בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
המצב הוא שמזמן לא פרסמתי מאמר על אחד (משני) ספרי שירתה של הגב' רות בלומרט.
אז החלטתי שראוי שאדם יגיב לא רק על הספר אחד, אלא על הספר השני גם. ואמנם המאמר הר"ב התפרסם (ב"מבוע") לפני 16 שנים – אך אין פגם בפרסומו מחדש, בין היתר להשוואה. שהרי חיב אדם לספר בספר גם אחר שנים, לחדש היכרות, ולדעתי הרי לא יכול להיות רע בכך.
אז הנה המאמר הראשון , כמדומה, שבכלל התפרסם על ספר שירתה של רות:
(אני מפרסם זאת גם בעקבות תגובה של יונה פישר, ותגובות אחרות.)
ואחרי זה ננוח.
רות בלומרט: גולים על כוכב זר הוצאת "כרמל", 62 ע'
איורים; יגאל תומרקין
אנו בעולם לא מוכר; נאסוף לכדי מסכת את ציוני הדרך בין שבילי השירים. מה העולמות המובאים בפני הקורא? מה הילך קסם על רוח המחברת בהימשכה אל ארצות רחוקות, אל החלל החיצון הקר, מסע התגליות? (ע' 5). אצבעותיה מלטפות שקערוריות של אוקיינוסים במפות, צבעי הרים. היא נוסקת, עוזבת את האדמה (ע' 27). הגדולים בחוקרי המרחבים כאין ואפס לעומת הנשמה. נוח, הספן הראשון – מגלן, קולומבוס – אינם נחשבים. – רק הגוף מתקשה. "את עיני אני זוקפת בכבדות:. רגלי נשחקו:." ("מהלך הדברים").
מול הכמיהה אל הקוסמי, אל המנותק עומדת הנהייה אל הבהירות (ע' 25), מגמת האדם לשלוט בעולמו. ראשית, הוא מנסה להתמצא; "לנחש את הטקסט"; אחר – להזדהות עם הנמצאות; ("להבליע את הטקסט שלי"); ולבסוף לכוון את שטף המאורעות; (…"פעם בשעת אומץ נדיר – נסיתי לכתוב אותו').
בין העכשיו והכאן לבין הרחוק, בין המתקיים על רמת המופשט לפשוט, בין המדע החמור לבין המיתי נוסעת נשמת המחברת, אכולת תולעת החטא; ("אנא", עמ' 9). השיר "עתיקות" מבקש להשיב את אחדותה, שלמתה, יופיה.
דחפור מעלה קטע פסל שיש; המשוררת רואה מאחורי ריסי עיניה הדומעות רסיסי אור, ההופכים ל"אני" אחיד ושלם. ("…הרסיסים/ היו לאחד שהייתי אני"). בבית השלישי – סרט שרוט ומחוק, הנקרע בצווחה, עד השקט המשתרר. – הקשר בין אלה מתחוור רק על רמות ההפשטה, המאפשרות הסקת היופי המושלם מהחלק היפה. ה"אני" הפנימי מסדר את העולם לכדי שלמות; ולא עוד, אלא שגם הכואב היה חלק מהחוויה, ויש בו כדי להעיד על ערכו של ה"אני",
יש והשירה פונה אל עצמה, דנה בעצם המבע. כך בשיר "מכל ההרים". המשוררת מגיעה בשיר למודעות; זו רק מגבירה את הכאב, הנוצק אח"כ בשיר. זה מביא למודעות וזו לכאב, וחזור חלילה – פרפטואום מובילה, מכונה המונעת בכוחות עצמה לעד. – בגורל המשורר הבלתי ידוע מטפל השיר "ניצוץ"; המשורר עדין במחתרת, חבוי במערה: ("בינתיים אני במחתרת:.עכביש…טווה בפתח…"); הניצוץ שבלב, "עשיר מכל גחלילית", קבור: המצב מאוס, כמו להיות קבור חי בין יצורים אנטיפטיים, עטלפים, עכבישים, חפרפרות.
– כל אדם הוא ארץ קסומה, כל שיר הוא יער עד צבעוני ומרתק שעל המבקר לברא מבעדו דרך – של קרבה, התפעלות והבנה. הדרך לא סלולה. – המשורר מביא מנוף עולמו; זה אני, זה חלקי בעולם. "אולי מתמטיקה זכה/ממונחים והפשטות/ תצלח להגדיר מי הייתי". (ע' 18). בע' 25 פונה המשוררת אל הפשוט, זך וצלול, למצוא את פניה האמיתיים, היא מגנה "אקסטאזות קדושות"; יש קדושה בצלילות, במובנות, במצב בו "ורד הוא ורד רק ורד" ן"אקסיומות)", שבה מנסיקותיה, המשוררת נאחזת במוצק, בנוזל ובגזים – מצבי צבירה – כִּנְשוֹם אל ריאותיה מהאמיתות, היקרות ביותר. היא פונה אל המדע הפיסיקה, עולם לו מקום נרחב בשי'רים, ליד הגיאוגרפיה, המתמטיקה ועוד. סכרים, נמלים, משברי ים – מקומות כאררט וההדסון, סני (גם ה"סמבטיון"), תבל רבא – גלקסיות, היקום; בספינות חלל ובמסוקים "צוברת המשוררת שעות טיסה"; (ע' 39) ניוטון וארכימדס, מהירות הקול, אנתרופיה, חוק הכובד תורת הגזים, במיוחד האציליים מוזכרים; ועוד. חמרים כיודיד הכסף, חמצן; מרבצי סידן מהווים את הציר עליו סובב השיר, שהרי "לנו מותר לשגות בנוסחות עיתונות וקולנוע וסרטים), חמרים מיתולוגיים וכלל-תרבותיים. נוח, ("ואז תנוס מן התיבה עעם ענף של זית"), איקרוס, , מיתוס שבירת הכלים והולדת הרע.
מקור ההשראה של השיר בע' 24 כנראה בידיעה עתונאית על הישגי הרפואה. אך השתלת לבבות, אומרת המחברת, אינה ההישג הגדול מכולם; הלב החדש איננו מוכשר יותר לחוות אושר מהקודם. הדברים הפיסיים כבודם במקומם מונח, אך רוח האדם שבחלקו הוא אמנם מהיסוד אלהי ("רוחנו ריחפה על פני המים") מופיע מעלינו בחלקו "כפטריית זוועה ממשית".
בכן, מהי המציאות שבשוליה מעירה המשוררת את הערותיה? היאוש? החידלון? שממון התודעה? בשיר "סיכויים" הקול השירי מסכם את החידלון; "יכולתי להתאבד: אך אינני יכולה: אפילו להחזיק בדבר פשוט/כמו הסכין"; אז…מישהו יקרא יאמר משהו… או משהו אחר…יהיו לי נכדיס": הכל היינו הך, החיים לא מלהיבים. כבר ניסיתי הכל; הייתי דג, צפור, מלאך – הייתי לאיש, ולא זכיתי לחוויה ממשית אחת. מה חבל! שהרי לא רק באשר יוכלו לומר על ספריה (ע' 34), גם באשר היא כותבת (ע' 36 ) "ימי הדיו, תמנוני רורשאך" אין תקווה. כל שניתן להשיב מאותו מעשה של "עשות ספרים הרבה" הוא "תוחלת הכרה עצמית כלשהי". המחברת עובדת על דימינוטיבים זלזלניים קמעה, "כלשהי", "משהו", "מישהו" ו"מישהו יקרא יאמר משהו") – וכבר הכל לא שווה, לא המישהו, שהוא ברנש סתם, ולא דבריו.- אפילו גן העדן, אותו המחברת זוכרת (ע' 60) – "אני זוכרת גן") "הוא לא מי יודע מה": המייחד את הגן הוא כי לא שלטו שם "כוחות הכבידה". רק המשוררת נשארה מקורקעת, עד שגם מנופי ארכימדס לא היו מועילים. וזאת יש לדעת; האל מושך בחוטים, ואתם, החיים על פני כדור הארץ הנכם אך חלק מהתפאורה. אפילו לא נשמות פועלות על בימת משחק. אין למעשה שחקנים, הכל כוחות חסרי דמות, פרסונה. כל שעלול עוד להתרחש הוא שהחוטים ייקרעו, ומישהו ייפול, ייפגע, כמו בשיר "ירושלים, קו 18 וכו' ": אף שם הדוברת בשיר נפלה באשמת הנהג. – כך נושא המוות המאיים בשירים.
אלה הם אלוהיה של המשוררת, – אלוהות,פיסיקלית, בה הנשמות כבולות בקורי גלקסיות, נטולות חרות. האמת שניתנה לנו היא הארץ, דהיינו כוחות פיסיקליים ונציגיהם בשירים, הם המוצק הנוזל והגז : עולם ממנו האל פרש אחר הבריאה, מייד עם תום ששת ימי בראשית כדי להאזין, כטכנאי בתום המלאכה לקול רחשי המערכת הכלית, הקולית שהרכיב, ("ואז פרשת להקשיב להמית יקום גלי") ; להמית יקום של גלים, גלי אור, גלי קול, קרני לייזר גלי רדיו, – אך חסר גלי חום קליל.
(הופיע ב"מבוע" בעריכת מר יעקב אבן חן, 1993)