לא שאין לי מה לכתוב, ואף כי לאתר זה בו פרסמתי סיפור זה מתוך הפרסום המיועד בשם "ספר אבי ואמי"   כבר נכנסו כ-100 קוראים,  אני  מפרסמו שוב, וזאת לאור התגובות החיוביות שהיו  כשפרסמתי חלקים אחרים מהספר. כל זה כדי לתת אפשרות לקוראים שעוד לא קראו לקרוא  -ואולי הפעם גם להגיב.

מי שכבר קרא – איננו חייב שוב,  אלא אם כן רוצה.

על  אבי.

אבא  היה סנדלר. עבד אצל האדון דוהרצקי, ברובע רחוק מביתנו, בית סבתא, אליו היה לפנים חוזר משבתו – יום שלם – בבית הקפה – עד הימים בהם הוא החל לבסוף לעבוד.  כבר אינני יודע מנין להתחיל – כל הזיכרונות, של הימים ההם, תוכפים עלי אהדדי.

שם, בבית הקפה, בעל החלונות הענקיים, הנגמרים למעלה במעין קשת, הייתי רואה אותו, יושב ליד שולחן מרובע קטן, משחק קלפים, מחלק, קצה סיגריה דבוק בזוית פיו,  –  לפעמים הכובע, כזה שהיו לובשים הגברים כולם באותם ימים – אולי עד ימינו – בבודפסט, כובע חום עם תיתורה על ראשו.  הייתי נכנס ומקבל  מידו – כשהרוויח  והרגיש  שלבו רחב ויכול לנדב מרווחיו  –   10 אגורות. הייתי הולך לקולנוע – בוק ג'ונס במערב הפרוע, בעשר מערכות. הסוסים היו דוהרים דרך הַפְּרֵיירִי, בשחור לבן. היה מותח, ואני דהרתי עימם – הלב רוחש, פועם,  משתתף במרוץ העתיד. אך לעתים לא היה לו – אולי לא הרוויח באותו יום במרוץ הסוסים, אלא אדרבא, הפסיד.  פעם ביקשתיו לקחת אותי אל משחק כדורגל. כל הנערים דיברו כל הזמן על פלאי משחק הכדור על המגרש הירוק  –  השתוקקתי להיות בחבורה, שגם אני אוכל לספר על כדורגל. לי עצמי כמובן לא היה כדור ולא הרשו לי לשחק בחצר עם הנערים, שכולם היו לא מחונכים. לא הייתי בודד בכגון דא – כל הבחורים היהודים בבודפסט קיבלו חינוך בית, ולא התערבו באספסוף, שהיה אגב  גם  מראה קור גובר נגד ילדים מבית טוב, מה עוד בני דת משה, איזראליטים. אז כבר הייתי בגימנסיה – כתה ה', כנראה  –   בן 11. ופעם, כשכנראה כן הלך לו, לאבי, טוב בקלפים, הוא הפתיעני והעניק לי במתנה שעון יד. זה היה כמובן אחד מפלאי עולם – היו לו התנהגויות מיוחדות, שלא כדרך השעונים: ידע ללכת אחורה. אם לחצת – –  בעדינות רבה  –  על הבורג שעיקר תפקידו היה למתוח את קפיץ השעון, הרי שהמחוגים, כולל המחוג הזעיר המראה את השניות היה מהלך אחורה.  גם כשהוזמנתי לחיות כשבוע בבית אחות רחוקה של דודה   לא מוכרת, שבפנסיון ובית הבריאות של בתה אמא עבדה על הר הַשְׁוָובִּים כטבחית וחדרנית,  הייתי מראה את  יכולתי המופלאה בעיני בענייני כיוון הזמן אחורה לשני הבנים.  אביהם היה מנהל משק גדול, פלחה ומטעים באחד הכפרים, וחשבו שראוי שאיהנה מעט מאווירת הכפר ומאווירו הטוב. – אך בעניין השעון: אין פלא כי בשיעור לגיאוגרפיה – אקים נא זכר למורי, מורה הגיאוגרפיה, ושמו שמעון – השעון, ועמו הזמן, נעצר עולמית: התבוננתי בו בעצב מר: הייתה בכך מצדו משום בגידה. אני מתפעל ממנו ומביצועיו, והוא מסרב אף להראות את הזמן העובר בשיעור כזה כה לאט.

1.       אבא שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 ולפתע: השעון מצלצל! ולא ממנהגו הוא.  או רק אוזני הנוהגות לפתע בחסד? האם סוף השיעור? לא: סוף העולם. שמעון המורה עומד מעלי. הצלצול בא מסטירת לחי לא קלה שהוא הואיל לחלק לי.  "אתה לא מקשיב, נכון? כבר פעמיים קראתיך. איפה הגנגס? למה אינך עונה? לא הקשבת.  נכון?"– ועוד בגרמנית – סלנגית, הוא מוסיף במפגיע: "גילט אודר נישט גילט? אשם או לא אשם"?  ואין צורך לומר שלא רק הצער בלב, על השעון שנעצר, ההפתעה,  הפליאה על כי על הצער נענשתי,  עוד גם הצו לענות על שאלה  שאין בלבי הבנה למלותיה; כל אלה עצרו את לשוני.

אבא באמת לקח אותי – אך בינתיים לא למשחק כדורגל, שם לא היו הימורים ואירועים מעניינים, אלא למרוץ סוסים. ליד מעקה ארוך עמדו  הצופים בצפיפותם, מביטים בסוסים  שהסייסים היו מובילים אותם באפסר להנאת הקהל במעין תצוגה מוקדמת. על  אוכפם,  כזכורני,   –  או על כובע הjockey –    –  היו מספרים.  סייס אחד גם ישב על גב סוס – בי נשבעתי, אני זוכר כי היה לו מספר, מספר 8 – ואני – כבר מומחה! אמרתי לאבי:  זה  ינצח, מספר שמונה. אבא הביט בי – עיניו הרצינו, כחוקר. אחר אמר: "חכה מעט, אל תזוז מכאן".  הוא הלך לקופה  והימר על הסוס. טוב שחזר די מהר –  בכיתי.  נכוויתי. איש עמד על ידי,  ובצפיפות, מחוסר תשומת לב, מהתלהבות, נגע עם הסיגרה הבוערת שבידו בידי.  אך הסוס זכה. הנה, הייתי למומחה במכה ראשונה! הייתי גאה. סוס מספר 8 זכה. אך המקרה לא חזר על עצמו – אבא התחיל להאמין בכוחות ה –  Clairvoyancy  המיוחדים שלי, ומה שהרוויח עלי פעם הצליח גם להפסיד.

אך היה שלא היה בידו כסף – לא מהמרוצים, לא מהקלפים, לא ממשחק השח – הוא שיחק גם שח, ולימד אותי – זה היה משחק לשעת חירום, משחק ביניים, כשלא היו לו פרטנרים לקלפים, או רצה לנוח מהם;  לא מיועד לרווחים, אך כנראה גם לא היה ניתן להפסיד בו  כסף.  הוא שימש לפורקן, כמו משחק הכדורת, משחק ידוע, בו אנשים דוחפים כדורים  בצבעים שונים על שדה ירוק של שולחן כבד באמצעות מקלות ארוכים שאת קצותיהם הם עומדים ומשפשפים במין קוביה קטנה של גיר ירוק, העשוי לכך במיוחד, תוך מבט של מין אדיקות מופנית כלפי  שמים.  במקרים כאלה,  –  כשלא היו בידיו מזומנים – שלח אותי להתבונן במוזיאון הלאומי, בשדרות המוזיאונים. וזאת להוי ידוע: בודפסט בנויה מרחובות – מעגלים, מעגל בתוך מעגל. בית הקפה של אבא – (שמו היה "הֶבֶּל",  –  בבית דגושה, והאנשים שישבו בו עסקו באמת בהבל, הבלי הבלים: אך  באשר  ביקרתי באותו זמן ב"חדר", לי נשמע שמו כ"הֵבֶּר",  מלה שפירושה “עברי"); בית הקפה הזה היה במעגל הרחובות האמצעי. המוזיאון – בפנימי, רחובות מעטים רחוק יותר.  כאן נפתח לפני עולם פלאים. את המחלקה למחצבים לא אהבתי – שיעממו אותי המחצבים השונים, אבנים קטנות בצבעים וטקסטורה שונים. מה שהיה מעניין – החיות המפוחלצות, הפרפרים בארונות זכוכית קטנים על הקירות, על צבעיהם וגדליהם השונים. והייתה מחלקה של ההיסטוריה, של חרבות, אקדחים  עתיקים, רובים שקתותיהם זהב וכסף ואבנים טובות, ודגלי הלאום  עומדים בשורה לאורך השורות על מוטות ענק, צבעוניים, מוזהבים,  לפי תקופות, יחידות, מלחמות שונות. היה בכל אלה איזו פליאה.

והיה שהרחקתי עד לגן החיות  –   עולם מלא פלאים. ואני בן עשר באותם ימים, נע חופשית בעיר, הולך ברחובותיה, מבקר קרובים באופן עצמאי – לומד אותה, את העיר, ברגליי בטיולים בודדים, ארוכים.

מכאן, מבית הקפה הזה, מרוצי הסוסים האלה היה אם כן חוזר אבי בערבים, מתקרב, עולה במדרגות העץ שהובילו אל כבש הברזל  שהשתרע לפני דלת   דירתנו. מרחוק ניתן היה לשמוע את שיעולו – היה מעשן.  היה מקבל מאמו, סבתי, עמה גרנו, אבי ואנכי, דמי כיס שבועיים. לא שזה תמיד הספיק – והיה מבקש עוד, בקול תחנונים.  בעבור נעליים. כלומר סבי ז"ל,  ועמו סבתי, ואחר עם אבי סוחרי נעליים היו. בחדר הרחצה שלנו, קרש היה מתוח, בקצה האמבטיה, עליו, בין היתר, עמדו קופסאות הנעליים המיועדות למכירה.  על אלה טיפסתי,  –  אולי בן ארבע – כשסבתא חשבה שאני ישן ויצאה את הבית, ואני נותרתי לבד, מתעורר מבוהל. היה שם חלון קטן, ואליו נהתה נפשי: עמדתי גבוה, מעל לקרש ומעל לקופסאות,  והרעשתי את הבית, עד שהשכנים מאסו בצעקות ובאו לעזרתי וניסו לנחמני מבעד לחלון.

אבא באמת לא היה מקבל לא קיצבה ולא נדבות, אלא את שכרו שלהעלאתו  מדי פעם הוא קווה – והרי גם לעובדינו היום יש ואנו נותנים דמי חג ומתנה. אבא היה עובד בשביל זה  –   בשביל כלכלתו וכלכלת בנו – זה אני  –   והלנתם   –  בנאמנות. היה הסכם ביניהם, בין אבי לסבתי. סבתא הייתה לבד, ונאלצה להתפרנס. סבא הלך לעולמו בינואר 1933  –   הייתי כבן שנתיים וחודש. פלא שאני עוד זוכרו. אני זוכר כי הייתי מפחד ממנו. אני זוכר  ורואה עתה כי כנראה אך זה עתה למדתי ללכת. האטרקציה הגדולה הייתה ששמוני מולו, מרחק 3 מטר אולי, והוא קרא אלי: בוצ'לה בוצ'לה. מלים חסרות משמעות, מלות חיבה, קר יאה, עידוד   –   ואני הייתי אמור ללכת. ללכת על רגליי השתים, ללכת אליו. הלכתי, מדדה אליו, על רגליים עדין לא בטוחות – ואני זוכר!  –  אבל פחדתי מדמות האיש הזקן, עם כובע מצחייה, בעל פנים עם זיפי שיער, אולי, יושב בכיסאו בקצה החדר ההוא (אולי מטבח? המטבח היה תמיד חם, כי שם בישלו. היו חוסכים  ולא חיממו בחדר הפנימי). מסתמא, לא הייתי רגיל למראהו: נראה כי זו פעם ראשונה שהציגו לפניו את נכדו. גרנו בדירתנו אז. –

  מכל מקום, עתה הוא מכבר הלך לעולמו. ביקרתי ליד קברו. הוא קבור יחד עם סבתא. התפלאתי למקרא יום פטירתו, וכי עדין אני זוכרו – מאז, למרות שהייתי בן שנתיים בלבד. גיליתי כי אדם זוכר  מאז היה בן שנתיים.  לא הייתי מאמין. נראה כי המקרה עשה עלי רושם גדול. – הוא נפטר וסבתא נשארה לבד. מדי שבוע יצאה לשוק, למכור נעליים. הייתה זקוקה לעזרה. אבא היה העזר כנגדה.  בין לבין, נערכו שווקים בערי שדה קרובות  –   נסיעה ליום שלם.

אני הייתי לעתים נלווה לאבי – היו יוצאים מבעוד ערב, בשעה 10 – 11 בלילה, כדי שיספיקו להגיע עד הבוקר. שני סוסים מורביים ענקיים היו רתומים לעגלה שהסיעה את ארגזי הסחורה של סוחרים שֶׁשְּׂכָרוּהָ.  אבא הושיבני ליד העגלון – פרוטקציה מיוחדת, אין צריך לומר. הוא עצמו הציע לו את מעילו החורפי על גבי הארגזים ונטה לנום. אחר, משעיני אף הן נעצמו, השכיבני לידו. לא הייתה  בכוונתו לקחתני כל הדרך, עד ליריד,  אלא להשאירני אצל אמי, שגרה בפרוורים, בסמוך להם למדי עברה הדרך של העגלה.  הוא עטף אותי במעילו ולקחני עמו אל אמי.

 

                                                                    *

אך נמצאו לנו גם טיולים אחרים, יחד  –   הוא נִתַּק משולחן הקלפים והיה אתי. הוא היה אתי אמנם מעת לעת.  לימד אותי שח,  –  כבר הזכרתי  –   ובטרם ידעתי קרוא וכתוב, וכבר ספרים עיקר עיסוקיי – הנה המטבח,  הכסא המרובע, ארגז העצים והפחמים הלבן, השולחן הסגלגל עליו סבתא מבשלת, ואני מתבונן איך היא מותחת את הבצק וגוזרת אותו לאטריות דקות: איך היא מנתחת את העוף לחלקיו, איך היא קוצצת בצל, או בשר. הנה  התנור, Sparherd   –  הוא נקרא ובפי Sparheit): אחריו המזווה, בן שתי קומות, עם הצלחות, הכוסות, מקום המסתור ללימונים המיובשים, יקרי המציאות, ופינה בו לאבי, מגירה דקה ונשלפת, שהוא מחוץ לתחום הכשרות: הדלת המובילה לחדר השינה המחובר לסלון, דלת בעלת שני האגפים, לבנה, גבוהה, עשויה  מסגרות ובהן  חלונות  עם פיתוחים  של עצי תמר וכיו"ב מוטבעים בהם: והנה חדר השינה,  עם המיטות, הספה, הארון הכבד,  החום – השחור: והנה התנור לחורף העומד בפינה, תחת תמונת החתונה של הורי, 1931; וליד התנור  הרהיט אליו ביקש להוביל הטיול: ארון הספרים העומד על כרעי תרנגולת,  סובב על עומדו, ובו ספרים שדודי השאיר כאן, עלומי שם כי עוד אינני יודע לקרוא אך משעשועי לאבק ולהעביר עליהם, ספר ספר, מטלית, ולראות אם יש בספרים תמונות. אבי,  –  שנתן לי מתנה יקרה, שני ספרי קריאה מייד עם ראשית ידיעתי בקריאה  –    נתבקש אז, בטרם ידעתי צורת אות,  לקרוא לי מספרי ג'ול ורן, כי בהם אכן היו תמונות – מופלאות, של כדור תותח הנוגע בקצות הירח, של ספינת אוויר שחבלים  – ואדם – תלויים לרגליה ונוגעים באדמה, וברקע קופים ואריות: זרמי לבה וים שוצפים קוצפים בבטן האדמה, ועליהם, על הגלים   רוכבת רפסודה ואנשים על גבה. "כשתגדל – אמר – תוכל לקרוא לבד".  בינתיים – יושב  על השרפרף המוגבה בפינת המטבח, מקום כנסי המשפחה הלא חשובים (החשובים נערכו שלא בנוכחותי בסלון)  הוא הביט מעט בספרים, ולמגנת לבי  –  לא קרא.  מן הסתם חשבני בלתי בשל עדין לספרים. אך בסוף בכל זאת נכמרו רחמיו על חוסר ידיעתי: הוא  הורני את צורת האות “Y”, והורני למתוח קו צבעוני יפה מתחת לכל אחת מהיקרויותיו בעיתון מזדמן.  בצעתי  את שהורני בחשק ורצינות רבה. בכל זאת חדל; עד כאן הגיע  רצונו ללמדני דעת קרוא וכתוב, ותו לא.  הצטרכתי להשלים לימודי מאוחר יותר.

לעומת זאת – יושב בית קפה כמוהו – הוא אהב טבע והיה יוצא לטייל אתי, לטייל אתי בהרים.  היינו עולים הרים ויורדים בקעות, מתגלגלים על שיפועי דשאים,  מהלכים ומשחקים בכדור  –  עניין מפליא כשלעצמו בהרים, שהרי הכדור, מה עוד בידיים בלתי מאומנות כשלי, נטה לעתים תכופות מדי לקפוץ, לדלג ולהתגלגל במורדות ההר.   הלכנו שנינו, ומגמת פנינו הכללית – להגיע לאימא, שכאמור עבדה על הר הַשְׁוַובִּים כטבחית.  אבא הבטיחני מעת לעת – כבר היום החל לנטות, ערב ירד ועייפות פשתה – ש"עוד מעט. כבר לא ארוכה הדרך. עוד שבעה הרים, אחריהם כמה בקעות ונגיע. סבלנות". – ואולי הדרך לא הייתה כל כך ארוכה, רק סבלנותי לראות כבר סוף סוף את אמי נתקצרה.

את אמי איבדתי כשהייתי כבן שלש;  דהיינו אז זה היה שהיא נעלמה משדה הראייה שלי. אז  –  בגיל שלש – אבא הפסיד את כל שהיה לו על קלפיו  –   את החנות שסבא נתן לו לנישואיו, את דירתו הנאה. ואולי זמן מה הם גרו יחד אצל סבתי – הייתי קטן מאד, ואני זוכר. ואולי באו לגור כי סבי, כאמור, מת, והמחשבה הייתה לארוח לחברה לסבתי, שלא תרגיש לבד. הדבר לא עלה יפה. סבתא העדיפה  את הבדידות. כדרך העולם, הם, אבא, אימא, סבתא, לא הסתדרו יחד. פרצו ריבים, הגיעו הדברים למעשי ידים בין אבי לאמי. אימא עזבה בצער. נדמה כי זוכר אני אותה עוד  על ה"גנג" “Gang”)  – ,  המעבר מוקף המעקה  שעבר בבתי הקומות  בבודפסט הבנויים סביב חצר פנימית) – עומדת ובוכה. – היא עזבה. הלכה לגור אל אחיותיה, אל אחות גרושה.   הייתה גרה במקומות שונים בעיר ומחוצה לה, בפרוורים, כנראה   –  זמן רב לא ראיתיה, אף לא זכרתיה עוד.   כשנודע כי היא קיימת, הייתה לי להפתעה. בן שש הייתי, בקירוב. "אנחנו הולכים אל אימא" – הודיע לי אבי לפתע.

בן שש יכולתי אם כן להיות, והלימוד – עולם זר וחדש; כי הנה,  אבי לימדני טקסט חדש, וזר, שהייתי אמור לנאום לפניה, משפט חסר כל משמעות ומובן, לאישה זרה, ילד מאולף, תגיד יפה, נו איך אומרים? מה אומרים? Leshono tayvo tikosevu vetehosmu.   נו, עכשיו אתה יודע. ואם אבקש, גם קצת תגרוס חצץ תחת לשונך:  ואם אין הדבר ברור, תוכל להגיד אותו דבר בגרוזינית עתיקה, כדי להתקרב בשפה זרה אל אותה אישה זרה.

אנו הולכים אל אימא.  והנה החנות, שם היא מועסקת: זו רשת ארצית לממכר חלב. בחלון הראווה עומד לו, מואר, בקבוק לבן גדול, ובו אור, הכבה ונדלק חליפות.   סיפור זה על פלאים בעולם, וזה אחד מהם: בקבוק חלב גדול מעבר לכל מידה, מואר, בו האור משחק, נדלק ונכבה חליפות. הרי זה אחד מפלאי תבל, שראוי להשתהות לידו ולהתבונן. מסתמא, גם אין עוד דבר אחר מעניין בסביבה שנחוץ ללב להתבונן בו: וודאי לא המדרכה האפורה, המצופה שממון, עליה אני כורע ומתבונן בבקבוק המנצנץ, גם הרי לא האישה העומדת שם בפנים מאחורי הדלפק, בחלוק שרד לבן ומוכרת חלב לקונים, מוקפת נשים אחדות, לקוחות, התופסות את מלוא תשומת ליבה ואין ליבה לזולתן, ששומרת היא, שמחויבת, אישה בודדת שאין לה כל תומך לשמור על משרתה ולא  להתפנות לצורכי ילד קטן, לתת לו תשומת לב, כשיש פה קונים. וכי מה חשבת?  מה טוב אם כן שיש בקבוק  בחלון הראווה שמותר ואפשר ונחוץ ודחוף וכדאי לשוב אליו להתבונן בו ובאור המתחלף בו חליפות.

*

 

הייתי כבר  כבן 6 – 7, כנראה. מנין אני יודע? מכיתה ב' החלה אמא לשלוח אל סבתא – אִתָּהּ לא דיברה שנים – שליחה שהייתה נוטלת אותי אִתָּהּ אליה.  לאחר מכן הייתי מבקרה כבר בכוחות עצמי, אם גם לא על פי יזמתי, אלא לעתים קצובות. משהייתי לבן 10, וסיימתי בהצלחה את בית הספר העממי –שיטת הלימוד במקום בו  אמי הביאתני לעולם הייתה  מורכבת מארבע  שנות לימוד בבית הספר היסודי ושמונה בבית הספר התיכון (אך אלה שחשבו ללמוד מלאכה הסתפקו בבית ספר מדרגה נמוכה יותר, בית ספר "אזרחי", או "עממי", ובו הסתפקו בארבע שנות לימוד בלבד) – משעמדתי אם כן בפעם האחרונה על דוכן הנואמים והקראתי בעל פה את שירו של מורי למקרא ודת, דר' אֶמְבֶּר (ופירוש שמו "בן אדם": ואמנם היה איש טוב לב, מלבד שמצא אותי פעם מתנמנם וחולם  בשיעורו. התעוררתי בהרגשת כאב חד – הוא היה קַלָּע ממדרגה ראשונה והצליח לפגוע בזרועי  הנשען על

הדלפק;  וקליעתו חדה וכואבת,  והמחק קשה כשאול. התברר כי הוא התמחה בכך – אחר שיעשע את כל הכיתה בזריקת מחקים למרחקים בכיתה, ובפגיעות. היה בכיסו מאלה כנראה מחסן מלא). את השיר, מעשה ידיו ופסגת גאוותו, אגב, איבדתי,   –  נראה כי גם בלכתי הייתי מעט רדום  – , והוא נפל מכיסי.  כנראה נחתי משינונו והמשכתי לשרך דרכי  בטיילי בהרי  בודה, הצד ההררי, המזרחי של בודפסט, ושם מצאתיו מסתתר בין עליו הגדולים של הַדְּקוּרִית (Arclium lappa=lapulevél).

 

משסיימתי אם כן בהצלחה את לימודיי בבית הספר העממי, אבא לקחני אל  מנהל הגימנסיה שברחובנו, על שם  אנדריאס פיי. לא קיבלוני  –   לא  אהדו את העובדה שהיינו יהודים. מסביב רחשו הרוחות הרעות של שטנה, שנאה, קנאה.  השנה – 1942: וכבר לא היה כל כך טוב להיות יהודי. המסקנה הראשונית ביותר מכך הייתה כי   אבי רשמני לגימנסיה העברית. היה זה אמנם רחוק יותר מביתנו   –  עברתי את מחצית  בודפסט כדי להגיע לבית הספר ברגל (אמנם קיבלתי דמי כיס לרכישת כרטיס חשמלית שבועי, אלא שהעדפתי לבזבזו על כל מיני עיתונים מצויירים ומאוירים,  –  כגון "העיתון מלא האוצרות", עם סיפורי עם הונגריים, בין היתר, או הדף השבועי של בדיחות, שהיה כנראה מצרך  מזין נפש בבית פוריטני – מרצין פנים כשלנו, כולו מסור לחובות המסחר, בית בו צחוק לא נשמע, ושמחות היו  משום מה מעטות למדי, ודברי בדיחותא  לא נחשבו יאים או נאים. אף העתים לא עודדו אותם).

אגב, ציינו נא לפניכם כי  רק אילוצים פוליטיים וגיאו – פוליטיים – מדינה קטנה בין גויי ענק – הביאו את ההונגרים לטיפוח ניכר של האנטישמיות ולהצטרפות לצד גרמניה במלחמה. בעוד שהאוסטרים והגרמנים היו אנטישמים מלידה, ההונגרים לא.  עכ"פ היו לדבר פנים לכאן ולכאן.

 

 

 

 

לכאן נהרו היהודים במאה ה18 – 19 מלפני הרדיפות של שלטונות אוסטריה וגליציה,  התקבלו בסבר פנים יפות והתאקלמו, כאות תודה על הכנסת האורחים.

אך העיקר –  שליטי הונגריה, שאמנם לא ראוי לפניהם דרך אחרת פתוחה מלבד הצטרפות למחנה הפאשיסטי,  לא נכנעו ללחצי הנאצים  שדרשו מהם השכם והערב ללכת בדרכיהם ולהשמיד את יהדות הונגריה.  בכל הארצות הכבושות בידי היטלר היהודים כבר הושמדו  –   ההונגרים, שארצם לא נכבשה,   –  וכל עוד לא נכבשה  בידי הנאצים  –    השהו את הסכמתם לדרישות הנאצים, בתקווה כי המלחמה ממילא קרבה לסיומה.  רק משהרוסים התקרבו לגבולות הונגריה ובעיני הגרמנים כיבוש הונגריה הפך כביכול  לכורח צבאי, נתנו  ההונגרים – וזאת באכזריות גדולה אפילו משל הנאצים – יד להכחדת יהדות הונגריה. אפילו ווזנמאייר, השליח האישי של הפיהרר להונגריה, ידע לשבח אותם על כך, תוך הבעת תמיהתו. אמנם, אין בכך לומר כי בש\נים קודמות הם לא עוללו ליהודי הונגריה  נזקים, אפילו היו חלוצים בכך באירופה. 

הונגריה מלאה אוכלוסייה סרבית, רומנית, גרמנית – שוובית ומה לא – כפרים שלמים שומרים זכרם, שפת התפילה בהם גרמנית או סרבית. בחוצות העיר,  ההונגרית כבר מאות בשנים,  מתנוססים שלטים הכתובים בקירילית. אומרים כי ההונגרים היחידים בהונגריה הם היהודים. כאן היה  בית הספר גבוה היחיד ללימודי היהדות שהיה   פתוח גם בימי  הקומוניסטים, ולכאן נהרו  תלמידים מכל קצוות אירופה ללמוד יהדות.

לשווא מנסים אנטישמים  בהונגריה להתכחש, עובדה היסטורית היא כי קשרים עתיקים בין היהדות להונגריה – קשרים להם ההונגרים אינם אוהבים להיות מודעים מדי. – לא רק כי יהודים התיישבו בְּאַקְוִינְקוּם (Aquincum)  ופנוניה מהמאה ה2 – : הם הובאו לכאן כעבדים על ידי הרומאים, ובאו בעקבותיהם כסוחרים, בזמן שבאגן הקרפטים חיו קלטים וסלאבים, אך ההונגרים טרם הגיעו. אז עוד ההונגרים חיו בסמוך לכוזרים בכזריה, לחופי הנהר איטיל, הוא הדון,  או תחת שלטונם, לחמו לצדם נגד אויביהם המשותפים, והיוו אגד שבטים לידם.  הכוזרים, כידוע, ולא רק מכתבי ריה"ל, עברו, אמנם לא  באופן כפייתי, ליהדות. עליהם מלך מלכם, עובדיה, ואחריו שורת מלכים ששמותיהם היו יהודיים. עובדיה זה ייסד בתי כנסיות ובתי מדרשים, בהם  למדו תורה ותלמוד. הכוזרים כתבו עברית וקיימו את חגי ישראל.  לפחות שלשה שבטים מהם הצטרפו לשבטים ההונגרים שעלו מאיטיל, בירת הכוזרים,  לכבוש להם מולדת באגן הקרפטים.  תולדות ההונגרים מעורב בתולדותיהם.  יחד הם ייסדו עיר (סרגיל), יחד לחמו באויביהם המשותפים עוד בארצם, ליד הדון. בהונגריה אף דיברו כוזרית עד המאה ה10 – . האוכלוסיה ממוצא כוזרי  גדל בהונגריה בהתמדה.  נסיך טקשון (Taksony, 955 – 970 )  הזמין מתיישבים כזרים – יהודים אל הממלכה. זו אולי הסיבה לכך כי ערים בהונגריה נושאות את שם הכוזרים עד היום. יש אנשים ששם משפחתם מעיד עד היום על מוצאם משבטי הכזרים. אחדים מראשוני מלכי הונגריה

 

              מטבעותיו של אבא שמואל – עם הכתובתSamvhel     Rex

 

 

נשאו שמות תנ"כיים; שלמה, אבא שמואל,  –  כדרך מלכי כוזר הראשונים. ואמנם אבא שמואל, שמלך בהונגריה בתחילת המאה ה11 – , לא נחשב הונגרי: היה מן הסתם מצאצאי הכוזרים ( או הַכַּבַּרִים, שמרדו בכזרים והצטרפו למדיארים לכבוש להם מולדת).  כתבי היסטוריונים – מלבד מכתביו של אבן חסדאי – מעידים על אחיזתם של אלה  ביהדות. בבתי דיניהם ישבו נוצרים, מוסלמים ויהודים; אלה האחרונים דנו בבתי הדין שלהם על פי דין תורה.  מן הסתם  דרכיהם של כל אלה נחשבו על ידי הכנסייה דרכי פגנים ומורי הצדק הנוצריים שבאו מביזנץ השתדלו לשרש מליבם נטיות זרות אלה. הודות לכך זכו לא רק למקלחת קרה במי הדנובה – יותר מעניין איך הם הגיעו לשם. וכבר אמרנו כי בודפסט – בת שני חלקים, האחד מישור, השני הוא הר, וביניהם זורם נהר הדנובה.  גלרט הקדוש, מורה הצדק הנוצרי, שביקש להעביר את ההונגרים הפגנים, כולל הכוזרים היהודים, על דתם, הוכנס לחבית וגולגל מעל ההר אל מי הנהר. כך הוא הגיע לשם.

 

אך לא רק זאת – קיימים עוד קשרים נעלמים.  בין היהדות להונגרים מקשרת גם   דמותה של סרח בת אשר, המלך עבאס הפרסי והגיבורים ההונגריים האגדיים הונור ומגור. אלה כולם גם יחד שותפים לאגדת האיילה השלוחה.  עבאס באחת האגדות, הונור ומגור, אבותיהם של ההונגרים באגדה האחרת, יצאו לציד.  הם ראו איילה גדולה ויפה. הונור ומגור באגדתם, המלך עבאס באגדתו  ביקשו לצוד את האיילה, אך זו ברחה מלפניהם. את הונור ואת מגור האיילה הובילה אל בין הקרפטים והראתה להם מולדת חדשה.   לכאן באו אחר כך ההונגרים וכבשוה. את עבאס האיילה  הובילה אל מערת סרח בת אשר הפלאית, נציגת עם ישראל, החיה לעולם[1], בזכות המעשה הטוב שעשתה עם יעקב שבישרה לו כי עוד יוסף בנו חי. סרח היא נצחית ומלווה את עם ישראל בכל דרכיו – מאז ירדו מצרימה, על, ומאז ימי דוד המלך ולהלן.

הונור ואחיו, מגור, היו בני נמרוד. נמרוד, כתרח, אבי אברהם, היה אפוא מאבות האומה.  יש האומרים כי פירוש שמו הוא "רוח פרא", הנושב בהרי טרנסילבניה דווקא, אך אטימולוגיה זו נראית די מפוקפקת.  שם אשתו  הוא עֶנֶת. גם על פי המיתולוגיה הבבלית והאשורית שנים היו  בניו, שנולדו לו מאשתו  עֲנוּתָה (ANUTA). פירוש שמה הוא "איילה".

נמרוד  מופיע במקרא כגיבור ציד. על פי האגדה הוא ציוה על בניית מגדל בבל. מגדל בבל נבנה, כידוע, שנים אחדות אחרי המבול.   –  ע"פ ראב"ע, למשל,  אחרי 100 שנה. בילקוט שמעוני משלי  –  פרק כז  –  המשך רמז תתקסא:  "כך מדור המבול עד דור הפלגה ש"כ שנים". ועוד כיו"ב בילקוט: "ילקוט שמעוני משלי  –  פרק יז  –  המשך רמז תתקנו: "'מדור המבול עד דור הפלגה שנתים אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת'". ואין הסכמה בין המקורות.

גם  ההונגרים אינם מסכימים. על פי האגדה ההונגרית  נמרוד בנה את המגדל 201 שנה אחרי המבול.

  לפי אגדה ערבית מגדל בבל נבנה  בקלעת נמרוד – ויש אומרים כי רואים מעל ראש המגדל עד יפו.

 להונגרים ולעברים אם כן מסורת משותפת בנוגע אליו.  מקורה של מסורת זו – או ענף  ממנה – צמח בבבל. כאן נמרוד הוא  שם אל מלחמה.

 

                                                                    *

אך כל זה הוא כמובן רק דרך אגב. העיקר, משכך, לא הייתה לפני אבי ברירה אלא להתחיל לעבוד. סבתא קיבלה על עצמה להאכילני ולדאוג לי לבית, או אף לביגוד – שק טלאים גדול היה  לה לשעשועים,  מלא בדלי בד,  פיסות  טלאי בגדלים וצבעים שונים. מאלה הייתה מטליאה, מתאימה בד לבד, אף תופרת – בחוט ומחט, בידיה היא – בגדים שונים. ואם בגד היה בידה, הטליאתו עד שלבסוף מהבגד המקורי כבר לא נותר דבר, וטלאי על טלאי כולו חדש. יושבת ליד דלת הכניסה המזוגגת, למען ירבה האור ויפחת חשבון החשמל (כי להוי ידוע, חסכנית הייתה, מוצאת על שביל העפר העולה לשוק אגורה  כשלל רב): בפתח המטבח, לערך, על מושב עץ צבוע כחול ולבן, מושב ללא משען  –   בין ברכיה השק הגדול, ותופרת. כאן, ישוב על ארגז הפחמים הגדול, הצבוע כולו לבן, מושבי קיץ וחורף – בחורף מכורבל במטפחת ענק שחורה, מעשה אריג וסריג,   הייתי מתבונן בה. כך, בלבוש מעשה ידיה, חליפה נאה  עשויה מלאכת יד הייתי עובר את הרחובות, לקנאה ולפאר. אלא שעתה, למשל, משהייתי אמור להתחיל לבקר בגימנסיה של יוקרה, הדברים לא עלו עוד יפה – היא נאלצה להסכים לקנות לי  בגדים חדשים בחנות, מכנסיים שלשת – רבעי עם גומייה  בחצי דרך מתחת לברך,  בריצ'ס בהונגרית  (קרי  (breeches   וכיו"ב. כל כך התחננתי – בבודפסט ימי החורף  קרים – עד שרכשו לי גם מגיני אוזניים.   אך תמורת כל זאת אבי נאלץ כאמור ללכת לעבוד. סבתא השיגה לו עבודה אצל אחד מספקי הנעליים שלה, אצל דוהרצקי. היו כמה  שוליות סנדלרים – כלומר בעלי מלאכה, שמקצועם בכך, יושבים למעלה  על מין במה, עליית גג מעשה קרשים שמדרגות עץ אחדות הובילו אליה  למעלה מהחנות, יושבים ומתקינים נעליים – ואני, כשלא התחשק לי לצאת, קודם כל, למגרש המשחקים  הסמוך, להסתובב מעט  בקרוסלה הסובבת, הנהוגה על ידי מין הגה במרכזה, או לטפס  על המתקנים – או כשילדי רחוב עליזים הבריחוני משם בקריאות קרב כי להם הראשונות  –   הייתי יושב ליד אבא,  ממיין מסמרי עץ קטנים לסוגיהם ולפי גודלם, נתונים בתוככי מכסי פח של משחות נעליים; אחר שביררתי את המוץ מן הבר, אבא היה שב ומערבבם. לדבריו, אין הוא יכול לעבוד אלא כשהם מעורבבים דווקא.  הייתי מתנדב או  אף  מבקש רשות ושולח ידי בניסיון לגזור  סוליות עור. אלה נמצאו  שוחים להנאתם   בקערה כחולה שזגוגיתה מסודקת ואינה ראויה עוד לשימוש אחר, מלאה  מים שעינם חום, כדי שיתרככו:  הייתי אמור לגוזרם   לפי דוגמא ומידה, בסכין אחוזה בידית של בד – שעווה שחור  הכרוך  סביבה – מלאכה שהעיזותי לעשותה רק בזהירות רבה, ומתוך חשש מאותה סכין: ואכן, סוליה או שתים שגזרתי וצורתה כביצה מקולקלת גרמה שאבי עודדני לחדול מאותה מלאכה.

                                                                    *

מה כבר סיפרתי ומה לא סיפרתי עוד.  על האוהל – עוד לפני עיניי בד השעווה התכול – לבן ( צבעיו דהויים) אוהל גדול למדי בעיני, שנמתח בשורת אוהלי הסוחרים בשוק בכיכר. כמה עניין היה רק בכיכר עצמה! לפתע החלו לבנות בה כנסייה   –  על חזיתה שושנה מעשה רקמה מאבן – במקום שם היו מופיעים קודם לכן רוקדים – על – חבל, שלשה  אקרובטים ששמם אפילו זכור לי עד היום,  (Balog, Diosgyõri, Ólmosd), שהייתי משוכנע שנים רבות שאוסף וצירוף ההברה הראשונה של שמם  מהווה את שם מקצועם: תמיד  ביקשתי את סבתא  לצאת עמה לכיכר ולראות את הbaldió – . מילה כזו כמובן איננה קיימת, אך כך קראו להם וכך, בשם זה  נחרט שם אומנותם בזיכרוני.   כמובן, אין לכל זה משמעות רבה, אך  אולי יש  בכל זאת גם בכך משהו, תרומתי  הצנועה  במחקר הבלשני של  אופני היווצרות שפת הילדים ואופן מאופני  תולדות היווצרות המלים החדשות בשפה. ובכיכר  בשורה ארוכה אוהלי הסוחרים, סוחרי הבד, הסדקית, הנעליים – אנחנו הראשונים מימין השורה – ואני מטייל, אחוז בגב אבא, צעד אחר צעד אנו צועדים בשורה עורפית צמודה, אני מוסתר תחת מעילו הגדול – חורף – או מושכים יחד את העגלה, או נעצרים לפני בית מרזח, ואבא מטעימני ביין חם, עד רותח. מסביב שלג ובוץ, מהשלג הנמס כבר, או עודנו עומד בעינו  –  אצבעות היד והרגל, האף והאוזניים קופאות, – והוא מבטיחני כי מותר, כי היין מחמם את העצמות, ודבר לא יקרה לי: ואני שותה בפעימות לב ושקיקה.  ואני גם עוזר למכור את הנעלים, משגיח בעת בוא הקונים  מפני עינא בישא וידיים חו"ש דביקות – מקבל שתי אגורות על כל מכירה ש"עזרתי" בה – מוציא את הכסף לסוכריות ותענוגות השוק – אך על כל זה סיפרתי במקום אחר. כי השוק, כידוע, הוא עולם מלא  –   איש סובב על אופנוע סגור אל תוך כלוב ברזל ענק והוא מתניע, מסובב את הכלוב העשוי רשת פלדה וסבכה  מעשה אומן – ועולה על קירותיו ומטפס וסובב במהירות אימים – מלמעלה למטה וחוזר חלילה, והאנשים משלמים ומתבוננים בעזוזו כגיבור המתחרה עם המוות הבטוח – ואני מציץ בו מבחוץ, על כל פנים, כי הלא החורים ביריעה המקיפה את המבנה מיועדים להצצה.  ויש גם אישה הקיימת רק למחצה, והיא  רואה  את הנעלם, דהיינו היא מוצגת על הבמה  כשהכל רואים כי היא  קיימת רק בפלג גופה העליון; ומישהו הסובב את הקהל הממלא את האוהל הארוך וצר שואל אותה שאלות – מה  צבע הכובע האדום שעל ראש האיש שלידו אני עומד – ואם איננו אומר במפורש "אדום" הרי סימנים מוסכמים ושאלות ידועות מראש בין הגבר לבין האישה והיא יודעת על כל שאלה מענה.  השוק הוא מוסד בידור מפורסם ולא רק סוחרים מוצאים בו  פרנסה  –   גם בדרנים, כייסים, סבלים, תגרניות המוכרות אגד ירק או אווז מפוטם. מכאן סבתא קונה לקראת שבת – התרנגולות כפותות הרגליים מכרכרות ומהדסות בכבליהן  –   נשים עטופות – ראש – במטפחת צבעונית מהכפר עולות ומוכרות  אגד תרנגולות, המוחות בקולי קולות  על גורלן,  תערוכת תבלינים הפרוש על שק לרגלי אישה, וכיו"ב. כאן כאמור סבתא קונה את הסחורה המובחרת ביותר בלבד, ממששת, שוקלת בכף ידה, מרימה ומתבוננת בזנב, חשה בבשר,  שואלת למחיר, עוזבת וחוזרת, מתבוננת שוב, פוקחת עין לבל יחטפו לפניה את הסחורה, מתלבטת. החיים אינם קלים – מה טוב יותר, כלכלי יותר,  בטוח יותר בעניין היות הסחורה כשרה באמת, שלא תצטרך לשוב לכאן, מה עוד אחר שמיטב הסחורה כבר נמכרה, מהשוחט, שימצא על פי שלפוחית נפוחה אם הסחורה כשרה היא או לא, ותעמוד מבוישת ותשלם לשוחט חינם על בשר פיגול, דבר הקורה, לִמְגִנַּת לב עקרת הבית הממהרת להכין לה את צורכי השבת. ומה עוד  –   שאני גם מתלווה, עומד מול השוחט שחור הלבוש שנוצות ובני נוצות לבנבנות דבוקים אל מעילו המשחיר הספוג מן הסתם ומבריק מכתמי דם, מעיל המייצג את אדיקותו במצוות ההלכה, את היות השחיטה כשרה למהדרין, כשר מכשר, וכובע מתאים  שכולו סמל מן הסתם לחיי היושר של בעליו, שאין בהם רבב הנוגד את ההלכה,  אפילו כובעו חבוש על ראשו על פי ההלכה, והוא עומד בין הררי דם ונוצות ותרנגולות שחוטות תלויות על וו המאוחז, מעוקל וחלוד ובולט מהקיר.  והתרנגולות השחוטות  עוד מחרחרות ומקרקרות  מתקפצות ומפרפרות עד שהן חדלות,  על הרצפה להתקפץ בלי ראש, ומראין בישין אחרים כיו"ב. – אחר אנו נסחבים הביתה, עם הסל הכבד, ואף אני תלוי על זרועה של סבתא, והיא מתפרצת – אין לך רגליים להלך עליהן, שאתה נותן עצמך גם כן לסחוב – סבתא בדרך כלל אינה כזאת, אך נראה כי עייפותה מתגברת ואז די לה, די עול על צווארה. וכך אנו נסחבים לנו יחד ברחוב הגת, עמוסים טרדות היום, מבלי להיות מודע  לעובדה שרק בתים ספורים מכאן היה פעם חי, למשל, אחד המשוררים הגדולים ביותר של הונגריה, משורר הפרולטריון, יוסף היה שמו, והוא חי חיי חרפה ועוני  ובמקום ללמד בגימנסיון כלשהו היה פועל רכבות ופועל פשוט.

 מכל מקום, אנו נסחבים לאורך רחוב גת, וסבתא מתכננת בליבה – הנה אווז שמן, וכבדו, אחר שהיא תכינו, והוא שוחה בשמן קפוא, יגיע, ארוז כמובן בקופסת קרטון מתאימה,  ביד הילד שכבר יודע להלך ברחובות בודפסט לבד, כמשלוח לחג אל בנה הגדול, אל וילי, שלמד  בבית הספר התיכון מסחר וכלכלה, שידע לבסס לעצמו חיים עצמאיים, עזב את הבית מבעוד מועד,  והפך מנכ"ל של חברת הביטוח פניקס בבודפסט:  שידע לעשות כסף מאין, שבורך בכשרונות והתענינויות, ובידיו אוסף מעשים טובים, כגון שהיה בנעוריו אוסף מצלמות וסוחר בהן  ובהן מצא את פרנסתו הראשונה, משם עבר לגידול פרפרי משי, כי בכל שלח ידו וניסה להתפרנס מהמקורי והחדש, אך לאחר מכן עבר ועסק בעיקר באיסוף בולים, ובכך עלה לגדולה: והוא גר לבד ברובע נאה של העיר, בבודה, בין ההרים, רובע יוקרה. לכאן יישלח אפוא הילד, יעלה  יקיש בדלת הדירה, דירת הרווקים – הדוד איננו מתחתן, והוא כבר מעל 40 – יקיש בדלת לשווא, אין פותחים לו. וכשהוא מתעקש, נפתחת הדלת בכל זאת כסדק, אין מקשיבים לו, תוהים בפניו – "הבאתי…"; "לך ותשוב בעוד שעה" והילד אף זוכה להצצה פורתא, נמהרת, חטופה אל תוך הדירה. בפינה מיטה, ועליה אישה  מעלה על כתפיה  חלוק בחטף.

ואני מטייל ברחובות, מחכה. משעמם, עלי לציין.  מחכה לסוף הזמנים. אחר שב. בדירה אין איש. הלכו, לא מעניין אותם.  מה היה לו היה שלג ובוץ? אך אביב. ואני שב לבית. סבתא מתפלאת. אני מספר מה היה. היא מנידה בראשה. טוב, הוא יבוא. יבוא הביתה, אליה, ממילא, אז יקח את הכבד. הכבד יישמר לו. יבוא, יישב עמה בסלון – אינני רצוי – לך למטבח לשחק. יחד הם ימתיקו סוד. אולי יספר לה אפילו מי הייתה ההיא הבלתי מלובשת.  מעת לעת שמעתי כי הוא מערבה בענייניו. – אחר יקום, יקרא גם לי. בוא. מול הבית – חנות שוקולדים. "שטימר", כמדומה, שמו.  בוא, תיקח לסבתא  לוח של שוקולד. או בחורף, בסוף דצמבר, מִיקוּלָשׁ –  הוא דמות עטופה נייר כסף אדום, כחול, זהב של קדוש נוצרי, סנטה ניקולאוס, משוקולד, כבר המראה מגרה ונכבד. קח לסבתא. לי הוא לא קונה אפילו סוכרייה על מקל או בלי מקל עלובה.

מה חבל שהאלבום  –  המיועד לאיסוף בולים יקרי ערך,  הוא אלבום ה Schaubeck  –    הגדול והיקר שנתן לי, מתנה נדירה,  ואולי היחידה, שכה הוקרתיו,  הגיע למה שהגיע.  לאחרונה ראיתיו זרוק  בשלג ובבוץ, בחצר הזעירה של הבית במחנה – עוני  לשם עברנו מביתנו  עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה.  לקראת סוף השנה   –  1944   –  גם משם גירשונו. הדיירים שנכנסו זרקו את האלבום לחצר. ראיתיו שם למעצבה כשביקרתי במקום,  מיד אחר המלחמה, עוד בחורף ההוא; גם בטני הייתה מקולקלת, שם רוקנתיו בסמוך לאלבום ההוא בחצר.

 

                                                                    *

 

מכל מקום, נראה כי כאן מקור התחרות בין שני האחים – שכדרך אחים, היו משונים והיפוך בהם מצד אופיים ותחרות עולמית ביניהם: האחד, כיעקב,   בחיר אמו, לא יושב באוהליה אלא עומד על רגליו ויוצא  ועוזב לארץ מרחק  כדי לחיות בבדידותו הגאיונה, צד את ציידו ומתפרנס מיגיע  איסוף הבולים ומעשי כשפיו בכספים: השני יושב אוהל, ליד שמלת אמו,  או גם מתחתן ומקים חיי משפחה לשעה,  חיי משפחה שבמהרה מתפוררים, נכשלים על מעשה כשפים של מעשי כזבים, קלפים ומרוצי סוסים. ואולי באיבו נולד הדבר  –   כי הבכור  הוא המועדף בחינוך, בעוד שהבן ממשיך ויורש את מקצוע האב. ואולי אבי קינא באחיו הגדול שחונך והועדף? אך הרי גם הוא קיבל את חלקו, חנות שלמה ודירה, עם נישואיו. ואולי בַּגֶּנִים הסיבה  –   הגנים  הם לדידי מקלות מיקרוסקופיים, שיש להם שני קצוות, תכונה תכונה וקוטבה החיובי והשלילי.  בשני אחים יש וכיוון  הגן  ומתהפך – האחד מקבל תכונה עם קוטבה החיובי למעלה, השני אותו גן עם אותה תכונה כשקוטבה החיובי למטה ושלילי למעלה, או משהו כזה.  אין מה לעשות – הַגֶּן משתלט.  אך אולי   האשם בתופעת ה – lumpenproletariat[2], מין תופעה חברתית של עניים חסרי מקצוע, יושבי בתי הקפה, בטלנים מלידה, תרבות עירונית שכך היו חייו?  או דבר מה קרה לאבי עוד במלחמה, מלחמת העולם הראשונה, מין הכרה שלדבר בחיים אין ערך   –  תוצאת משבר תרבות עולמי? – אך הרי ביסודו הוא היה איש משפחה אוהב את אשתו, אמי, ואת בנו, איש שאמנם לא ידע כיצד לקיים חיי משפחה ואיך לכלכל אישה וילד, איזה חוסר אחראיות וחוסר עניין באלה מיסודו – הניגוד החריף לאמו שהייתה דבקה במשימה, יוצאת לשוק בקיץ ובחורף, בגשם ובכפור  –  אך היה דואג להם כהבנתו ויכולתו שהיו כנראה מצומצמות למדי.  ועדות לכך – הייתי ישן עמו מחובק במשך שנים – עד שלא נקרא לעבודות הכפייה ונעלם בתוככי הכבשנים כותשי האדם של גרמניה. עליתי אליו, לראותו, ככל שיכולתי, במחנה מאוטהאוזן. בבוקר בבוקר יצאנו במכונית שכורה מבודפסט, והגענו כבשעות הצהרים לוולס, (Wels, Austria)  שם הוא קבור. אכן, הגרמנים דייקנים הם – לבקשתי הם מצאו את שמו באיזו כרטסת – וגם את מקום קבורתו, בבית הקברות הנוצרי, בחלקה המיועדת לצלב האדום, שקברו את החללים שנפטרו אחר שחרורם מהמחנות. אבי, שחלה בטיפוס הבהרות, החזיק מעמד  עוד  ימים אחדים; הוא נפטר 8 ימים אחר תום המלחמה. הוא קבור בקרב  חברים רבים מפלוגתו, פלוגה של עובדי עבודות כפייה מהונגריה.  סביב – בביקורי הראשון – ראיתי רק קברות קרים, ובמחיצתו אין אף אבן, מצבה, זכר לחלל – דבר לא היה שם מלבד משטח דשא ירוק. ואמנם התגלו לי, אחר מבט מדקדק יותר, לוחות זיכרון בגודל מרצפת מטבח קטנה,   –  שתים –  שלש – עליהן שמות  של יהודים, שמות בצלצול הונגרי. הוספתי מצבה אף אני, גם אחרים ברבות השנים. עתה הוא יכול לקרוא שוב את שמות חבריו ולהיזכר בימי האימים במחנה מאוטהאוזן. גם שם ביקרתיו, מצלם פועלים  העובדים בתחנת הרכבת על המסילה, מנסה לתאר את אבי שעובד במעין עבודה כזו. במעין עבודה כזו  ראיתיו לאחרונה כשפלוגתו שבה משדות הקטל ברוסיה לבודפסט,  במעבר לגרמניה.  ניסיתי לתאר אותו בדרך לשם, בקרונות הרעב והצמא  –  וחיפשתיו גם שם, במחנה. נכנסתי לצריפים המצהיבים, ראיתי את הדרגשים. הוא לא היה שם. הם גם לא היה באלה  אף פעם, כנראה. המחנה היה מלא, לא היה עוד איה לשכנם, מלבד בשטח שהשתרע במרחק מה מאחורי הצריפים, בשדה הפתוח. לאכול לא קיבלו כבר, על פי רוב, אולי גם לא עבדו, ואינני יודע כמה זמן  שהו שם, אם השתהו בטרם צאתם את גבולות הונגריה עד שהפשירו בדרכים השלגים והצעידום הלאה.  עם התקרב צבאות הברית לאזור אכן עשו זאת – הצעידום הלאה, אל מחנה גינסקירכן: מי שכשל בדרך, כמנהג הגרמנים, ירו בו והמיתוהו.  נראה כי אבי לא כשל – אולי משחקי הקלפים היום יומיים חישלוהו, והוא צעד. אף על פי כן לא הצליח לצעוד  יותר מהר מהמות, שרדף אחריו בדרכים והשיגהו. הוא הובא, תשוש אך עודנו חי, למחסה בית חולים, בקסרקטין הישן של העיר וולס שבאוסטריה, מבנה  צהוב – חזות, לאחד האולמות הנפתחים שם מהחצר ששימשו בעבר כאורוות סוסים של חיילי הקיסר פרנץ יוזף ירום הודו.  אני משער כי  –  כדי להקל על הסובלים  –   הרצפה כוסתה בקש. לא שלאבא וליתר החולים, אם הם עוד ידעו על הנעשה עימם, היה אכפת ביותר. ואף זאת: אבא עוד ידע לדבר,   למסור פרטים על עצמו – שמו, שנת לידתו, 1898, וכתובתו בבודפסט. הודות לכך אמנם מצאוהו – כאילו בכך עוד אמר: אך זִכְרוּנִי הפעם,  אלה הנותרים בחיים.

  אך מה טוב, שאחר שנים, אחר ששיפצו בבודפסט את בית הכנסת בו הייתי אני   –  כילד  –  ואבי מתפללים, מצאתי – הפלא ופלא – בכניסה לבית הכנסת ( שאינו משמש עוד לבית תפילה אלא כאתר זיכרון, עם מרתף שואה מצורף) את שמו ושם אמי  חרות על לוח בצד השמאלי של הכניסה!! ותמהני איך זכו.

 

                                                                    *

 

לְאָבִי ז"ל

 

וֶלְס. עִיר תַּעֲשִׂיָּה.

כִּי  טוֹב הַיְּהוּדִי הַמֵּת

מֵהַכֶּלֶב הַחַי.

"בָּאוּ הָאָמֶרִיקָאִים

וְאֵלֶּה הִתְנַפְּלוּ עַל הַלֶּחֶם

וּמֵתוּ כֻּלָּם.  –  מַשְׁמָע, אֵין יְהוּדִי

שֶׁלֹּא בְּעַצְמוֹ אָשֵׁם בְּמוֹתוֹ.

וְעַל כֵּן עַל הַקֶּבֶר

'אֵין לִכְתֹּב

Umgebracht bei Nazi Brutalität. "– (דְּבָרִי חוֹצֵב הָאֶבֶן עַל מַצֵּבַת הַקֶּבֶר שֶׁהִזְמַנְתִּי לְאָבִי עַל הַמִּשְׁטָח הָרֵיק, שָׁם קְבוּרִים עוֹד עוֹבְדֵי כְּפִיָּה יְהוּדִים  שֶׁמֵּתוּ כָּמוֹהוּ).

 

וַהֲרֵי הֵם הָיוּ כְּעֵדֶר, כְּחַיּוֹת הַמִּתְנַפְּלוֹת

עַל מִרְעֶה : אָכְלוּ לְלֹא שֹׂבַע".

 

מִכָּל מָקוֹם, הוּא  זָכָה

לַדֶּשֶׁא הַקַּר, לְרִשּׁוּם מְדֻיָּק

לְצִיּוּן מְקוֹמוֹ בְּקֶבֶר הָאַחִים

בִּקְצוֹת בֵּית קְבָרוֹת שֶׁל נוֹצְרִים שֶׁבְּוֶלְס,

אוֹסְטְרִיָּה הָעִלִּית, עִיר תַּעֲשִׂיָּה.

 

צְלָבִים לְאֹרֶךְ  הַדֶּרֶךְ, בֵּין עֲצֵי הַצַּפְצֵפָה.

שְׁבִילִים.  "הֱהָיָה חַיָּל?  וּבְאֵיזֶה חַיִל?"

לַשָּׁוְא. הֵם לֹא יָבִינוּ. וּכְבָר שָׁנִים.

 

וּבְכָל זֹאת – אֵיזֶה אִחוּד בַּמָּוֶת.

צָד בְּצַד הָעֶבֶד הַמּוּתָשׁ, הַמֻּלְקֶה, הַמֻּרְעָב, הַכָּלֶה, הַמֻּשְׁמָד,

שְׁפַנִּים לוֹ יְקָרִים,  פְּנֵי אֲבִי  –   צְנוּמִים, רָזִים,

וַעֲקָרוֹת בַּיִת הֲגוּנוֹת, דְּשֵׁנוֹת,

לְיַד בְּנֵיהֶן וּבַעֲלֵיהֶן  הַקָּבוּר עִם שׁוֹטוֹ עֲדַיִן בְּיָדוֹ,

בִּתְנוּחַת אֲדוֹנִים.