משפחתולוגיה

מוקדש לאביטל, טובה, גיורא ( סליחה, אני מבלבל את שמו עם שם בן דודי, יונה פישר…),  לסיגל הטובה,    לטובה שהיא  סיגלית, ( או נחילאלית?), ולמי סן פרנציסק – ו/או וכל  קוראיי.   

  על סבתי

נדבר נא   מעט בגברת הזקנה  –  סבתי.

מתוך החדר השכן  –  שם משתררת חשיכה עבה  –  היא יוצאת, אֵם  אבי; לבושה היא שמלה ארוכה, טוויה פסים  פסים של שחור וכסף כהה.

זאת סבתי, את ביתה עזבתי בגיל 13. היא נפטרה שנים לאחר מכן, ב1961 – , בהיותה בת 87.

הבנתי, שאני במסיבה חברתית פתאומית כזו, כמו אדם המבקש לעשות תיקונים כלשהם בביתו, מוציא מסור ומסמרים ומיני כלי מלאכה, עוטה עליו מאותו מין לבוש היאה למלאכה, כגון חולצה קרועת שרוולים שכולה כתמי שמן וצבע וכן מכנסיים בדומה, ולפתע אורחים באים.

ואמנם, דומה עתה, אכן כך בדיוק היה המעשה  –  אך באתי הביתה, וצעד אחד מהדלת כבר הִשַּׁלְתִּי מעליי את בגדי הרחוב; בהיחפז תליתי מכנסיי וחולצתי על וו מהווים שעל עמוד הקולבים החום שבסמוך לכניסה, ופניתי באחת לחדר הרחצה, שם, מעל כמה קומות של קופסאות קרטון מלאות נעליים למכירה מעל הקרש השעון לו לרוחב האמבטיה, מונחים להם, זרוקים לשם בחופזה ובלא סדר, אותם בגדים. לבשתי גופיה ומכנסיים, וכבר הייתי מוכן להתקדש לעיסוקיי, סרגל ומקצוע ביד  –  עבודה, שאגב, מכעיסה ומזעימה את פני אשתי, נערה צעירה וטובת פנים, אם בעת שהיא קוראת בספריה  –  כי היא מרבה לקרוא  –  ואם בשעת מנוחתה. אף אמנם יש ואנו רבים על הדבר. מה אעשה, וחדר נוסף אין לנו, לצורך העבודה, ולעבוד אני צריך.

זה היה, אם כן, הרגע, בו סבתי הופיעה, לבושה באותם תכריכים יוצאת מבינות לדלתות הכפולות, המקושתות, המצועפות בצעיפי תחרה ארוכים, לבנים, דלתות החוצות בין הסאלון וחדר השינה למטבח ומבדילות ביניהן הבדלה של חג. הבנתי, אם כן, כי שעת חברה לי עתה, וביקשתי להיכנס עִמָּהּ, אולי לשבת בסמוך לה, על הספה שבסאלון, אך היא הוסיפה ועמדה במפלש המעבר, חוסמת את הדרך לשם בלא מלים. התיישבתי לי, אם כן, על כיסא חסר משען במטבח, מוותר. אפשר אשתי שם, נחה, מרוגזת. מכירה היא כבר בי, ובבואי הביתה איני הולך ונוטל ממנה רשות. נראה כי זה עתה הן סיימו ביניהן איזה שיחה.

כך התפניתי, אפוא, בלבי מעיסוקיי, ונפניתי לסבתי. ואמנם, זמן רב לא ראיתי את הגברת הזקנה. אין זה אפוא פלא, כי  –  גם כדי לסוך עליה רוח טובה  –  ואולי אף כדי להסיח את דעתה מעט, ואם גם בלאו הכי, זיכרונות ילדותי החלו אופפים אותי, כבחלום, כבמין שכרון.

"את זוכרת, סבתא…" פתחתי, אך היא לא נתנתני לסיים, עד כי עתה בעצמי שכחתי מה היה בדעתי לאמור. לא לשם כך באה ויצאה מהחדר החשוך ההוא עתה; לה עצמה היה דבר אליי. אך אני – בשלי; מנסה להביאה לידי אותה תחושת אושר קדום, אותה התמוססות באיזה אמון וטוב ראשיתי, מלא – את – עצמו וענוג. עלוות ראשית של עלי ענק המתנופפים לאיטם ביער – עוד רוחש ברוח קלילה המבדרת בענפים, זריחת שמש חמימה ותמימה המשחקת, חפה, שכוחה את עצמה, בתוך עצמה, כולה מתמסרת לעוצמת המתרחש בה וְעִמָּהּ; דבר לא יחרידנה ממעגליה התמימים, השלמים וסגורים עליה; חוויה שכולה חיוך, חוויה הקורנת את עצמה; כולה שלה; וכל העולם כאן עִמָּהּ ובתוכה, דבר אין זולתה; ואף כל העולם שותף לה באותה חוויה בלא חספוס, היסוס ושיור. אין עמה אף חשש לפגוע במאן – דהוא בעצם היותה, ולא כל שכן להיפגע. ואולי כאלה היו פני הדברים אליהם ביקשתי להגיע. ואפשר אף היא לאושר זה עצמו התכוונה, באומרה עתה: "העיקר, שתהיו מאושרים. מאושרים ובריאים", חזרה על דבריה, כדרך הזקנות. חייתי את כל חיי, בעצם, במחיצתה.

"סבתי  –  אבל מדוע שלא נשיח באותם ימים?" שאלתיה, הפעם נזכר. עתה סוף סוף נתיישבה לה, מקפלת תחתיה את שמלתה בזהירות, על כסא גבוה בסמוך לאח, בקצה המטבח, זה מקומה הקבוע מאז הייתי ילד; כאן הייתה חוטפת את תנומותיה הקצרות, בתום יום עבודתה.

"זוכרת? הייתי מעמיד שורת נסרי עץ על המרצפות; כמו עתה, את ישבת ונחת מנוחת אחר הצהרים על יד האח, חצי נרדמת, בעוד אני מספר, בלשון ילדותית, סיפור שעיקריו הרי אספתי מפיך… ובפי כל אותם גזרי עץ הפכו לשליחים מיוחדים במינם, שליחי עליון, גבריאל, מיכאל… כך מפיך למדתי, וכולם מלאכים. אך בדעוך הלהבות באח, ובהתקרר החדר, קמת ועברת. מלאכיי נפלו כולם. קסום התבוננתי בגורלם, בנוטלך מהם, בעוד הנותרים מוטלים על בטנם בעוברך בדרכך."

אך כמה ילדותי הוא הסיפור הזה, למעצבה. התבוששתי. הלשם כך שבה, כי ארדימנה בסיפור מתוק, ובין השיטין אעציבנה באשמות שאבד עליהן כלח מכבר? ובכל זאת, במפגש זה עם שנות ילדותי  –  והרי היא גידלתני מאז  –  כְּמִפִּי סמכות עליונה, כנראה, אחרונה ובלעדית – עליי לברר : הלצידה היא, אם לצידי.