ביקורות מתוך אהדה ושמחת הלב.
ביי
בברכות
אירוע בבלוגנו
משורר זכה בפרס!
שיריו יפורסמו על תחנות האוטובוס
של תל אביב!
הזדמנות בלתי חוזרת לכתוב על שיריו בפרט ועל שירו הזוכה בכלל
חייב אדם להוציא קובץ,לשלם הון לבית ההוצאה כדי שתיכתב עליו מילה טובה?
כאן השירים עומדים כחיילים במסדר
בהמתנה אין סופית
השיר הבודד אולי זוכה למילה טובה.אבל מה עם הסך הכול?!
יש כאן כוחות עם ידע בשירה,לא רק גנן
גם חוה זמירי ואחרים!
אני זורק את הכפפה לא למשה בלבד
גם חברים אחרים בבלוגיה יכולים לכתוב
ביקורת או תגובה ארוכה ומפורטת
קומו! החיו את ספרות הבלוג ושירתה
שהבלוג יהיה אוטונומיה ספרותית עומדת לעצמה!שיהיו לה מבקרים עצמאיים משלה!
זה החזון – מה דעתכם?
משורר (לא חבר בבלוג.ההיסוס,ההיסוס
והבישנות הורגת)
שאלה למשה גנן: אוכל לשלוח אליך את ניבי
בפרטיות,כדי שתחווה דעה מושכלת?
אמנון נבות
למר אמנון נבות,
מה רצית להגיד?
לא כך ייצא שמך בארץ – הוא עלום. עלומים מטבעם אילמים הם.
הצעותיך הכלולות בתגובתך ראויות להתכבד.
היום יוצאים, להערכתי, כ-40 ספרים מדי יום (בארץ בלבד). די לי באלה. לא בכוחותיי לרדוף אחר שירים בודדים התלויים על העצים. יש לכבד את מגבלותיי.
גם לא תרוויח אם אכתוב על שיריך שהם פזורים במגירותיך על דפים. שמי אני – נגיד נא את האמת – לא יצא עוד בארץ. מה תרוויח מדברי מבקר נעלם? אמנם קרה שאני מוזכר בסקירות עיתונים בשם "וכתבו כאן עוד…וכו' (אני ה"ועוד"), אך אין זה מקדם. אף עתיתותיי עתה אינן בידי – עלי לכתוב ( קיבלתי על עצמי, מעצמי אני שלוח) כך שנוכרח לדחות מלוי בקשתך לעת אחרת. (אולי עד אז תזדהה).
מ. גנן
למשה גנן
לא קוראים לי אמנון נבות
ואני לא מבקר ספרותי
הצעתי הצעה לך ולחברי הבלוג
באנונימיות אבל לא העלבתי ולא פגעתי
באף אחד
עידן החשד והאי אמון זה ברור
כוונותי היו טובות אבל אתם מייד חושדים
במישהו או משהו שמסתתר אחרי המילים
אז שיהיה
מר גנן,אני מבין מתגובתך שאתה דוחה את בקשתי לעיין בשירי ולכתוב לי עליהם
חוות דעת פרטית וזו זכותך בלי שתנזוף
בי.
טוב שנשארתי אנונימי
כנראה לא יהיו יותר תגובות לפוסט הזה.
הֵן אֶחְסַר תְּגוּבָתָהּ
וְלוּ תּוֹפַע כְּבָר עַתָּה!
אַךְ אוּלַי הִסְתַּתְּרָה בְּאֵיזֶה תָּא
שֶׁל מִנְזָר עַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, כִּנַּרְתָּהּ,
וְאַף לֹא תַּבִּיט, לֹא תָּעִיף מַבָּטָהּ
בִּכְתָב בּוֹ עֲטִי חָטָא.
..:)
אין לדעת משה, אין..
בכל זאת הספקתי לבוא לפני נעילה..
התמונה שלך נראית יפה והמאמר על סבינה מרתק. משוררת אהובה סבינה.
הלוואי עוד מאמרים כאלו מצידך.
תמי, תודה על התגובה – עיקרה הבנתי: עלי להתוודות שלא הכל הבנתי אבל: איזו נעילה? איזו תמונה? מה בעצם אין לדעת?
אבל כאמור, על עיקר התגובה, שכן הבנתי – כבר תודה!!!
משה
הכוונה לתמונת הפרופיל שלך, בחזית הבית..:)
ו"הנעילה" כי כתבת שכבר לא נראה לך שיהיו תגובות…:)
אלוה סליחות
בוחן כליות
שלח לנו מחילה
בשעת הנעילה
(פיוט מתוך ספר התפילות של יוצאי תימן)
זה בודאי טקסט יפה מאד, – אבל עבורי כתוב בשפת רזים. מי מוחל, עבור מה, מה היא הנעילה עכשיו? מה הבעיה בכליות? מה פגם הוא – בוחן הכליות – מצא בהן???
אנא הבהר.הבהירי!!! חידות מי יבין. דיברה תורה בשפת בני אדם.
מוחיל לדבריך – מ. ג….
תיקנתי תאריך משובש שמצאתיו כתוב ליד מאמרה של הגב' אביבה לורי: 3.1994
את תשומת לבי על הטעות העירה הגב' עזה צבי, ואני מודה לה על תיקון הטעות.