מסיפוריי

מדבריכם למדתי כי  אוהבים את סיפוריי…
 (קשה לי להתאפק ולא להביאם):

על אימא.

את אמי הכרתי מאוחר. בשנות חיי הראשונות איבדתי אותה. לא הכרתיה ולא ידעתי על קיומה.   או כך נדמה, על כל פנים. רק אט אט חוזרים אלי רגעים ומתבהרות התמונות.
עזבתי את הונגריה עם שחרורה, ב1945-. לפני המלחמה הייתי ילד – עד לכל ולא  איש סוד של אף אחד. לא סיפרו לי ולא תיארו לפני.  אט אט הולך אני עתה בדרך, מנסה לשחזר ולבנות מחדש את שלדם של הדברים, לחבר  קו לקו, מנסה לעמוד על סודם ומהותם, מעט מהקשריהם הפנימיים של  אותם דברים שאני דולה מערי המסכנות של הזיכרון.
אחת מידידותי  מבקשת עתה כי ארשום את כל אותם דברים, את כל שאני זוכר. זה משעשעה. אם כן, לא אשמיט דבר מאותם דברים העולים בזיכרון – ובוודאי לא את החשובים בהם.
מסתבר כי אני זוכר את עצמי בערך מגיל שנתיים.
*

הזיכרון הראשון בו אמי מופיעה, יושבת לידי, ואני "ישן" – אך כבר רק עושה את עצמי ישן – אצל דודתי, אחת מאחיות אמי, ואני במין "לול", מקשיב לדבריהן.
ובכלל, מתברר, אמי הייתה  מרבה להישען על אחיותיה, הגדולות ממנה. ואולי מילדותה כבר כך.
הקרובה ביותר הייתה, כנראה, אל הדודה אילנה. כך קראו לה  בשמה: אלא  שהייתה זו כנראה מילה ארוכה מדי לכושר הלשוני הילדותי שלי בתחילה;  כל שזכרתי היה  תחילת אותו כינוי. קראתיה "טוטה" – וכך נחרת שמה בזיכרוני לעולמים.
על מה דיברו? אולי סודות: אולי על חיי נישואיה ההרוסים של אמי.  הרגשתי שלדבריהן משקל מיוחד – האזנתי בקפל עניין – מבלי להבין. על כל פנים,  דבריהן עוררו עניין.  עולם נגלה לי בהן, עולם של מציאות, אליה התעוררתי.  העולם הזה, אליו התעוררתי, היה מפחיד, גם מתוק. דבריהן אולי פחות – הן אמי יכלה לספר רק על צער, על משפחה שהחוטים שקשרוה יחד נפרמו.  כעת נדמה, שאמי אמרה לאחותה: דברי יותר בלאט, שהילד לא יתעורר. אולי נתפרשו לי דבריה כאומרי סוד.
מסתמא, אימא לקחה אותי איתה אל דודתי, אחת משתי אחיותיה. האמנם זיכרוני מרחיק עד כה? האמנם לקחתני איתה לשם בעגלת ילדים? ומנין? האם עוד מדירתם, שאבי הפסיד אחר כך, יחד עם חנות הנעליים וכל אשר שם, על קלפים? או כבר מסבתא, שלשם עברתי עם אבי לגור? מכל מקום,  מאחר ואני זוכר עצמי שם נח, ומונח בלול, הגיל מתאים.  אבי ואמי לא חיו יחד מאז הייתי לבן שלש. אין להגיע  לדיוק רב יותר.
 "טוטה"  הייתה בלתי נשואה, למעשה גרושה. נראה כי הכירה את בעלה, ממנו נפרדה אחר חודש נישואים, באמצעות אבי – הם היו בני דודים. היא חייתה לבד, דאגה לעצמה, הייתה תופרת. היא הייתה מנותני העבודה הראשונים שלי – למדתי עמה לתפור כפתורים.  –  אותה ארץ בה גדלתי הייתה ארץ של בעלי מלאכה קטנים.  אבי היה סנדלר, אמי טבחית-חדרנית (כשהייתה לה עבודה: הייתה גם רוקמת תחרה, מקשטת בפרי עמל ידה כסיות ופוזמקאות בחוטי משי בוהקים, מציירת עליהם צבעונים ועלים ירוקים עם עורקי הכסף. ואמנם כסף רב היא לא ראתה מזה, ובמהרה גם פיטרוה ממקומות עבודה שונים).  האחות השלישית  חייה היו מוצלחים יותר: בעלה היה פועל חרושת, והיה להם בית עם גינה בפרברי העיר. הייתה זו האחת והיחידה בין שלש האחיות שבעלה  דאג לפרנסתה.
את סביי וסבתותיי  לא הכרתי. רק תמונתם הייתה תלויה  על הקיר – יהודי לבושי קפטן שחור, ארוך, עד הרצפה, לבוש חג של יהודי כפרי מהמאה ה19-, כנראה, בכובע ניצב אל על של רבנים,–   והסבתא – אישה עם שביס לבן בראשה, וכל התמונה משחימה-מצהיבה.
כל הסימנים מעידים:  הם היו משפחה מתבוללת, כלומר על פי רוב בעלת תרבות הונגרית. – אם לאביהן הייתה עוד תרבות יהודית, – על פי לבושו הזכור לי, כאמור, מתמונה בודדת ומקרית – שמץ ממנה בבנות לא ניכר. הן לא דיברו יידית ולא נותר בידן מאביהן  – אם בכלל אי פעם היו לו כאלה  –  כל ספר יהודי. בדיבורן לא היה זכר למסורת,  ומלבד  לקראת הסוף, בהתקרב השואה המאיימת,  לא ראיתי את אמי  מעולם מבקרת  בבית הכנסת.  אם תִּפְלוּת היא ללמד בנות תורה, הרי שהן לא  למדו תורה, ולא ניכר באמי כי ידעה אות עברית מהי.
לא כן אבי וסבתי, שהחזיקו כשרות והיו מבאי בית הכנסת. אבי לקחני  והתפלל עמי בשבתות. סבתא, שהקפידה על כשרות, וכלים   מיוחדים לפסח בין כליה  – את אלה היא החזיקה  בעליית הגג ביתר ימות השנה; היא  ביקרה  בבית הכנסת – לפחות  בחגים הגדולים. אותי רשמו לתלמוד תורה, שם ביליתי שעות אחר צהרים רבות. למדתי לכתוב ולקרוא עברית, – צעדים ראשונים –  ומעט מזעיר גם את השפה.  מפקח מיוחד הגיע פעם וניסה לחלוב מאיתנו את שידענו – אך למען האמת שמענו על כך זו הפעם הראשונה – על הפרש הזמן הנחוץ לקיים בין שעת אכילת הבשר והחלב. אחר  מאכל חלבי מותר לאכול בשר רק כעבור חצי שעה – אחר מאכל בשרי  מותר לשתות חלב רק אחר שש שעות – למדנו מפיו. נראה כי הרב המלמד לא הקפיד עימנו על אלה. כמורי האחרים לדת – אותם הזכרתי אולי כבר במקום אחר – היה אף זה משורר בלבו, תר אחר חרוזים בהונגרית יותר מאשר אחר  דקדוקי עניות וטעמי מצוות למהדרין.
מה גרם להן, לשלש הבנות מעיר  שדה  קרובה למדי לבודפסט,  לעלות אל העיר? אולי בכפרם-עיירתם   לא מצאו שידוך מתאים; ואולי אחיהם הגדול, שהיה גבר וגם בכור והודות לכך אולי זכה  לחינוך מעולה מזה הניתן לבנות ובעקבות כך למעמד ומשרה  נאותה קרא להן ובו ראו בסיס לבואן אל העיר הגדולה, עיר הבירה, שֶׁפִּתּוּיֶיהָ קורצים?   או, כפשוטו, היו חלק מזרם היהודים שנהרו מהכפר אל העיר?   רוב יהודי הונגריה הרי גרו בתחילה בכפרים. אולי ביתם  קרס אחר מות הוריהם, המאחד את ביתם היה כלא היה  והאחדות שקשרה אותם יחד נתפוגגה ועל כן  הן החליטו לחפש מזלן בעיר הבירה? מי יודע. אך הסביר כי עלו בעקבות אחיהם הגדול, אלכסנדר, שהיה לבסוף האמיד והמבוסס ביניהם.  זה –  נראה כי ידע להשתלב  ברבדים הצעירים של התעשייה היהודית המתפתחת בבודפסט, ובמהרה  הפך למנכ"ל  מפעלי החרושת ותעשיית הסוכר של הברון אליוס הטווני.

 סביי וסבתותיי   היו כנראה מבין היהודים, שהגיעו בשלהי המאה ה18- להונגריה האגררית ברובה, הדרה על פי רוב בכפרים.  לאבי סבתי  מצד אבי הייתה חנות מכולת בפרוורי בודפסט.  אמנם מעולם לא ביקרתי שם – סבתא לא אהבה לספר על הוריה. גם אמי לא סיפרה לי על הוריה דבר.  אני יכול לשאוב מידע על תולדותיהם רק מכלל תולדות יהודי הונגריה, כנראה. –    היהודים היו – בידוע – כה נלהבים לחירות האזרחית  ולשוויון הזכויות האזרחי עד כי   סיגלו לעצמם  במהרה שמות הונגריים, מנהגים הונגריים, את השפה ההונגרית, עד כי גם אלה שהתרחקו מלימודי היהדות וקיום מצוות והלבוש של  יערות פולין משם הם הגיעו, סיגלו לעצמם תרבות הונגרית. בכך היו הורי הוריי מאוחדים – שניהם החליפו שם גרמני יהודי טיפוסי לשמות הונגרים. אגב, שניהם  דרו בערי שדה, או בכפר, ומשם הגיעו   קרוב יותר ויותר, עד שהגיעו – לפחות בצאצאיהם – ממש לבירה. – אפילו  החרדים ביותר לדתם  נתפסו למנגינות השירה העממית ההונגרית, ובנו גשר בין הקדוש ביותר ליהדות לבין השירה העממית החילונית ההונגרית.  מסופר על המקובל הידוע, רבה של כלב, (Nagykálló),  ר' יצחק טאוב (נולד בהונגריה ב1751-)  כי הוא  קנה  מרועה  בשדות שיר עם הונגרי ,– את שירו הידוע ביותר,  Szól a kakas már ומשהחוזה ביניהם נחתם השיר הפך לרכושו הבלעדי.  אומרים כי הרועה לא שר אותו יותר – מהיות השיר מעתה  רכושו של הרב וקדוש, שאין מן הראוי שיד גוי תגע בו עוד. ואמנם השיר  נשכח מפי הרועה.  כך כוחו של חוזה וכך כוחה של קדושה שרב מאציל על שיר הונגרי.
הרב ראה  בשיר העממי ההונגרי  מעין המנון ליהדותו.  לימים, הוא  הפך לשיר קודש לכלל יהודי הונגריה ולצאצאיהם עד דור עשירי.
חסידי קאלב (קלו)  ששפתם העיקרית היא אידית,  ואינם יודעים כבר הונגרית כלל – וכן כל צאצאיהם, אפילו בארה"ב – נוהגים לשיר שיר זה  בכוונה רבה  ולחלק את תדפיס מילות השיר בהונגרית עילגת – עד היום הזה )ראה נספח א'). יש אומרים  יהודים, בצר להם,  שרו אותו כשיר גאולה  במחנות הריכוז.
תוכן השיר – התרנגול קורא,  מבשר  את הגאולה (של היהודים מהגלות).
הרבי  הדביק לשיר שתי שורות יהודיות – לפי גרסה אחת  את המלים "ייבנה בית המקדש, עיר ציון תימלא". הוא סיגל את תרבותו היהודית לשיר  העם ההונגרי או את שיר העם ההונגרי ליהדותו ולא דחה את שיר הרועים הפשוט כמוקצה מחמת מיאוס, כפי שבוודאי נהג כלפי כל גילוי אחר של התרבות החילונית.
ואלה מלות השיר: קורא התרנגול, עוד מעט יעלה השחר: אם האל  הועיד אותך לי , אני אהיה שלך.  התרנגול קורא: ביער ירוק, בשדה  שטוח, מטיילת לה הציפור. איזו מין ציפור? רגליה כחולות, כנפיה ירוקות, [התרנגול הפך ציפור סתם, ומכאן והלאה הציפור הופכת לציפורת, וזו – לטוס יפה-כנף, ממקור אימפרסיוניסטי-פסיכודלי, צבעוני], והיא מחכה לי שאבוא לשם [וכאן הרב חשב על ירושלים וארץ ציון: בית זה הוא שהדליקו]: חכי, ציפורת, חכי! [אומר הרועה לאהובת ליבו]:  אם ירצה ה', אהיה בקרוב שלך! [השיר מהווה  למעשה דו-שיח בין האהוב  לאהובה. זו, חסרת סבלנות,  שואלת את בחיר לבבה]: אך מתי זה כבר יהיה? אם האל צִוַּנִי לך, אהיה כבר שלך. – , הרי שזה שיר אהבה שכדרך שירי העם ההונגרים מתיך יחד  מעין דברי מבוא לא כל כך רלבנטיים (על תרנגול ושחר), אל מסקנה לא כל כך מתבקשת, לא ממש מחייבת, שיר תקווה לציון שאין בדעת  איש להגשימה. אך השיר, מסתבר, כבר במקורו הוא דתי: הוא מזכיר את האלוהים, שעל פיו יִשַּׁק דבר והוא שיסייע בידי האוהבים להיות זו של זה.
והשיר נמשך: עופי, צפור, עופי,  תעופי עוד: וכאן הרב הוסיף מלים בעברית: "כשייבנה בית המקדש, –  אז כל זה יקרה":  =akkor lesz az már – סיים בהונגרית.

*

אם אמי, עם אחיותיה ואחיה התחנכו בבית יהודי כשר ומקיים מצוות וקורא בתורה –  – מכל  זה  לא נותר בהן   סימן. ואולי הן עצמן הפכו לאלה גב ולא רצו עוד לקחת חלק בדברים שלדידן התיישנו  ואבד עליהם הקלח  ועברו בטלו מהעולם, דברים שהיו שייכים אולי ליהדות ישנה ולעולם שאבד עליו הכלח מכבר, דברים שנראו להן שייכים למאה ה18-.    כך היה הדור הקודם – אך  לא עתה: הנה,  קרוא וכתוב הונגרית  הן ידעו – אמי הייתה קוראת  ספרות הונגרית, את מִיקְסַת, את יוקאי. ומספר אחד או שנים שאני זוכר ניתן להסיק כי הייתה מצויה אצל הספרות ההונגרית כולה, וכנראה  ודווקא השורשית שבה, שהצטיינה בעממיותה.
 במה עסקו סבי מצד אמי – אינני יודע. אנשים משכילים, יודעי תורה ולמדנים גדולים לא היו, כנראה, וספרים לא הורישו. ואם הם עצמם  לא הפכו עורף לדת – אני זוכר, כאמור, את תמונת סבי מצד אמי חובש כיפה כפרית גדולה – הבנים היו רחוקים מכל מצווה דתית, אם מתוך שמרדו אם מתוך שהתבוללו בתרבות המקום ולא החשיבו אותן מצוות  עוד.  אמי סיפרה, בכמה חשק ותיאבון גדול הייתי סועד לבי בפסח על לחם (Kifli) ודחיתי מלפני את המאכל המוזר הזה, המצות, כבר בגיל שלש. והיא סיפרה לי זאת  בלהט, במין שמחה לאיד, כהוכחה לטיב דרכה בדת. מעולם לא ניכר בה כל זכר ושריד של מוסר כליות על כי עזבה מאחוריה תרבות שורשית וענפה. מן הסתם הסב עצמו  לא היה כבר מהמקפידים.
אני חושב כי לולא השואה, היינו מתחנכים ונשארים הונגרים נאמנים, שוכחים את יהדותנו מכל וכל, פושטים אותה מעלינו כבגד ישן. אורחות חיינו, דרכי  תחושותינו ומחשבתנו  היו  בני תרבות המקום. סביר שלא היינו יודעים   בחיינו לעולם תרבות אחרת, אולי גם לא שפה אחרת, מנטליות אחרת.  כל תרבות נוטה להיות סגורה בתוך עצמה, כתולעת בחזרת, ולא לראות מעבר לאפה. המלחמה העולמית לבסוף ערבבה עמים ואורחות, וחרתה בנו חריתות עמוקות  להזכירנו את מוצאנו היהודי, השתייכותנו היהודית.

האח בא לעיר הגדולה – האחיות, אולי, בעקבותיו.
לא, אין לי ידיעה של ממש על כך – יגידו המלעיזים. אני יודע שהוא היה מנהל כללי של מפעל לסוכר – אך מנין לי  לומר דברים מפורשים על מעסיקיו?
קא סלקא דעתך שיהודי יגיע לדרגה כה גבוהה אצל מעסיק לא יהודי, מה עוד כשקיומו של בית חרושת כזה  בידי יהודים?  למדנו כך: הברון הטווני  ייסד את מפעלו עוד ב1822- – חמיו יסדו, הברון דויטש, – בהונגריה הגיעו כ30- איש, יהודים, לדרגת ברונים – והטווני התחתן בבתו העשירה – על כן מהעילית  החברתית – של דויטש זה.  המפעל נשא כמובן את שמו בתחילה, לאחר מכן נשא את שם שניהם, של החם והחתן, מפעלי  הסוכר של דויטש-הטווני(Deutsch-Hatvanyi) . לא היה זה מפעל התעשייה היחיד שקם והיה ביוזמה יהודית.  תעשיית החרסינה המפורסמת מִהֶרֶנְד (Herendi porcelán) נוסדה בידי יהודי . המבקר היום בארמונות בקינגהם וזוכה להזין עיניו בשולחן מלכותי ערוך, יכול  להזין עיניו במערכת כלי השולחן של המלכה ויקטוריה – הם מבית חרושתו של  פישר, שנוסד עוד ב  1839- (ושכמובן נשא בשמו את חותם האצולה: "פישר מבית-זאב, Farkasházi Fischer Mór ,(1880)", שזה מין“von”    הונגרי.  ציון שם מְקוֹם שייכות האדם היה לו לסימן אצולה – כמו של הורטי, רגנט הונגריה לימים שהיה חס מלהשמיט משמו את  שיוכו:   Vitéz…etc.” Nagybányai ", קְדַם-שמות, גם ממקום "המכרה הגדול", גם "גיבור"…
אך היו בעלי תעשייה יהודים נוספים בבודפסט – ומכאן יצאו  וייסדו  מפעלי-בנים באזורים נוספים: כך למשל היה ידוע מפעל החרושת של משה (Mór)  וויס על אי טְשֶׁפֶּל, (Csepel)   –  המפורסם בהם –  ועוד רבים.
הדוד אלכסנדר ואשתו, פִּירוֹשְׁקָה היו מארחים אותנו, – ז. א. את אמי ואותי – מדי שנה, בחג המולד.  מן הסתם, אלה היו ימי החופשה והחג שנחוגו בבית החרושת, ואז היה  לו פנאי להקדיש לקרוביו העניים. ואמנם, אינני זוכר כי היה מארח את יתר האחיות. ואולי בהן לא התחשב, הן לא נחשבו לו זקוקות.  הוא היה תומך באימא ב10- pengõ (=מצלצלים)  לחודש. – תמהני מה היו העקרונות שהנחוהו, מה היו ערכיו  אותם הפעיל כלפי המשפחה, – אחיותיו.
אני לא נהניתי במיוחד מימי האירוח האלה. אמנם, לא מרדתי בכורח לנהוג לפי נימוסי השולחן הקפדניים, כיאה לבית טוב –  היה כנראה ברור שאני רק לומד אותם, והדרישות כלפי היו מעט סלחניות. הייתי סוף סוף ילד קטן – משגדלתי, אולי חדלו האורחות, ארוחות, אירוחים וכיו"ב- אך בקטנותי עוד הורשיתי לשחק, בחדר הילדים המצוחצח והמבריק עם בתו, Veronka , וֶרוֹנִיקָה,  שהייתה מעורה בסודות המילוי  בצבע, ההצללה, “Schattierung”  בלעז –  של קטעי ציורי ילדים המיועדים לכך, בעוד שאני מעולם לא זכיתי שקנו לי תמונות כאלה וגם לא הבנתי את שהיה עלי לעשות איתן, או עם העפרון הצבעוני שתקעו לידי עם הצו המעודד: "ועתה, צייר"!  כל שהבנתי היה שעלי לעשות עם העיפרון שבידי קוים בתמונה, וכך אכן עשיתי, למעלה ולמטה, ימינה ושמאל, בתוך  – ולמען המידה הטובה גם מחוץ – למסגרת הנתונה; בקיצור, לכל הכיוונים.  הדוד אלכסנדר בא לפקח על הישגיי הפרלימינריים למדי   בציור–  הביט בהם, הביע עליהם את דעתו הנחרצת, ועזב את חדר הילדים בבוז.
לא ראינוהו מלבד מפגשים אלה  שנערכו  מעת לעת,  אחת לשנה.
לו בידי עתה – אך עתה כבר מאד מאוחר, 60 שנה מאז, ודודי , אלכסנדר,  ומשפחתו כבר אינם גרים  ברחוב שאף שמו נמחק מזיכרון אנוש: אף על פי כן חיפשתים שם ונדמה כי מצאתי את ביתם.  עודנו עומד על מכונו; מצאתיו והכרתיו בין בתי הרחוב האחרים; בית מוקף בגינה מטופחת, בסמוך לגן העירוני היפה, המוריק והאלגנטי, ברובע המטופח של אמידי  העיר.  סייעני בכך  מספר הבית – אותו, משום מה זכרתי.  –  הדוד אלכסנדר עצמו נראה לאחרונה מנסה לחזור מהמחנות – אינני יודע איזה – אך בדרך אבדו עקבותיו.  לו יכולתי – והוא הבכור במשפחה – הייתי שואלו לראשית ולמוצא, לתולדות המשפחה עד דור עשירי.  משדבר זה איננו עוד אפשרי – גם המשטר הקומוניסטי שקם שם לאחר המלחמה דאג למחיקת העבר, שינה שמות ועירב את העמים – אך בלאו הכי הרי איש לא נותר עוד מהדור ההוא,  ואין לי שם כל קרוב או גואל – אסתפק במה שאמצא ברשומות. כשאינך יודע דבר, מותר שתייחס לעצמך לפחות את הידוע.

בהונגריה ישבו יהודים מאז שלטון הרומאים שם, הובאו לשם כעבדים אחר החורבן, באו כסוחרים מכל רחבי האימפריה.  מצבותיהם נמצאו.
בימי הביניים, בעת ועונה אחת  עם שיא התפתחותה הכלכלית והפוליטית, בתקופת  מלכות מַטִיאָס קוֹרְוִין, במאה ה16- חלה תקופת פריחה בחיי יהדות הונגריה. השפעת הרנסנס האיטלקי הגיעה  אף לכאן, והדבר נתן אותותיו  בבניה ובפיסול. יהודים הגיעו להונגריה אף מספרד הרחוקה (לאחר הגירוש משם, מסתמא); ביניהם  משפחת מנדל (Mandel), משפחה מפורסמת ומקורבת לחצר המלך, אשר  אמנם הגיעה  להונגריה מגרמניה, אך מוצאם היה מספרד. מַטִיאָס קוֹרְוִינוּס העניק  ליהודים מעין אוטונומיה שיפוטית-דתית, והעמיד את  מנדל זה  בראש הקהילה היהודית  בבירתו,  בּוּדָה.  (אחר שנים רבות זו התאחדה עם פסט).
 האמנם אמי הייתה מצאצאיו?   אביה – אמנם זה היה שמו בטרם    הִינְגְרֵת אותו מגרמנית   ל Mandi-,  בעל הצליל ההונגרי, ונראה כי  עברם המפואר של משפחת מנדל בהונגריה לא עיכבו ולא הרתיעו.   מכל מקום,  נעים לי לחשוב כך – שהרי יש בכך כדי להשאיל, למרות כל הספקות וצוק העתים, לאמי מעט הילה.
 הרי ידוע כי   מנדל זה, אבי המנדלים בהונגריה,  השתתף אפילו בחגיגות הפאר שנערכו – השנה היא 1476 – לכבוד נשואי מטיאס אם ביאטריצ'ה.  בשערי  טירת בודה נערכו רוב העם, וביניהם  היהודים. בראשם רכב, עם חרב שלופה בידו,  ראש הקהל הסב,  הוא מנדל  האמור. על החרב  היה תלוי סל, ובו עשרה זהובים – אולי סמל למעמדם של היהודים בארצו של המלך וסמל ליכולתם ונכונותם להרים תרומה ומס לבי אוצרותיו. ליד מנדל הישיש רכב בנו, אף הוא  בידו  חרב וסל. אחריהם 24 אבירים, (מן הסתם  נכבדי הקהל ונושאי המשרה בקהילה)  בלבוש פאר  מאדים  –על ראשם כובע  מקושט בשלוש נוצות  של בת יענה. על פי  כתב עת עתיק  שחיבר אביר שהיה עד לתהלוכה מנדל ובנו יעקב נשאו  דגל עם מגן דוד – ולפי עדויות, כאן האזכור הראשון בהיסטוריה של   הסמל היהודי הזה.
 בשום מקום אחר בבתי המלכים של אירופה אין  נזכרים יהודים נושאי חרבות או רוכבים על גב סוס אביר.
לימים  מצאו חרבות עם  מלים עבריות חרוטות בהן – וחשבו כי אלה חרבות משפחת מנדל. אך אף אם לא כן  היה – מכל מקום  דרגתו ותוארו של מנדל והכבוד לו זכה בחצר המלך מטיאס   – אולי מעט מהם עבר אל משפחתי?  ואם כי פחת והלך והועם זוהרם  במשך הדורות,  ניתן לשאול ממנו מעט  אף  למשפחת אמי ז"ל.
 

קְרִיאָה

אֲנִי רוֹצֶה לְצַלְצֵל לָאִמָּא. אֵיפֹה אַתְּ.
כִּי אֲנִי… עוֹד כָּאן. וְאֵיךְ אַתְּ כָּעֵת. עָפָר בְּאוֹשְׁוִיץ. הַכְּתֹבֶת יְדוּעָה. הַאִם יֵשׁ לָךְ עוֹד  מוּדָעוּת. אִם יָדַעְתְּ עַל חַיַּיִךְ
בְּהִסְתּוֹבְבֵךְ  פֹּה, בִּרְחוֹב וָאצִי, עִיר כְּמוּרָה, רְחוּמָה.
בַּיְּהוּדִים יָרוּ, דָּמָם בַּדָּנוּבָּה. אַךְ אַתְּ הֲרֵי מֵעַל כָּל זֶה מֵרַחֶפֶת,  נִשְׁאֶרֶת אֵם, זֹאת לֹא יִטְּלוּ מִמֵּךְ, וְהֵן נוֹעַדְתְּ לְעוֹלָם  בְּתוֹר מַשֶּׁהוּ, לֹא בְּתוֹר אֵשֶׁת חֵיק שֶׁעַל פִּי רֹב לֹא הָיִית, גַּם לֹא כַּעֲמֵלָה פְּרוֹלֶטָרִית, בִּלְתִּי מָעֳסֶקֶת לָרֹב, רוֹקֶמֶת כְּסָיוֹת וּפֻזְמָק בִּשְׂכַר  פְּרוּטוֹת, עֲבוֹדָה הִזְדַּמְּנוּתִית,
הֲרֵי לֹא יִקָּבַע בְּלוּחוֹת שָׁמַיִם שֶׁלְּכָךְ נוֹעַדְתְּ,  שֶׁבְּכָךְ
כְּאִלּוּ  מִלֵּאת יִעוּד אָדָם עַל הָאֲדָמָה. לֹא יִתָּכֵן, זֶה מֻפְרָךְ
אִם הָיִית דָּבָר וְנוֹעַדְתְּ לִהְיוֹת הָיִית לִי אֵם, וְלוּ גַּם בְּכָךְ אֵין מִשּׁוּם רְבוּתָא שֶׁל  מִי יוֹדֵעַ מָה,
שָׁלוֹם, אִמָּא,
מֵעָפְרוֹת פּוֹלִין, הָאֲדָמָה הַקְּפוּאָה בְּדָמֵךְ חֲיִי. וְלוּ חָזִיתִי פָּנַיִךְ, וְלוּ בָּאת בַּחֲלוֹם. – אַךְ גַּם זֶה מִזְּמַן כְּבָר אֵין עוֹד.  גַּם זִכְרֵךְ הָאַרְצִי נִתְאַחֵד בְּזֵכֶר רוּחוֹת קֶדֶם. אֻחַדְתְּ עִם רוּחַ הַיְּקוּם הַכְּלָלִי . עִם עוֹלַם הָאִידֵאוֹת. וּבְנֵךְ הָאָבוּד בְּעוֹלָמוֹ  לָרֹב לְכָךְ יִנְהֶה, זֶה הָעוֹלֶה בַּלֵּב הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כְּמָאֲוָי.
לָחוּשׁ בָּךְ, בְּלִטּוּף  קַל שֶׁל יָדֵךְ  הָעוֹבֶרֶת  בַּשְּׂעָרוֹת כְּרוּחַ קַלָּה בָּעֶרֶב. מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּחַבֵּר,  שֶׁאֵדַע שַׁיָּכוּת  לְאָדָם קָרוֹב בֶּאֱמֶת, וְאַף לוּ רָחַק אֶל מֵעֵבֶר לְאֵין הַשֵּׂג.
זֶהוּ הַמָּאֲוָי,  לְשֵׁם  כָּךְ קְרָאְתִּיךְ מֵעֲרָבוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁל אֵין-הֱיוֹת וּדְמִי.
לְשֵׁם כָּךְ קְרָאְתִּיךְ, לֶאֱחֹז  בְּיָדֵךְ שׁוּב, וְלוּ לְרֶגַע. שֶׁאֵדַע:
לִבִּי עִמָּךְ. וּמִי שֶׁלֵּב אֵם לוֹ, אֵינֶנּוּ עוֹמֵד בָּדָד,
אָבוּד בְּעַרְבוֹת- הַנֶּצַח
הַמִּשְׂתָּרְעוֹת סְבִיב כָּל אָדָם עַד אֵין קָץ.
שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד לְבַד,
שֶׁעוֹד אָשׁוּב וְאֶרְאֵךְ  בְּאוֹתָן עַרְבוֹת נֶצַח.

*