רות בלומרט: מודע מזמן אחר ( שירים)

רות בלומרט: מודע מזמן אחר

הוצאת כרמל, 1993

עם איורי יגאל תומרקין

62 ע'

על העטיפה – וכותב שורות אלה  נכנס לספרי שירה על פי  רוב דרך איורי עטיפתם – איור בצבעי שחור-אדום. השחור הוא שחור. האדום הוא אדום כדבעי, כדם.

האיור מתאר סורגים – עם תליונים תחתם, דמויי פנינים אדומות. יש בציור גם לבן – אולי זה לבן השפיות בתוך האדום והשחור.  על שיפודי החוטים  העולים ויורדים ועוברים את המסגרת – דמות  של מסיכה, כנראה מפלצת.

אך ניגש נא לשירים עצמם.

גאה אני על כי הכרתי את  המשוררת רות בלומרט מזמן.

זהו ספר שירתה השני. גם על הראשון כתבתי ( מבוע, 1993…).

המאמר הנוכחי נכתב אולי בהשראת הערב החגיגי שנערך לכבודה  בירושלים, מרכז עמים לנוער, 26.11.2009.

קהל רב מילא את האולם. נכחו טובי משוררי העיר. חשבתי לשמחם בשורות  על ספרה של המשוררת. אין הספר חדש, אך מסתמא – אם נערך לצאתו ערב – הרי שראוי לעיין בו שוב.

והנה, כבר בשיר הראשון ("גלי אהבה") אנו מתוודעים אל עולם שירתה של המשוררת, עולם הנע על גלגלי המדע. זהו שיר "גיאולוגי", המקרב בין הנשמה לבין תופעות כרעידת אדמה, מישורים וגלים, אסונות טבע מחרידים (כגון ה"צונאמי"). האדמה שבשיר עוטה קרום קשה,  הַמְּזוּוָג בשורות השיר עם אשר לאדם: לב קשה וחולה,  כמעין אמירה שהאדמה משאילה מחוליה לנפש האנושית: "קרום הלב [הוא] מעטפת הארץ, קרום דלקתי…"   ועולה בלב המעיין השאלה, לקראת מה שירה זו צועדת?

אך הנה, גם השיר השני מהדהד את צעדי האדמה מהשיר הראשון: גשם יורד מראשי ההרים. סופה. השירים בספר – כמסתבר בהמשך – עטופים  בחיל ורעדה של הקוסמוס, היקום. זה שיר בו האדם רועד מקור, עולם בו השמש אינה מחממת. זה שיר על הארץ, האדמה המתנכרת לבניה, בני האדם, החיים על גביה כחגבים.

 בשיר השלישי  שאף הוא קיבל השראתו ממקורות דומים  הארץ, ואולי לפי צו גליליאו, מתנועעת,  נעה באליפסה במסלולה.  הנה היא כותבת את עצמה במרחבי  שמים,  כבכתב סתר.  ועל האדמה הזו יושב  – כאמור לעיל – בן האנוש וחווה את אשר לאדמה, את החוויות שהאדמה בכל התנכרותה  ואדישותה לסבל האדם מזמנת לו: את הכפור, השלג והסופה,  את ההליכה  במרחבי אין קץ, ההליכה הכושלת  והמעידה,  את חול המדבר האינסופי והשורף.  האדם חי תוך אבדן דרך, בחשיכה הקוסמית הרבה, הקיומית בה היקום נעטף.

יש המעלים את השאלה אם שירתה של רות היא דתית או לא? ואם היא דתית, האל השולט בעולם הוא קר ואדיש, ובוודאי אין בו דאגה ליצור  ששמו אנוש.

 בשיר הבא ("מהות הטרגדיה") המשוררת מכנה בשם את המסתתר בעצם תחת התיאורים הכלולים בשירים:  "האימה".

גם השיר בעמ' 10 איננו חופשי מאימי מזג האוויר: בחוץ הכל מוצף,…ארובות פעורות כתהום. הרושם  המתהווה – ומיד מאומת – הוא כי רות  כותבת עם המקרא פתוח לפניה בספר בראשית, פרק ו-ח. ארובות השמים נפתחו: בחוץ הכל נמס והיקום נשחת:  רות מצאה כאן במקרא פרק כלבבה, פרק המדבר על אימי הקוסמוס, על אסון טוטלי, מוטיב החוזר בהרבה שירים, כשכבר הכל נראה אבוד, אך המשוררת מתאוששת ( וראה למשל שיר שונה מאד, לקראת סוף הספר, ("רוב הזמן אני נמה"), שסופו משקף את התלבטויות המשוררת בין אבדני הכרה לשיבה אל  מציאות החיים, אך כדי ליפול שדודה לרגלי השינה ואובדן החושים שוב ושוב): כי הנה בתוך השכול והכישלון  מתגלה אררט, מתגלות הקשתות והצבעים. וכמו בשיר  שהוזכר זה עתה ("רוב הזמן אני נמה"), השיר, והמשוררת, פוסחים על שתי הסעיפים:  האם ההולך "ישר כמו סרגל וחף", מן הסתם  מאשמת כל האנושות, כמוזכר בבראשית ו', 11   פוגש בדרכו אל מחוז חפצו, האררט, ארץ שלוה ופיוס, " מרד סמלי בחן, …התגלות", סיפוק או קללה.

הקורא צועד משיר אל שיר ותר אחר עולמה הרוחני הקונקרטי של המשוררת,  האחוז, כאמור, בסרעפי המדע, במחוזות הארצי, הגיאופיסי, מונה חוויותיה. "פנקסנות קוסמית" המשוררת מנהלת עם עולמה,  וזאת "בלי הנחות". היא תרה אחר מכמני תצורות היקום  בשיר כמו "מימי מעמקים": אלה הם נטולי אור, מים מהם  האמת –  "דג מצוי – מקיא אותנו ..אל הצלה קקיונית לְהִצָּמֵּת". אלה ההצלות מזרועות השינה ומאימי המבול ועוד יתר ההצלות והפניות אל האופטימי שבספר.

אם כן, אותה פסיחה על שתי הסעפים, הסעיף האופטימי  בו נוח הגיע למנוחה והנחלה, המחילה והחיים החדשים על אררט, מול הסעיף הנרמז במילה "קללה", (ראה לעיל),  מגיע אל חוף מבטחי פתרון התעלומה,  והוא הפסימיות השחורה המתבטא, בין היתר,   בשורת הסיכום של הספר. מגיעים אל ההצלה, אך היא קיקיונית כמו הקיקיון על ראש יונה.

הסקר הגיאולוגי בשיר הבא מביא אותנו אל "ההר במישור",  ההר הקרח  אשר "לא יצמיח דשאים ואילנות", ולהגברת שממונו, כנראה,  אפילו שלג לא יצטבר  על  פסגותיו: מה שהר זה  (שהוא הפירמידה במישורי מצרים, כפתרון כתב החידה) מסתיר בחובו הוא גופת מלך מת. ההר, הפירמידה,  "הַמִּתָּמֶּרֶת  למלוך על הציה" מזכירה לנו את שירו של Perce Bishe Shelly: Ozymandias,  בזו הלשון:

פָּגַשְׁתִּי נוֹסֵעַ מֵאֶרֶץ  קַדְמוֹנָה

שֶׁבִּשֵּׂר: רַגְלֵי אֶבֶן שֶׁל עֲנָק,  קְטוּעוֹת

שׁוֹכְבוֹת בְּחוֹל הַמִּדְבָּר. לְיָדָן, שְׁעוּנָה

וּשְׁקוּעָה בַּחוֹל, חָזוּת  פָּנִים, שָׂרִיד-שֶׁבֶר שֶׁל  אוֹת

לְנָגִיד וּמְצַוֶּה שֶׁל עָבָר, חָמוּר סֵבֶר וְקַר:

אֱמֹר: הַפַּסָּל  הֵיטִיב לִקְרֹא  בּוֹ רְגָשׁוֹת

הַנִּכָּרִים עוֹד,  מָטְבָּעִים  בַּפֶּסֶל הֶעָקָר,

זֵכֶר לְלֵב פַּסָּל מֵבִין,   לְיָד לָעַג לָהֶם קָשׁוֹת. 

עַל כַּן הַפֶּסֶל  מוֹפִיעוֹת אוֹתִיּוֹת:

" הַבִּיטוּ, שוֹעִים, בְּמִפְעֲלוֹתַי וְחִילוּ כֹּל רוֹאָי!!!

 שְׁמִי אוֹזִימַנְדִיאָס, הוּא מֶלֶךְ הַמְּלָכִים.

דָּבָר לֹא  נוֹתַר   סְבִיבוֹ מִלְּבַד הָעָי

שָׂרִיד  שֶׁבֶר, חָשׂוּף עַד הָאֹפֶק  הָרָחוֹק

מִלְּבַד מִדְבָּר הַחוֹל,   הַשָּׂרוּעַ לִבְלִי חֹק.