לפצות את אלה שנכנסו הבוקר ומצאו פוסט ריק.

וילי

 

חלק גדול מילדותי המוקדמת ביליתי על הרצפה – מקום טבעי לילד קטן. מהרצפה לא נופלים.  יש וסבתא קראה לי – היא ישבה ליד החלון, ואני טיפסתי אל חיקה.  שני החלונות הַמּוּלָטִים – כנהוג בהונגריה עד היום הזה, בוילונות  מעשה סריגה, פנו  כמובן לרחוב.  הרחוב הוא מקור שעשועים בלתי נדלה אף למי שרק מביט בו מבעד לחלון.  השמים, על ענניהם, המשנים צורה תדיר והם  מלאי תנועה   –  מחזה מרהיב.  

סבתא, שהייתה רכושנית מטבעה,  לימדה אותי לספור.  ממלכתה כללה את האנשים שהלכו ברחוב שמאלה: לי ייעדה את אלה שפניהם היו מיועדות ימינה. היא ספרה את הגברים: אני – את הנשים. כך למדתי לספור. 

המשחק חזר על עצמו, עד  שלבסוף סבתא  התעייפה וחדלה: לשאלתי, כמה ספרה משלה, נתנה תשובה סתמית. הרגשתי – ונעלבתי  –  לא ספרה  באמת.   אף על פי כן היא יכלה לשבת ליד חלונות אלה שעות: הרחוב וכל המתרחש בו היה לה לתיאטרון חיים. סוסים עברו ועגלות, בין החשמליות.

 נעלב מעט, הייתי שב אל ממלכת הרצפה. שטיח עבה היה פרוש בסלון, ובמרכזו שולחן חום כבד. הייתי תר את ממלכתי לאורכה ולרוחבה, נוגע  ומלטף כל רהיט.

 ממול עמדה הוויטרינה – ארון בעל דלתות זכוכית, עם אוצרות שונים מסודרים על מדפיהם: פסלוני בידרמאייר, רועה ורועה באחו, או נער ונערה בלבוש פאר, שיראי רוקוקו, נער מחודד כובע עם חלילו.  מי זוכר אותם פלאים. סבתא לא אחת הייתה משעשעתני בנוטלה  מהארון  מין פסלון זעיר כזה,  שֶׁבּוּעַת זכוכית מחפה עליו, מנערת, והנה פתיתי שלג יורדים על הררי שוויץ המכחילים, המעתירים. 

בסמוך לוויטרינה, מימינה, עמדה שידה. מה היה במגירותיה, מלבד תקליטים, אינני יודע. מעל לשידה עמד גרמופון  –  מָקוֹל:  זו קופסא כבדה, דְּמוּיַת  בית קטן עם גג מגולף,   –  מהסוג המתקדם, ללא השפופרת של  His Master's Voice  עם הכלב המאזין, אך עם ידית מתיחה בצד, שהיה  נחוץ להניעה אף באמצע ההשמעה, כי קפיצו היה קצר. מלפנים  חֲוָקיו, מעין תריס, דרכו הסתנן החוצה הקול. סבתא הייתה מניחה, בנוח עליה השעה, על צלחת הכלי תקליטים. על אחד מהם – מנגינת ריקוד, אולי צ'רדאש  –   הייתה מספרת כי סבא ז"ל נהג להקשיב לתקליט,  וכדי להביע שמחתו מניח כף יד על עורפו ופוצח בצעדי ריקוד.

משמאל לוויטרינה עמד תנור "חדש" – הוא החליף תנור ישן יותר, תנור ברזל שקירותיו, כשהסיקוהו, היו לוהטים  בהאדימם.  תנור זה סכנת שריפה הייתה כרוכה בהדלקתו וגם כווייתו רעה.  התנור החדש – לעומת זאת, היה  מדופן בחימר שרוף העומד באש, לבני אל – שרף, שָׁמוֹט,  וגם צבעו היה  נאה לעין, חום – בהיר, כי היה מזוגג  במעין חומר מבריק. בחורפים, כשהרשתה לעצמה, סבתא הסיקה בסלון. אחרת העדיפה לשבת במטבח, ליד התנור, ששמו היה מאז ילדותי שפארהייט.

ממול, בקיר שמנגד, עמדה ויטרינה נוספת, יצור פלא של מעשה נגרות מהמאה שעברה –וכוונתי למאה ה-19 . היה זה מבנה קומות אוורירי, שראשו עד התקרה, מיועד אולי לאחסון פסלים בני קומה ומידה,  נשים נטויות צורה  הסובבות על ציריהן, חצי עירומות, חצי מוּלָטוֹת בצעיפן, צעיף – אבן לבנה, אוחזות בשיערן ביד אחת, ותסרוקתן  קפריזית:  וכיו"ב. על כך מעידים גם גילופי העץ  שקישטו את ארבעת העמודים עליהם מבנה הרהיט נשען:  כי כל עמוד הפך בְּעִתּוֹ לקריאטידה מגולפת, חשופת שד, כושית בעלת כתר שיער קלוע סביב ראשה.  כושית – כי גון העץ של הרהיט כולו היה חום כהה, כמעט שחור.  בין הרצפה, בסמוך אליו נמתח המדף התחתון, לבין התקרה,  בסמוך אליו נמתח המדף העליון היה רק מדף נוסף אחד, ואיני זוכר לאשורו עוד מה עמד עליו. על המדף התחתון, הקרוב כאמור לרצפה העמדתי –  אחר שקיבלתי רשות מיוחדת לכך – ליד ספריו של דודי, וילי, את ספריי.

אסור לשכוח, כמובן, גם את ארון הספרים ממש, ארון ספרים מרובע, המסתובב על כרעי תרנגולת – ועליו ספריו של הדוד וילי כולם.  היו אלה מן הסתם ספרים שאסף בימי נעוריו והותירם אחריו בבית הוריו, מהם נפרד בגיל צעיר ויצא לדרכו העצמאית.  ואמנם  הוא היה קשור אליהם – אל אמו, ואל ביתם  –  כל ימיו.

עוד רהיט  היה שלו – שולחן עץ הבנה (Mahagony)  שמכסהו  תריס נפתח בחצי הקשת ונסגר אל תוך השולחן.    לעתים וילי היה בא  ופותח  את המכסה המתגלגל, שבהיעדרו היה נעול עם  מפתח, מתיישב לפני שולחנו ועוסק בבוליו.  הוא היה אספן בולים מקצועי, מכאן  פרנסתו.  בנעוריו הוא החל לאסוף עוד דברים – כגון תולעי משי, או מצלמות, אך חדל. מן הסתם הבולים פרנסוהו יותר.   במטבח, במגירות המזווה עוד מצאתי  חוברות צילום וקטלוגים  על סוגי המצלמות שהיו קימות אז בעולם.  –  ואמנם הייתי מחטט גדול, מנסה להתחקות על סודות העולם מכל הבא ליד, פותח מגירות ומוצא תעלומות, אם לא את פתרונן.

יותר מכל הייתי נמשך אל שולחן הכתיבה של וילי.  אמנם הוא דאג לנעול אותו מכל צדדיו – אך  עולם הזוחלים על הרצפה הציע פתרונות. מי היה עולה בדעתו למצוא את מכמני השולחן הנעול דווקא מאחור,  אם לא מי שעולמו היה עולם הרצפה ותחתית הרהיטים, חוקר אותם מכל הכיוונים האפשריים דווקא מלמטה? ובכן, כשנמאס כבר לחקור את תחתית השולחן הגדול בסלון, בין רגליו הקימותי לי ממלכה, מקום שם  אהבתי לשבת גם כשדודי הגיע לבית סבתא לביקוריו העונתיים – כשנמאס לעקור ולהחזיר שוב למקומו  בלוט – קישוט כבד שעמד  על רגלו היחידה, הלבנה ובלתי משוחה בַּלַּקָּה, יתד  תקועה בחור המיועד לכך במרכז קרשי השתי וערב  האוחזים ברגלי השולחן הגדול – או אחר שנוכחתי כי  אין מנוס עוד וכל מגדלי הקלפים שנדמה, אימא, באחד מביקוריה הנדירים – או סבתא – לימדתני לבנות לרגלי השולחן  סופם המוחלט והמתמיד להתמוטט  –  או אז, כאמור, כל תשומת לבי נפנתה אל תחת אותו שולחן כתיבה. בשבתי תחתיו במהרה נתגלה כי הסגור איננו סגור כל כך, אלא דווקא פרוץ מאחוריו. שם בצבצו מתוך המגירות מיני ניירות שחורים שעוררו את תשומת לבי.

כיון שסבתא לא הקפידה עמי,  כל עוד ישבתי בשקט – בארץ מולדתי  לא היה לילדים תפקיד אחר מלבד לשבת בשקט – ומאחר ולא היה לי עם מי לדבר, וכיון שעשיתי רהיטים אלה לידידיי   –  הייתי עובר, כגון בשוכבי על הספה שלרגלי המיטות הגדולות, תינוק שהתעורר משנתו, עובר  באצבעי על הבליטות, התגליפים והתבליטים החרותים בהם ועוקב אחר מהלך פיתוליהם בדרך עקלקלות – בודק ומודד  את רוחב האצבע בִּשְׁקָעֵיהֶם, בליטותיהם  ומהמורותיהם, מצר על כי אין קצה אצבעי יכול לחדור ולהגיע עד אל מעמקיהם, שבלעדי זאת כאילו מלאכת העיקוב אחר מהותם לא שָׁלְמָה  –   רואה בעין  ובחוש כיצד  התחריט נגמר בראש אריה מגולף, ולמטה, לרגלי המיטה,  ברגל הארי וטפריו עליהם המיטה עמדה. – כשכל זה כאמור מילא את מחשבתי ואת דמיוני עד גמירה ועם שדעתי נתקררה מהם אט אט, התיישבתי תחת השולחן של דודי, מתבונן. את המגירות לא היה ניתן לפתוח,  אך הניירות  – מי ראה כבר ניירות שחורים כזפת, כעין הפחם שסבתא הייתה מאחסנת  בתיבה גדולה, לבנה במטבח? אלה היו מבצבצים   מסדקי המגירות מאחור. אם משכת בקצה – או נקרע חלק מהם, או שיצא  הנייר בשלמותו. לי היה היינו הך – מצאתי אוצר מעניין ומיוחד במינו, שרק היה נחוץ למצוא לו שימוש.  לימים נודע כי דודי השתמש בהם לניסויי בוליו – מצא באמצעותם את ציוני המים שהוטבעו בבולים למניעת זיוף.  אלה הם כידוע ציורים  בעלי מידות ועניין משתנים  הנראים לעין רק כשמרטיבים את הבול ומניחים אותו על גב נייר שחור כזפת.  אגב, ממילא מרטיבים אותם, כדי שייפרדו מעל המעטפה.  –   אני מצאתי בהם שימוש כי הם יכלו לצבוע בשחור כל דבר שהם נגעו בו.  סבתא, שלא החשיבה את הניירות השחורים כבעלי ערך מיוחד ולא היה לה אכפת שנטלתי לי מהם ממגירות בנה הגדול – כל עוד הילד מוצא לו במה לשעשע את עצמו  היא לא הקפידה עליו – הרשתה לי לבסוף לצבוע בשחור את עצי ההסקה שהיו, בתא נפרד להם,  בארגז הלבן ליד הפחמים, אולי כדי ליצור אחדות – גוונים מסוימת ביניהם.  הארגז,  שעמד במטבח, סמוך לכניסה, היה, אגב,  מושבי קיץ וחורף.   קשה לקרוא לו ממלכה, כי מכאן יכולתי רק לסקור את המטבח ולא ללכת בו לאיבוד,  ובעיקר לא בחורף, כשישבתי עליו  מכורבל בשמיכה גדולה, סרוגה על הארגז, בסמוך לשולחן העץ הסגלגל עליו סבתא בישלה. אך אף כאן נכונו לי חוויות ראשונות – כשסבתא מרטה נוצות אווז, הוציאה  את חלקי הפנים של תרנגולות, הכינה אטריות במערוך וכיו"ב. אך הרי זו ממלכה אחרת ועולם אחר, לשעה אחרת, כמדומה.

פעם מצאתי גם מגירה שדודי  שכח משום מה לנעול אותה.  באלבום גבוה, כרסתני, אפור, גלויות נוף היו מסודרות, מארצות שונות בהן דודי ביקר: ונציה, קרלסבד, בָּדֶן בָּדֶן – ועל גבן בולים.  בגיל 7 – 8 גם אני התחלתי לאסוף בולים, כדוגמת דודי.  לא פגעתי בגלויות הנוף, רק את הבולים גזרתי מעליהן. אך היו גלויות שלא היה עליהן בול בכלל – רק מיני ציורי גלים,  למגינת לבי. אינני זוכר את השערורייה שפרצה כשדודי גילה כי גלויותיו הושחתו    –   מכל מקום נראה כי המעשה לא הגדיל את חני בעיניו.

הוא מעולם לא  עסק בי. היה מבקר את אימו, אותה כיבד,   וכפי שמתברר  גם אהב, ולמרות שניתק כאמור עוד בנעוריו מהבית היה תלוי בה. הם היו ממתיקים סודות – אינני יודע על מה? אולי על סיכוייו להתחתן, על נשים שהכיר, על המצב. על המלחמה המשתוללת באירופה.

בסוף ביקוריו היה לוקח אותי  אתו.   מעבר לרחוב, מעט באלכסון, הייתה חנות לממתקים. עדין אני זוכר את שמו –   Stuehmer   –  חנות משרשרת חנויות  ממתקים בבודפסט.  לכאן היה נכנס עמי ובוחר בונבוניירה, קופסא מלאה פרלינים, לשונות חתולים, שוקולדים עם קישוט דובדבן, אגוז, קוביות מרציפן וכיו"ב. קח את זה לסבתא – והלך. כנראה לסבתא הייתה שן מתוקה   –  נטייה לממתקים.

לי הוא לא קנה דבר.   פעם שאלתי אותו –חשבתי כי כילד גם לי מגיע סוף סוף איזה ממתק.  –   תשובתו: "תקבל בוודאי מסבתא".  –  כלפי הוא היה פטור.

ואמנם, מעולם לא הביא לי הדוד  דבר  –   או, על כל פנים, כך זכרתי  לו את אותם ימי ילדות.   היום אני רואה – לא בצדק גמור.  הרגשתי – מכל אחד מקרוביי – אם אספור ואמנה – קיבלתי לפחות מתנה אחת. מדודתי  מחדד עפרונות, עם ספר או שנים:  מדוד אחר, שהיה  בעל בית דפוס,  כרטיס ביקור וספר: מבן דודי ספר סיפורים קרוע ומרוט,  אך עם סיפורים מעניינים מכל העולם, שהיה מיועד להשלכה לפח האשפה, אולי, וגיליתיו בקופסא מוזנחת במחסן זרוק, ביקשתיו לי וקיבלתיו:  מאבי שני ספרים ושעון שייחודו היה שידע ללכת אחורה: מאמי אגורה ששמרתי עליה במגירת שולחן הטואלט שלה, רהיט בלונדיני ומיוחד, שקיבלה אולי מהוריה לנישואיה וסחבה אותו איתה בכל אשר דרה כרכוש שייך לה, מין  אישור זהות: מדודי – לא דבר. הייתי בן אחיו הצעיר ממנו,  שבעיני דודי היה לא ראוי,  ומה עוד, שהביא לעולם ילד –, ילד שבנוסף לכל גם נמצא במקום לא לו,  ילד שהוריו לא  השכילו לדאוג לו והותירוהו בידי סבתו, ילד מיותר. היות והייתי בעיניו מיותר, היה פטור מלחשוב עלי ומלהקדיש לי תשומת לב כלשהי. הוא לא הקדיש לי לא  חיוך,  לא מבט חיבה ולא ליטוף – הוכחה לאישורו את קיומי. בוודאי לא מילה טובה,  –   בִּגְבָהּ לבו עלי. כשהוא בא, הוא בא אל אמו,  היא הייתה מרכז עולמו.  ממני על פי רוב הוא התעלם.

עלי לרשום דברים כהוויתם. לימים למדתי כי שפטתיו שלא נכונה.  לעומת  אבי,  שישב בבתי קפה  כל ימיו, ולכל היותר הרחיק עד מגרש מרוצי סוסים, אדם שמעולם  לא ראיתי ספר בידיו  –    (אדרבא, דרש מידי  חזרה את דמי המינוי לספריית נעורים אליו נרשמתי  –  הוא היה זקוק להם להימוריו),   דודי היה אדם שראה עולם והיה קורא  ספרות יפה, תומאס מאן, קנוט המסון ועוד.  שנים רבות לא ידעתי זאת – רק לאחרונה נודע, ממכתב שנמצא. חשבתיו לאיש שעיניו רק ברכוש כלכלי – בבית שקנה, במגרשים שרכש.

עולמו היה עולם הבולים. רק כשנודע לו כי אף אני הצטרפתי למחנה המאספים,  הוא החל למצוא בי ובמעשיי מעט עניין. הוא העניק לי אלבום בולים ענק, אלבום  Schaubeck יקר, שהוא חדל להשתמש בו, כנראה. היה זה אלבום שניתן היה להוסיף לו דפים, שזורים על מעין צינורית עשויה מתכת מבריקה, חיננית; בְּקָצֶהָ  החלול בית הברגה, ובו בורג  רחב תיתורה; ועל הצינורית שזורים דפי האלבום,  וניתן להוסיף או לגרוע מהם כרצון בעליו; ועל הדפים  מקום מצוייר ומיועד מראש לכל בולי העולם, לפי ארצות, שנים וסדרות.  פה ושם הוא אפילו שכח באלבום כמה בולים – אולי כאלה שלא היה כדאי לטרוח להוציאם  – ראשיות של סדרות שיכולתי לאסוף ולהוסיף לאחר זמן – ומזל.

אך בעולם תחושותיי אין זה פוטר אותו מכלל התמונה שיצרתי לי לגביו – אדם מסתגר, מעוט דיבור, קר ואולי גם מתנשא – בוודאי מתנשא על אחיו, הוא אבי. הרבה חשבתי על תורשה, על תכונות מוּרָשׁוֹת. אינני מדען,  כמובן, ודווקא לכן מותר לי להפעיל בתחום זה את דמיוני – תכונה החסרה, באופן מקצועי, להרבה מדענים, אך כזו שבלעדיה גם המדע לא  יכול להתקיים  –   ומותר לי לדמיין ולהקים  תיאוריות  שביצירתן המחקר המדעי איננו מהווה גורם.

לדידי הַגֶּנִים נראים כמעין מקלות זעירים, בעלי שני קצוות, טעוני מטען   של תכונות.  לכל מקלון קוטב חיובי וקוטב שלילי. כל גן נושא בו תכונה מסוימת על שתי פניה, הפן החיובי והפן השלילי: קמצנות מול פזרנות, עניין אינטלקטואלי מול חוסר עניין, וכיו"ב. סך הגנים נותן את אופי האדם. כשהורה מוריש לשני בניו  את מטען אישיותו ותכונותיו, המקלות מסתדרים קצה אל קצה: בבנים מתגלים תכונות הפוכות.  באחד פועל הקוטב החיובי, בשני – השלילי, ההפוך. זאת מפאת  חוק הרבגוניות של הטבע – ליד חוק החזרה מתקיים חוק הגיוון. אין הטבע סובל אחדות מוחלטת ודמיון של העתקה: מבקש לחזור על עצמו  תוך גיוון ושינוי. כך שני בנים נולדים ותכונותיהם הפוכות.  האחד קמצן,  שואף לצבירת הון, בולים, בתים, מגרשים,  –  השני פזרן, אינו מכבד את הכסף ומפזרו על לא – דבר, על משחקים,  על הימורים, על משחקי מזל. האחד ממהר לשאת לו אישה, ומלבד שאין בידו לקיימה, הוא אוהבה ומביא לעולם ילד – השני  אינו נקשר, מתרחק מנישואים (לאו דווקא מהאישה, כי בדבר נשים הוא פזרן,  או אולי אספן הרפתקאות?) ונושא לו אישה רק בערוב ימיו.

כך היה הדבר, על כל פנים, אצל שני אחים אלה, אבי ודודי. דודי   –  מספרים – יצא אל רשות הכלל בהגיעו לגיל  בו סיים  לימודיו. הוא למד כלכלה ומסחר. מייד כשהגיע לסוף לימודיו ומצא עבודה,  הוריו דרשו כי  את משכורתו ישלשל לקופה הכללית של המשפחה. הרי הוא אכל אצלם וגם דר עימם. אלא שהוא הפך להם עורף  –   הוא ארז את מיטלטליו ועזב את הבית.  במשכורתו הוא שכר לעצמו דירה  והחל בחיי רווקות עליזים. אבי, שהיה שנתיים צעיר ממנו, נשאר, עד נישואיו, לגור עם הוריו.  כיון שהבן הגדול עזב והפך עצמאי, הקטן נשאר כמשענת להוריו. הם נשענו עליו והוא נשען עליהם עד סוף חייו.  משהתחתן,  במהרה הפסיד כל שקיבל מהם וכל שהיה לו על קלפים וּמֵרוֹצֵי הסוסים. הוא נתן בחובותיו את חנותו, שאביו נתן לו ברובע המסחרי של העיר, את דירתו,  את חיי המשפחה המסודרים: הוא לקח עמו את אשתו, היא אמי, ואותי, וחזר לגור עם אימו. 

אודה, חזיותיי בעניין הגנים מתבלבלים עלי. ומה קורא כשלזוג הורים יותר משני בנים? או בן ובת? (זה איננו מפריע, כמובן. אין הבדל בתורשת התכונות בין בן לבת).  והאם רק הורה אחד מוריש? ואולי – אסתכן בהנחה – רק במקרים מיוחדים ומובהקים ניכרת הקוטביות  ה"מדויקת" בהורשת התכונות. ומכאן ואילך אינני יכול, או רוצה, לפתח את התיאוריה – מנדל, הכומר,  במנזרו  יכול היה להקדיש  שנים אין ספור לפיתוח תורת התורשה שלו. מין האדם איננו נתון לבדיקה והסתכלות מעבדתית מדוקדקת כמו האפונים, מין צמח חד – שנתי. 

ואולי יש גם לתשוקה-לקריאה גֵן? אם כן, גן זה – סבתי הייתה קוראת ליד אש האח כל יום בעיתון – קפץ דור והתגלה בי? או, נאמר, קפץ על הלוח הגנטי כקפיצת הסוס על לוח  משחק האשקוקי,  ומסבתא עבר לבנה, וילי, היה רדום אצל אבי ועבר אלי? לאל בלבד ולמתכנן הגויים הפתרונים. – אך אולי הרבה הנסיבות עושות.

*

דודי היה היחיד שחזר לביתו אחר המלחמה. אבי נפטר. אותי שיחרר הצבא הרוסי ב18.1.1945 –  מהגיטו בבודפסט. אז יצאנו מהמרתפים. היה חורף. מישהו הדליק  אש בתנור וחימם עליו יין בדלי   שהובאו שניהם מחנות פרוצה. אנשים הסתובבו ברחובות ההרוסים כסהרוריים, מסוחררים מאושר כי נותרו בחיים, רעבים והלומי אבדן.  בעצמי יצאתי – לא עלה בידי למצוא דבר מזון,  (שקית שמילאתי בסוכר שמצאתי דלפה והמתיקה את הרחובות) אך מצאתי חנות פרוצה  לצורכי כתיבה.  הייתי כְּחַש בז, מוצא שלל, מול משופטיה של הארץ, ה' שופטים:  לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,  צֶבַע רִקְמָתַיִם: ובלבי שמחה:  כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ישראל. ובלבי תחושה, ותקוה: ַתִּשְׁקֹט נא עתה הָאָרֶץ, לאחר כל אלה,  אַרְבָּעִים שָׁנָה.

הייתי בן 13,  והארץ נתנה יבולה: עפרונות צבעוניים, שלקחתי לי במשיכה כמתנת חגיגת בר מצווה שלא נתקיימה רק כעשרים יום פני כן, אם לא על צלחת מרק קר כקרח עם אטרייה בודדת במרתף הגיטו  המבורך בְּכִנָּם וּבְגָרֶדֶת.   זו האחרונה נגרמת על ידי הָאֲקָרִית, Acarus siro, Acarus scabiei, יצור על- מיקרוסקופי,  שמוצאו בלכלוך והחודר תחת העור וגורם לגירוד רב, בעיקר בלילות, ובגיטו לא חילקו – גם לא כל כך היה בעולם – אמצעי נגדה.

לימים חזרנו לדירתנו. הוויטרינה על שלש קומותיה הייתה הרהיט יחיד שנותר על מכונו – היא הייתה כבדה ובלתי שימושית מדי מכדי שיקחוה כל אוהדי הרכוש היהודי שנותר בעקבות הגירוש ללא בעלים.  שיבתנו לבית הייתה  לשודדי הקברים האלה הפתעה  בלתי צפויה וכואבת.   מכל מקום, אותה פינה, בתחתית המדף,  בה היו  לפנים שמורים ספריי והייתה  עתה ריקה ומגולחת למשעי, הייתה כאילו טריטוריה שנשמרה לי, ושם הנחתי את עפרונותיי החדשים.

איפה הייתי ואיפה לא הייתי. נדדתי לארץ רחוקה. אך כשחזרתי משם – מירב עפרונותיי הצבעוניים לא היו במקום שם הנחתים.

היה זה עתה רכושי היחיד – מין פינה מחממת את הלב אחר כל הסבל והאובדן, התלאות, הפחדים  –   משהו להיאחז בו באבדן הכללי, כאילו יש עוד דבר בעל ערך בעולם, שלב ילד יכול לשמוח בו, פינה משלי, דבר המתקיים  והניצל כאוד עשן מתוך השריפה, פינה של ילד שהכל אבד לו, כולל הוריו ואיתם כל עולמו, ומנסה למצוא נחמה בכמה עפרונות צבעוניים, ובתוך עולם האובדן הכללי  מנסה ולבנות שוב את עולמו, עולם של ילד, שזה עתה נמלט מלוע סכנה ומנסה להיאחז בערך כלשהו. 

היום נראה  –  יכול היה לפחות לבקש, לא לקחת כמובטח לו כאילו מהילד אפשר לקחת את הכל, מבלי לשאול, לדרוס ולעבור  כעבור הצל דרך  דלת זכוכית, מבלי להיעצר. –

ואמנם – כיום, משאני יודע יותר, אוכל לומר להגנתו – גם הוא שב ממקום  ממנו הוא שב, בלא פרוטה לפורטה. גם הוא איבד ממה שהיה לו, וממה שהיה לו יקר, מרכושו ומבוליו. אני נותרתי, אמנם לא לו: אך נותרה סבתי, היא אימו, ונותרו עוד אנשים אחדים טובים שהיה להם עניין בו.  לא נותר אחיו ולא נותרה גיסתו – אך היה בכך, בעיניו, מין צדק אלקי: כי החלשים יאבדו, ואחיו ואשתו  לא נחשבו בעיניו הרי ראויים.  אולי גם אני לא נחשבתי לו,  לא הייתה לי כל חשיבות בעיניו. 

מששב, עתותיו לא היו פנויות אלי: היה עליו להתחיל הכל מחדש, למצוא מקום מגורים – ביתו נהרס בהפצצות ובשוד חפציו – והוא הבין כי אני, בן 13 – וחצי עוד מעט, או לפחות רבע –  – יכול כבר לדאוג לעצמי היטב, למצוא לי דרך, אפילו דרך חדשה, ואפילו אם הדרך לא הייתה הנכונה בעיניו, דרך עזיבת הארץ –   – אך ממתי עשו אחיו ובני ביתו דבר שהיה נכון בעיניו בעולם? כולם רצו אל  גורלם בעין עיוורת.  העיקר בעיניו היה כי מצא את אימו חיה – ואל נא יקל הדבר בעיניכם: היא עברה בגיטו, עם ילד  קטן, עליו שמרה מכל משמר,  את השואה. 

הוא לא שמח בי, לא חיבק אותי כשפגש בי אחר  שובו לראשונה,  –  היה חשוך רגשות לגביי: לא שמח בי, דווקא, אלא רק בעפרונותיי. ואולי   מותר לציין עתה, להגנתו, גם את הדין, לפיו  –  גנב מגנב פטור.

   אותם עפרונות, שהיו לי אז כל כך חשובים, והיעלמם   –  סבתא הסבירה כי וילי לקח –עטה במשך השנים ממדים טראומטיים–, תסמיני השואה?  ילדיי היו לוקחים ממגירתי, בלא רשות, עפרונות, מחדדים וסרטי הדבקה לצורכיהם, ודבר זה היה קשה עלי כחבלי שאול.  מסתבר, אולי, כי  היעלמם  של אותם עפרונות   נותר בי כצלקת.  בלא רשות נלקחו.

 ללקיחת העפרונות בידי דודי  ייחסתי כמובן, חשיבות מעבר  לראוי ולכדאי. הרי  לבסוף גם את הנותר מהם עזבתי מאחורי, ועליתי לארץ ישראל.

גנב מגנב פטור, אמנם, אך בכל זאת חורה לי כי דוד שמעולם לא חייך אלי ולא נתן לי כל מתנה, לא חיבב אותי במיוחד לבסוף נזקק דווקא  לעפרונותיי, שהרווחתים בחדשי רעב, סחי ומיאוס, פחד ועלבונות, גם כישלונות שאירעו בי בעטיים של תמימות יתירה  ולא יוצלחות.   אך אולי הייתי מתחלק עימו באוצרותיי ולא חש בלקיחתם  בלא רשות סתם נישול, לו אך פעם קרה שהיה  קונה לו באותה חנות  לוח של שוקולד, מקלפו מעטיפת הזהב, שובר אותו לשנים  ומגיש לי, מכבד אותי במחצית.

לבסוף, אחר המלחמה, דודי וילי התחתן והוליד  לי בת דוד.  דבריו במכתביו היו מעטים.  הוא נפטר, לאחר שנים, בשיבה טובה – אך סופו היה מר.

לשנים הוא איבד את זכרונו ויצא לנוד על פני העיר, אבוד דרכו. מצאוהו סובב בשווקים,   או ישן שם תחת אחד השיחים ועובר את הלילה. מצאוהו בשוק בו הייתה אמו עוסקת במכירת סחורותיה; מכרה  נעליים.  לבסוף העבירוהו למוסד מתאים – אך גם שם במהרה מצאוהו מתלבש ונכון לילך. כששאלוהו אל אן מועדות פניו, הוא אמר כי הוא הולך אל אמו. זו  מתה עליו  ונחה על משכבה בשלום אז כבר זה כעשר שנים.  סופו שהתחזק עליהם ואכן הלך – הלך אליה, בדרך ממנה אין שיבה.

 

 

 

 

הַבַּלָּדָה עַל וִילִי.

 

קוֹפִיף אָדֹם הָיָה   לְוִילִי, מְטַפֵּס עַל מוֹט זָהָב.

הוּא לִקֵּק אֶת כָּל הַצֶּבַע – נָפַל לוֹ לְמִשְׁכָּב.

בִּשְׁעַת מוֹתוֹ חִבֵּק תַּ'קּוֹף,  חִבֵּק בִּשְׁתֵּי יָדָיו

אָמַר שָׁלוֹם לְאֶרֶץ טוֹבָה, זוֹ אוֹתָהּ עָזַב,

 

בְּקוֹף אָדֹם שִׂיחֵק לוֹ וילי,  טִפֵּס עַל עֵץ זָהָב.,

אֶת כָּל הַצֶּבַע הוּא לִקֵּק לוֹ,  עִם אֲבוֹתָיו שָׁכַב.

בִּשְׁעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה חִבֵּק הוּא אֶת הַקּוֹף,

לְעוֹלָם הַטּוֹב הָלַךְ וְזֶה הָיָה הַסּוֹף.

 

לֹא עוֹד יִירֶה בַּאֲחוֹתוֹ בְּרוֹבֶה הָעֵץ.

בִּצְעָקוֹת קְרָב תַּחַת חַלּוֹן לֹא עוֹד יִתְרוֹצֵץ.

לֹא יִמְשֹׁךְ בִּזְנַב חָתוּל  עַד לְהִתְפּוֹצֵץ.

 

הֶחָתוּל הֵישִׁיר זָנָב. הָרוֹבֶה בַּצַּד נִזְנַח.

הַקּוֹף אֵינֶנּוּ עוֹד קוֹפֵץ, וְגַם וילי נָח.

 

 

אַךְ יִתָּכֵן  –   עָדִיף לַשִּׁיר,  לוֹּ הָלַךְ לַפַּח…