כִּי תוֹעֵבָה הִיא (מה בין היבדלות להבדלה)

להלן קטע הגות מדרה שאני קורא לה ס     ת "light pleasantry". 
 להרגעת הרוחות – לאלה שאינם קוראים אנגלית: לכשייפתחו הספריות, אחליף כמה קטעים שכאן באנגלית לעברית (פילו, מאן).

כִּי תוֹעֵבָה הִיא

(מה בין היבדלות להבדלה)

 

 

1) עבודה זו   עוסקת במשמעויות המתלוות לפסוק לב בפרק מב של ספר בראשית מהתורה. וזה הפסוק:

 

 "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם".

 

 כדי לבסס את  מובנו של הפסוק, אפנה בראשונה אל  המפרשים ואל התרגומים. דבריהם מתפזרים לאורך העבודה, ועליהם העבודה מושתתת.

 

השאלה העיקרית המתבקשת  מהפסוק להישאל היא מה  מסתתר מאחורי  תועבת המצרים לאכול עם העברים על שולחן אחד.

 

2) תרגום יונתן תולה את סיבת הימנעות המצרים לאכול את העברים לחם בענייני כשרות של המצרים:

(לב) ושויו ליה בלחודוי ולהון בלחודיהון ולמצראי דאכלין עמיה בלחודיהון ארום לא כשרין מצראי למיכול עם יהודאי לחמא ארום בעירא דמצראי דחלין ליה יהודאי אכלין:

 

עוד נשוב לפסוק זה בהקשר אחר ביתר ההרחבה.

 

3) הרשב"ם (שמואל בן מאיר, 1080-1174 לערך, פרובנס) מסביר  על בראשית פרק מג פסוק לב:

 "כי תועבה – מאוס ובזוי היה למצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו כדכתיב קראתי לזאת [רהב] … וכן כי תועבת מצרים כל רועה צאן. מבזים היו בעיניהם הרועים. כי הצאן היה מאוס בעיניהם" וגו'..   

 דברי הרשב"ם נראים מכוונים  אפוא אל שנאת המצרים לחיקסוס, שהיו עם רועי צאן וכבשו את מצרים. זו לדעתו סיבת  הבידול. 

 

4) מקור המונח: "חיקסוס" הוא מן הביטוי המצרי  heka khasewet ("rulers of foreign lands"),,  המופיע בטקסטים מצריים החל מתקופת  השושלת ה-13 וכיו"ב. הידיעות עליהם באות מכתבי מָנִיתוּ המובאים על ידי יוספוס.

החיקסוס היו  "מושלים-רועים", ומוצאם מפניקיה. הם כבשו את הדלתה במצרים. מושבם סביב מוף (Memphis). הם שלטו במצרים 103 ( או 250 או 284 וכו') שנים (c. 1648–1540 BC).  .

"מימי יוסף בן מתתיהו רווחת הדעה שירידת בני ישראל למצרים  וכן עלית יוסף לשררה,  חלו בימי אחד ממלכי החיקסוס.  יוסף בן מתתיהו עצמו (נגד אפיון א', ט"ו) היה סבור שה"רועים" שגורשו ממצרים היו בני ישראל שיצאו ממצרים". ( האנציקלופדיה העברית, כרך  יז,  עמ' -402-401).

 

  

אך אין סיפור תועבת המצרים מעיד על כי החיקסוס בתקופת יוסף עדין שלטו במצרים. על פי הסיפור המצרים שנאו את החיקסוס – לא ייתכן כי עשו כך בתקופת פרעה   שהיה מבני החיקסוס. בתקופה הנדונה בפרקנו היו    החיקסוס זיכרון קרוב-רחוק וטראומטי.

 

5) הרשב"ם תולה אפוא את הבידול בסיבה של טראומה היסטורית של המצרים מפני עמים שמוצאם "מעבר הנהר",  דהיינו מארצות צפונית למצרים, מוצא החיקסוס.

חיזקוני חוזר על דברי הרשב"ם, ותולה, כמוהו, את סיבת הבידול בגסות הרוח: קבלת אורח, כיבודו בארוחה וְהוֹשָׁבָתוֹ בשולחן נפרד והימנעות מלאכול איתו על שולחן אחד הוא גסות רוח ובוז לאורח.

 כך גם חזקוני^[1] על בראשית פרק מג פסוק לב:

  "כי תועבה היא למצרים – בזוי להם לאכול עם אדם נכרי כי אנשי מצרים גסי הרוח .

 

6) למען הסר ספק, ספורנו (עובדיה בן יעקב, בולוניה, 1470-1550 בערך  ) מפרט:

 

  ספר בראשית פרק מג פסוק לב

(לב) וישימו לו לבדו. שלא ירגישו אחיו שהוא עברי: כי לא יוכלון המצרים. לפיכך לא אכל הוא עם אחיו ולא הוא ולא אחיו עם המצרים.

 

שלש היו אם כן קבוצות הסועדים: יוסף, שהיה משנה למלך, בשולחן נפרד, כיאה לאיש רם מעלה שלא יסעד עם עמי ארצות: המצרים, אדוני הארץ, ששמרו מן הסתם על מנהגיהם הנפרדים^[2]: והעברים,  שהיו ממעמד חברתי ולאומי נמוך, זרים נסבלים שלמרות התגלות יוסף לפני אחיו לא היה יכול לארחם ליד שולחני כי היה בכך כמובן פחיתות כבוד ואובדן יוקרה בעיני המצרים שמשנה למלך יסעד עם  בני עם זר, זה-עתה-באו, מזי רעב ועניים הנצרכים לחסדי מצרים.

יהיה זה בוודאי מרחיק- לכת – , far-fetched  לומר על בני יעקב הכנענים, ברוח מניתו, כי נוהגם של המצרים כלפיהם  היה כאילו היו   מצורעים.

 כך כדברי "העמק דבר"^[3]  על בראשית פרק מג פסוק לב:

"לו לבדו. לא משום כי תועבה היא למצרים לא אכל עם המצרים, שהרי נהגו בו בכבוד ובמורא מלך, ואיך יתעבו לאכול עמו ח"ו. אלא כך דרך המלך שלא לאכול עם עבדיו. … אבל מה שלא הסבו האחים אם המצרים הוא משום כי לא יוכלון וגו':

 

7) משך חכמה על בראשית פרק מג פסוק לב:

 

"וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו כו' – הכונה. הם בני ביתו ואשתו ובניו אשר היו מצרים. [אשר אף הם, בהיותם מצרים (מנשה ואפרים היו מצרים?)  לא יוכלון [כ]המצרים לאכל [עם  העברים] לחם, כו']

 ואם יאכל עמהם הלא יאמרו כי הוא אינו מצרי אשר אוכל עמהם. ואם יאכל הוא ובני ביתו. והם לבדם. הלא אין זה מדרך הכבוד לבייש אותם אשר יאכלו לבדם על שולחנו. ולכן אכל הוא לבדו ובני ביתו לבדם והם לבדם כדי שלא יתביישו, לכן אמר ותרב משאת בנימין מהיכן ממשאת כולם שכל אחד נתן, אסנת ומנשה ואפרים כמוש"פ רז"ל, (רש"י. בראשית רבה צב-ה) כי הם היו המצריים האוכלים עמו לחם".

נראה כי גם משך חכמה^[4]  מתלבט מאד  בסוגיה.  הוא מוציא את המצרים מהתמונה ומוסיף את בני משפחתו של יוסף לארוחה.  כך הוא הופך את הארוחה הרשמית לאירוע משפחתי אמנם, אך עדין לאירוע המתרחש מסתמא תחת עיניהם הפולשות של המצרים, דבר המסתבר מכך שיוסף חייב להתחשב בהם. אך עדיף לא לנתח הפעם מעמד זה עד דק:

 

  "משך חכמה" ( פירוש המקרא מהמאה ה-19 היא פרשנות מאוחרת. לפיה יוסף אכל בנפרד יחד עם המצרים שלא היו מצרים אלא בני משפחתו ואכל עם בני משפחתו אך לא עם אחיו – פיתרון דחוק וגרוע שלא עולה בקנה אחד עם הכתוב במקרא ולא ראוי כלל לדיון והובא כאן רק כי הוא מעלה שאלה חמורה: האין דרך יוסף לאכול את (=עם) אשתו ובניו? וראה שבר לשאלה ב"יוסף ואחיו" של תומס מאן^[5]..

 

8) אנו רואים, אפוא, בין היתר כי גם המפרשים משגיחים בעובדה כי יש כאן בעיה, של כבוד יוסף כמשנה מלך מול בני  עם זר, נחותי דרגה, בני אויבים לשעבר, מול עלבון צורב של אנשים השמחים שנמלטו מעונש (אף אם אין הוא מגיע להם עבור חטאיהם במצרים: אך אולי עבור חטאם נגד אחיהם המטפל בהם עתה בלא טינה וברוחב יד – או האם אין רוחב לבו אך מסווה ללב חוקר ותחמן? הסופר מתאר ביוסף דמות מורכבת הן מבחינת מעמדו הן בענין רגשותיו אל אחיו :  כדבר תומאס מאן (עמ' 1074:

And they will feel that they are dealing with a man who means well by them and plays tricks on them.

מדוע יוסף לא קם וזעק – אלה אחיי, מה אתם, המצרים, מתלוננים, מה, אתם תקבעו לי עם מי אוכל ועם מי לא? הרי היה משנה למלך ועל פיו יישק כל דבר, שהרי במצרים המלך היה החוק וממלא מקומו  – לפחות חצי חוק (כדברי פרופ'  שלום פאול באחד משיעוריו). אלא נראה כי ליוסף לא היה באמת אכפת מהפחד שהוא הטיל על אחיו – הוא שיחק בהם קצת, החשיד אותם בעוול שבעצמו לא היה יוכל להאמין כי  חטאו בו, – הרי אלה אחיו – כלא אותם לפי חשקו וכו': היה תחמן מלידה  ומצא את מצבם הנחות של אחיו לענין: שם אותם במדרגה התחתונה, לפי שהם עצמם כך נהגו בו, מכרוהו בעבור נעלים ועבור 30 כסף כעבד. אלה – בוודאי שלא היה  בידם למחות על העלבון.   שמחו שהם חיים.

 

9) אם שמוהו לעבד בפועל – הוא שם אותם  מרגלים וגנבים.  ובכלל,  ליוסף היו כמה אינצידנטים קשורים בגניבה, "גנב גונבתי למצרים", אמר, ועתה לא הוא הגנב או הנגנב אלא אחיו.

 

היחס אליהם (שולחן נפרד כביטוי לנחיתותם) דומה ליחס עמים לצוענים, שאף הם נחשבים גנבים, כמו בני יעקב במצרים, שהרי  בנימין הוכרז גנב, וגם ביוסף דבק עניין גניבה שאמר: גנוב גונבתי, וכו'. בראשית פרק מ טו: כִּי  גֻנֹּב  גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר). ואמנם כאן יוסף הוא קרבן ולא מחולל הגניבה – אך מי כן היה מחולל הגניבה וסיבת האב לה? הלא האחים שגנבו את יוסף מאביהם^[6]? –   כל  הנוודים האלה, בני שבטי המדבר וארצות  שנמקו בעוניים נפקחו עיניהם בבואם למצרים ובראותם את עושרה. הלא אך סביר הוא כי לבם נתנם לחמוד את כלי היקר של מארחיהם וליטול ככל העולה ביד. על תופעה כזו מבוססת סיפור גניבת הגביע של יוסף בידי בנימין.  לא לשוא  חששו אחי יוסף מפני הכבוד הרב שנפל בחלקם בבית שועי מצרים, בהשוותם את מעמדם הנמוך עם המעמד הרם של   השוע.

 

 10 ) יוספוס (קדמוניות 2.6.123) (כספר היובלים),   מעדיף לעבור על עניין היבדלות המצרים (או היו אלה העברים שהתבדלו?) בשתיקה ואינם מזכירים אותו:

.Joseph took them to supper, and they were set down in the same order as they used to sit at their father’s table etc.

יוסף בן מתתיהו פוסח על  בר' מג לא-לב ועובר ישירות לפסוק לג.

משמע אין הוא מרגיש עם הפסוק נוח. כיצד  הוא ייראה בעיני קוראים שלא מקרב העדה היהודית, שאמנם בפסוק זה הסובלים מהתנהגות עולבת,  התנהגות שעשויה לפגוע אף בהם עצמם בכל עת בואם במגע עם בני עם זר, אך כאילו יש בכעין אלה להראות דרך לגויים שכן יראו ויעשו אף הם ויבוזו ליהודים (אם אפשר, בעניני כשרות). ואמנם, זו  התנהגות שהיהודים עצמם אינם נקיים ממנו: וניתן לשאול אם הם למדו דבר זה ממצרים, עם ממנו לא נשתמר במקורות, במקרא כל סימן לכך שירשנו מהם נכסים תרבותיים כלשהם – מלבד עניין זה עצמו, אולי, או כנראה. שהרי לית מאן דפליג כי מקורות תרבותנו, המיתולוגיה וסיפורי המקרא בכלל מקורם לא במצרים אלא במסופוטמיה, ארם נהריים, בקרב השומרים, הבבלים, כתבי אוגרית וכו', אך לא ממצרים עימה אפילו קשרינו ההיסטוריים בספק^[7].

רתיעת היהודים מפני המצרים (מילה שעשויה הייתה מצד עצמה להישמע באוזניהם כ"מצורעים"), נזכרת גם במקומות אחדים נוספים.   לפי  הכתוב באוצר האגדות של התורה של ר' יעקב ישראל  קלפהולץ עמ' ריד,    "יוסף ציוה את עבדיו להכניס את אחיו אל הארמון ולהכין בשבילם סעודה מפוארת. את השחיטה והכשרת הבשר ציוה לעשות לעיני האחים כדי שיראו  שהכול נעשה על פי הדין ויסכימו לאכול יחד עימו".    שהרי אמר יוסף לעבדיו:

  ספר בראשית פרק מג טז

  וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה  וּטְבֹחַ   טֶבַח  וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרים.

קא סלקא דעתך טבחו ולא לפי דיני הכשרות? שהרי כתוב (ב"ר צג נא') כי יוסף  הכין את הסעודה מבעוד שבת שהיה מקיים מצוות שבת והיה מקיים את מצוות כל התורה כולה, אלבק  כותב כי כן נדרש במכילתא שם באגדה כי  יוסף קיים  מה שכתוב בתורה (עמ' 1141): ולהלן: "האבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה".

וכן  רבינו בחיי על בראשית פרק מג פסוק טז  

 " וטבוח טבח – צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה:

 והכן – זה נקור החלב. או יש לפרש והכן שזמן אותם בערב שבת ליום שבת כענין שכתוב (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו וגו'. וכן תמצא בבראשית רבה והכן אין והכן אלא שבת כמה דתימר והכינו את אשר יביאו הדא אמרה ששמר יוסף את השבת".

יצחק היינימן ( דרכי האגדה) מקדיש  את פרק ה' בספרו לאנכרוניזמים  ומזכיר את סדר אליהו רבא כד, קלא, ( עמ' 37) כמקור נוסף לסיפור לפיו יוסף הכין את צרכי השבת ביום ששי, יום חול, ושמר על הלכות שחיטה.

 

  וכך גם תומאס מאן, הכותב את דבריו על סמך ידע   של דיני ישראל:   הוא מזכיר בספרו את  החשד העמוק בלב יעקב לגבי  טהרת המאכלים במצרים מבחינת הכשרות: והרי ידוע כי יעקב עמד לייסד בית מדרש במצרים, בו מן הסתם ילמדו את דיני הכשרות  ( בראשית רבה צה ד).  

 

"They hung their heads.

"Go on," he said. "That man who was speaking, let him continue,

But let me hear no more of your father sleeping in the dark!  

That is only a figure, Adon, it means that he too suffers from the hard times and has no bread for the offering. We saw many; folk gird themselves up and set out for this country, to buy from Pharaoh's granaries, and they brought back food, for only in Egypt is there corn and a grain-market. But for long we would not come before our father with the suggestion that we too gird our loins and come down likewise to do business and buy."

"Why would you not?"

"He has the fixed ideas of his old age, lord, all sorts of opinions about everything, and so about the land of your gods – he thinks his own thoughts about Mizraim and has a prejudice against its customs and ways." (My emphasis)

         "One must just shut one's eyes to that and not notice." (p. 1066)

 

 

 

11) בבואנו לדון ולנתח קטע מקראי כלשהו עלינו לקחת בחשבון את דעות החכמים. ברור כי אנו, הקוראים קטע זה היום, מתייחסים אל העניין בספק. האומנם  המצרים קיבלו את יוסף כאחד מביניהם? האם יוסף באמת חשב את עצמו להיות אחד מביניהם? מה הסיתו והביאו להתכחש לתרבות אבותיו? האומנם הוא התכחש לתרבות אבותיו, כדי למצוא חן בעיני המצרים? או אף אמנם האם כבר התבולל בתרבותם עד כי לא החשיב הבדלי תרבות ביניהם? האם נקעה נפשו מהם, בראותו כי מכרוהו למצרים?

האומנם חלות על יוסף, יעקב וכל הדור ההוא מצוות התנ"ך בדבר הכשרות, או כל מצווה אחרת חוץ ממצות בני נוח – לא לרצוח, לא לאכול אבר מן החי, מצוות פרו ורבו, וכו'? או האומנם  עניין לנו כאן באנכרוניזם, ייחוס מצוות מאוחרות לדמויות מוקדמות במקרא, דבר שחז"ל אהבו לעשות?

 

12) פנים אחרות למסיבה אצל אונקלוס ויונתן, כמו גם בתרגום הירושלמי.

 

(לב) ושויאו ליה בלחודוהי ולהון בלחודיהון ולמצראי דאכלין עמיה בלחודיהון ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין:

 תרגום יונתן על בראשית פרק מג פסוק לב

(לב) ושויו ליה בלחודוי ולהון בלחודיהון ולמצראי דאכלין עמיה בלחודיהון ארום לא כשרין מצראי למיכול עם יהודאי לחמא ארום בעירא דמצראי דחלין ליה יהודאי אכלין:

 

לפי תרגום דברי מתרגמים אלה מתברר – כך קיבלתי – כי המצרים נמנעו לאכול עם העברים מהסיבה הבאה: העברים אכלו בשר (  בערבית לחם=בשר:  =ﻠﺤﻢ ), וראה   רש"י לפסוק בצפניה: (יז)      ולחומם – בשרם ול' ערבי בשר קורין אל לחם. 

(מלבי"ם לספר צפניה פרק א פסוק יז – חלק באור המלים: "וּלְחֻמָם – בשר הפגרים יהיו כגללים מאין קובר":

וכן  רד"ק על צפניה פרק א פסוק יז:  "ולחומם כגללים – בשרם יהיה נשפך באשפות כמו הזבל וכן וימטר עלימו בלחומו בבשרו).

      אם כן,  פירוש יָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם הוא כי המצרים אינם יכולים לאכול בשר עם העברים, ולפי הפירושים סיבת הדבר היא כי המצרים סוגדים לשוורים כמו שההודים סוגדים לפרות ואינם אוכלים את בשרו.

 

עניין זה הוא כאמור דו-כיווני. תרבויות זרות מסתכלות זו על זו בחשד. אדם מן יישוב נוהג להתנכר לזר. היוונים קראו לזרים "ברברים",  אמנם בלי כוונה יתירה, אך הכינוי שינה ערך והפך למילת גנאי^[8].

 

 לפי גינצבורג ( Joseph, p. 96, (Louis Ginzberg: The Legends of the Jews

 

The table was set in three divisions, for Joseph, for his brethren, and for the Egyptians. The sons of Jacob did not venture to eat of the dishes set before them, they were afraid they might not have been prepared according to ritual prescriptions   – a punishment upon Joseph for having slandered his brethren (see Tanchuma Buber  1.180 etc.), whom he once charged with not being punctilious in the observance of the dietary laws. The Egyptians, again, could not sit at the same table with the sons of Jacob, because the latter ate flesh of the animals to which the former paid divine worship.

 

סיכום:  לא גינצברג, לא יוספוס ולא פילון התייחסו לפסוק בבראשית מג לב.  כך הדבר גם לגבי ספר היובלים, פרק מב כג. (42.23)  נראה כי התביישו בפסוק או על כל פנים לא ראו לרצוי להביאו, וזאת כי  מצאוהו מסוכן. היהודים  לא זכו להערכה רבה לא על ידי הרומאים ולא על ידי היוונים-המצרים באלכסנדריה. מניתו כתב עליהם כתבי שטנה וכו'. לא היה רצוי להביא בפניהם דוגמא לזלזול שהמצרים נהגו ביהודים מלכתחילה ולתרגם להם כי המצרים תועבה להם לארח לחברה ליהודים. מאידך לא היה רצוי גם להצביע על כי אולי העברים לא רצו לשבת עם המצרים, כי התגובה הייתה כתובה על הקיר – אתם  נמנעים לשבת איתנו, אך אנו נמנעים לשבת אתכם כי אתם רואים בנו טמאים. השנאה החברתית הייתה בעוכרי התקופה – עד היום הזה. (התנשאות שכרה התנשאות).

 

13) והנה – עד היום קשה לגעת בטקסטים קונטרוברסליים כאלה.  האמונה הפשוטה רואה בפסוק קטע מטקסט מקודש שאין לתלות בו  פקפוקים והערכות כלשהן.

מן הסתם אנשים  (אדוקים בדתם ואחרים, מסיבות השמורות עימם) נמנעים מלגעת ולחשוב לעומק העניין  שהפסוק מעורר, שלא לפתוח מעין פצע פתוח מכבר ומקום לפקפוקים. האנטישמיות  השוחרת לטרף  מרחפת מעלינו  כחרב חדה  ויש להימנע מלגעת בחוט הדק עליו היא מתנודדת ומאיימת ליפול.

 

נבחן נא מעט תופעה סוציולוגית-תרבותית  זו של הקסנופוביה, הנפוצה כל כך גם בימינו, אם נגד יהודים, אם נגד קבוצות אתניות אחרות:

קסנופוביה:

קסנופוביה היא פחד או שטנה של הבלתי ידוע או השונה . מקור המילה  מהיוונית,   ξένος (xenos) דהיינו זר., והמילה φόβος, "פחד".  המילה משמשת לתיאור הפחד והשטנה לזרים, על פי רוב מיעוטים. פחד זה חל לא רק על עמים ובני אדם אלא גם על תרבויות, או מערכות  של אמונות: מוצא, דת, אמונות פרטיות,  מנהגים, שפה,   אוריינטציות,  -כל אלה משמשות עילה לשנאה.  אנו הוספנו לכל אלה גם מקצועות, כגון  ההלוואה ברבית או רעיית הצאן, ובוודאי עוד. בני אדם  העונים להגדרות אלה הם מטרה לשנאה, הוקעה חברתית וכו' בידי  בעלי הפוביות. 

אנשים חולי קסנופוביה  אינם מודעים לסיבת מחלתם – והיא הפחד: וכדי להצדיק את מחלתם  הם מכריזים על נשוא השנאה כזר.  מכאן ההבדל בין גזענות  ודעה קדומה:  האדם השנוא איננו צריך להיות שייך לקבוצה אתנית כלשהי או להיות בן עם זר ( אך זה עוזר).

 For xenophobia, there are two main objects of the phobia. The first is a population group present within a society that is not considered part of that society. Often they are recent immigrants, but xenophobia may be directed against a group which has been present for centuries, or became part of this society through conquest and territorial expansion. This form of xenophobia can elicit or facilitate hostile and violent reactions, such as mass expulsion of immigrants, pogroms or in the worst case, genocide.

The second form of xenophobia is primarily cultural, and the objects of the phobia are cultural elements which are considered alien. All cultures are subject to external influences, but cultural xenophobia is often narrowly directed, for instance, at foreign loan words in a national language. It rarely leads to aggression against individual persons, but can result in political campaigns for cultural or linguistic purification.

תופעה קרובה לזרות היא הכרזת כתות (קסטות בהודו) או מינים ( נשים בכלל או במצבם שונים) כבני טומאה.  

 נראה לי ראוי להביא בקשר לבירור המושגים  טומאה , impurity, pollution, filth,  be defiled, contamination, impureness, uncleanliness, uncleanness  מאמר בלשונו המקורית:

 

Spiritual pollution: the dilemma of sociomoral disgust and the ethic of love

Journal of Psychology and Theology, Spring, 2006 by Richard Beck

Within the Judeo-Christian tradition, holiness and purity traditions explicitly and extensively employ contamination metaphors to understand both sin and salvation. Thus, certain sins, or populations engaging in sins, can be experienced via disgust psychology. The use of contamination metaphors within Christianity is problematic in that disgust and love are, it is argued, opposed psychological processes. Thus, the deployment of contamination metaphors within Christianity may, unintentionally, undermine the Christian ethic of love. However, the New Testament offers illustrative episodes where contamination metaphors were suspended to allow love the victory over disgust psychology. In the end, religious communities are asked to monitor contamination metaphors so they may intentionally manage the social and ethical implications of erecting sociomoral boundaries

My analysis begins with an overview of the psychology of core disgust and proceeds to discuss how disgust expands outward to regulate the sociomoral domain. After this analysis of disgust psychology, theological issues are then considered. The theological discussion centers on purity and contamination issues in the Judeo-Christian tradition. Specifically, I will consider how, in certain theological traditions, behaviors and populations are understood via contamination metaphors linking the behavior/population to disgust psychology. To begin, we consider the emotion of disgust at its most basic: often called "core disgust" (Rozin, Haidt, & McCauley, 2000). The study of disgust began with Darwin (1872/1965), who linked disgust to distaste. In fact, the Latin origin of the word disgust means, "to taste bad." Consequently, the dominant psychological definition of disgust offered by Paul Rozin and colleagues centers on oral incorporation and food aversions. Specifically, Rozin and Fallon (1987) define core disgust as "Revulsion at the prospect of (oral) incorporation of an offensive object. The offensive objects are contaminants; that is, if they even briefly contact an acceptable food, they tend to render that food unacceptable" (p. 23). The disgust response is characterized by a unique and universal facial expression (Ekman & Frisen, 1978). Further, as most of us are aware, disgust elicits a strong sensory aversion often accompanied by nausea. Both the characteristic facial expression of disgust and the potential of nausea implicate disgust as a food-aversion system (Fallon, Rozin, & Pliner, 1984; Rozin & Fallon, 1987; Rozin, Haidt, & McCauley, 2000). In short, the adaptive rationale behind disgust, aiding humans in selecting food from diverse ecosystems, seems clear.

Generally, as described by Rozin and colleagues (see Nemeroff & Rozin, 2000 for a summary), there are five principles of contagion. First, contact with the "offensive" object is often critical in determining if pollution has occurred. Once contact has been made, the contamination is often considered permanent. Attributions of contagion also display dose insensitivity. That is, even minimal contact is believed to confer significant harm. A fourth attribute of contagion is route insensitivity, where simple contact or proximity creates suspicion of contamination even if it is known that legitimate routes of contamination are not in play. Finally, attributions of contagion show negativity dominance. That is, contagion is dominated by attributes of harm. Although there are forms of positive contagion (e.g., when people attempt to touch or make contact with a holy person, shrine, or artifact), most attributions of contagion involve attributions of pollution, disgust, and defilement. Overall, these five principles of contagion generally follow the psychology of sympathetic magic (Rozin, Millman, & Nemeroff, 1986). That is, attributions of contagion have a "logic" all their own, one that is often resistant to reason or critical thinking. This facet of contagion–it's seeming "irrationality"–will have important implications later on in our argument.

Given the cultural variability of contamination appraisals, it should come as no surprise that disgust could be elicited across a variety of non-food related domains. For North Americans (Haidt, McCauley, & Rozin, 1994), disgust is generally elicited by: foods, body products (e.g., feces, vomit), animals (e.g., insects, rats), sexual behaviors (e.g., incest, homosexuality)[9], contact with the dead or corpses, violations of the exterior envelope of the body (e.g., gore, deformity), poor hygiene, interpersonal contamination (e.g., contact with unsavory persons), and moral offenses. As this list demonstrates, core disgust and its strong visceral aversion can be linked to both behaviors and persons. This type of disgust is called sociomoral disgust (Haidt, Rozin, McCauley, & Imada, 1997): It represents, as we will see, a profound challenge to the Christian ethic of love.

in sociomoral disgust, people and entire populations can be seen as sources of contamination. Thus, contact with these persons can elicit the strong revulsion of the disgust response. sociomoral disgust, people and entire populations can be seen as sources of contamination. Thus, contact with these persons can elicit the strong revulsion of the disgust response.

Sociomoral disgust can extend, on a case-by-case basis, to individuals we deem "disgusting," "revolting," or "creepy." We make these attributions for a variety of reasons (e.g., poor hygiene, moral failures). Regardless of the source of the attribution, we experience strong feelings of revulsion in proximity to these people.

Further, sociomoral disgust can apply not just to individuals but to entire populations. Racists tend to view the despised group as a source of contamination. This happened in America with the African-American population and in Nazi Germany with the Jewish population. But these are hardly unique or isolated examples. Wherever hate, racism, or genocidal impulses exist, sociomoral contamination and disgust take center stage. As the philosopher Martha Nussbaum (2001) observes:

"Thus, throughout history, certain disgust properties–sliminess, bad smell, stickiness, decay, foulness–have repeatedly and monotonously been associated with, indeed projected onto, groups by reference to whom privileged groups seek to define their superior human status". (p. 347).

But this picture is even more troubling when we recognize that religious systems often institutionalize, overtly or tacitly, sociomoral disgust (Rozin, Lowery, Imada, & Haidt, 1999). The most obvious example of this is the Hindu caste system where many people are born into the "Untouchable" caste of society. But Hinduism is by no means atypical in this regard. In the Old Testament, the people of Israel viewed Gentiles as a source of potential defilement. In Christianity, distinctions are made between the "Saved" and the "Lost" and the "Church" and the "World" where the World and its Sin is considered to be a potential pollutant of the church.

 Potential contaminants in the life of Israel: food (Leviticus 11), infectious skin diseases (Leviticus 13-14), mildew (Leviticus 13-14), childbirth (Leviticus 12), menstrual blood and bodily discharges (Leviticus 15), hygiene (Leviticus 13-14), and sexual activity (Leviticus 18).

 In Israel the symbolic field was organized around three centers, each of which corresponds to one of the three instances of social formation. All three were centers or foci of consumption: the table, the "house", and the sanctuary; this means the consumption of food at meals, consumption of bodies in sexual activity, and ideological consumption in religious sacrifice.

Thus we see the intermingling of core and sociomoral disgust in first century Palestine; where food aversions get generalized to sociomoral spaces such as table-fellowship, familial affection, and religious participation. Consequently, as we will see shortly, in the gospel of Mark certain persons, based upon appraisals of contagion, were excluded from these sociomoral spaces. These "unclean" people were denied table-fellowship and access to sacred spaces such as the temple: they were regulated to the outside of the moral circle.

דברי המאמר מדברים בעד עצמם ונראה כי אין מה להוסיף. הם על כל פנים ישירות לעניננו.

תרגומם לעברית איננו בידי. נסתפק באנגלית.

 

14) פילו האלכסנדרוני, הוא ידידיה,  משווה לאירוע פנים חדשות שאין להן זיקה ישירה לכתוב במקרא:

 

XXXIV. Then when he had washed his hands he restrained his sorrow by the power of reason, and coming back again he feasted the strangers, returning to them the brother who had come with them before, and who had been kept as a hostage for the appearance of the youngest. And with them there also feasted others of the nobles of the Egyptians. And the manner of their entertainment was to each party in accordance with their national customs, since Joseph thought it wrong to overturn ancient laws, and especially at a banquet where the pleasures should be more numerous than the annoyances. And as he commanded them all to sit down in order according to their age[10], as the men had not yet learnt the fashion of lying down on occasions of banqueting, they marveled to see whether the Egyptians would adopt the same habits as the Hebrews, having a regard to regular order, and knowing how to distinguish between the honors due to the eldest and the youngest. Perhaps, too, they thought this man who manages all the common business of the house, because the country has hitherto been less refined in matters relating to eating, has now not only introduced regularity and good order into great matters, by which the affairs of peace and war are accustomed to be brought to a successful issue, but also into those things which are usually accounted of less importance, most of which, indeed, refer mainly to amusement. For the object of banquets is cheerfulness, and they do not at all allow the guests to be too solemn and austere-looking. While they were praising the arrangements of the feast in this quiet way, tables are brought indeed, of no great costliness or luxury, as, by reason of the famine, their host did not think it proper to revel too much amid the distresses of others; and they, like men of sense and understanding, praised this part of his conduct also, because he had thus avoided an unseemly magnificence, which is a thing calculated to provoke envy, saying that he was maintaining the character at the same time of one who sympathized with the needy, and also of a liberal entertainer, placing himself between the two, and avoiding all cause for blaming him in either particular. Therefore his preparations for the entertainment escaped all ill-will being suited to the time, and what was wanting was made up by continual cheerfulness, and by pledging one another in wine, and by good wishes, and by exhortations to eat what there was, which to persons of gentleman-like and accomplished minds was more pleasant than all the sumptuous dishes and liquors which men fond of eating and of epicurism provide for eating and drinking, which are in reality deserving of no serious care, but by which they do in truth display their little-mindedness with great pomp.  

פילו  מתאר את האירוע, הנערך במסגרות צנועות המתאימות לשעת הרעב השורר בעולם, כאירוע תרבותי  של שמחה, מסיבה יוונית  בה האנשים אמנם טרם למדו, כמנהג היוונים, להסב, אבל האוכל כיד יוסף, המשנה למלך, והשתייה כדת. הייתה זו מסיבה תרבותית על פי מנהגי יוון, כאמור, של איחולי כל טוב הדדיים ושיחת  רעים מחוכמה, טובת לבב, שלא העיבה עליה חו"ש כל פירוד בין העמים, הדתות, המנהגים וכו' – מסיבה המתרחשת בעולם תרבותי שכולו טוב, באווירה טובה.

 

פילו, כאמור, פוסח  על ההיבדלות, אך מאיר כי  הכל נהגו ע"פ מסורת אבותיהם,  רמז להיבדלות המצרים  מחד, או/ו היבדלות העברים   מהמצרים, ממנהגי האכילה שלהם ובכלל מתרבותם. (ואולי כוונתו לאנכרוניזם לפיו העברים שמרו מול המצרים על דיני כשרות, שחלו עליהם למעשה רק אחר צאתם ממצרים וקבלתם את התורה).

פילו עורך לנו כירה כדבעי, על פי מנהגי היוונים במצרים: משתה  כנהוג, ומאיר רק כי המצרים טרם למדו הסבה מהי:  אחרת השמחה בעיצומה, השתייה כדת וכדין, המאכלים כיד יוסף, המשנה למלך.  הסועדים עסוקים, ליד המשתה, בפיזור שבחים למאכלים, למאחרים, למוסיקה המלווה וכו'.

 

15) התרה  לכל הסבך הזה מביא תומאס מאן, בספרו  "יוסף ואחיו, בכרך "יוסף המשביר", בפרק  "Myrtenduft oder das Mahl mit den Brüdern", ובאנגלית בתרגומה של הגב ' Helen Lowe-Porter: The Meal with the Brothers – Fragrance of Myrtle    וכך הוא מתאר את המשתה:

 

 …they shall eat with us. Slay and provide for eleven more guests than you had done the third day from today. Who are invited for that day?"

"Some city dignitaries," said Mai-Sadune, consulting his memorandum. "Their worships Ptah-hotpe, reader from the house of Ptah: the god's Champion, Colonel Entef-oker, of the god's household troops; the chief surveyor and boundary-inspector Pa-neshe, who has a tomb where the Lord lies; and from the main commissariat a couple of scribes."           .

   "Good. They will find it strange to sit down with the foreigners."

  "Strange Indeed, I am afraid, Adon. There are difficulties about the food laws and customs, I must warn you, and certain prohibitions. To some it may seem an offence to eat with the Ibrim."

"Go along with you, Mai, you talk like Dudu, a dwarf I once knew, who worshipped all the old saws. Trying to teach me my Egyptians – as though they still had a horror of such things! They would have to have a horror of eating with me; everybody knows. I was not brought up on Nile water. Here is Pharaoh's ring: Be as myself; that will silence all objections. Whoever I eat with must obey that injunction at table too, and then there is Pharaoh's teaching which everybody professes who wants to stand well at court: that all men are the beloved children of his father. But of course you can serve us separately to preserve the forms. The Egyptians by themselves, the brothers by themselves, and me by myself. But you  must seat my brothers together according to age, big Reuben first and Benoni last. Be careful to make no mistake, I will tell you the order again and you can write it down." (p. 1000: The Silver cup)

תומאס מאן שם לב לכל: בין היתר להשגתנו כאן כי יוסף היה יכול להתעלם מהאמונות הקסנופוביות של המצרים. הוא היה משנה למלך ובתור כזה כמו פרעה שעל פיו יישק דבר.  

מאן שוזר כאן גם את הפתרון לקסנופוביה:  there is Pharaoh's teaching which everybody professes who wants to stand well at court: that all men are the beloved children of his father.

                                   פה ישב יוסף

בצד זה ישבו האחים                                             בצד זה ישבו המצרים – כולם ליד שולחן אחד וכולם בנפרד.

ביבליוגרפיה:

 

1.Joseph und seine Brüder 3, Fischer Taschenbuch Verlag, 1975 וכן

2.Mann, Thomas, Joseph and his Brothers, Joseph the Provider,  Translated from the German by H.T.Low-porter, Alfred A. Knopf, New York 1948 "Myrtenduft oder das Mahl mit den Brüdern", S. 1233

3.The legends of the Jews /  Ginzberg , Louis. Philadelphia : Jewish Publication Society of America, 1967-1969.

4.Philon, The Life of Joseph

5.היינימן, יצחק, דרכי האגדה, הוצ' מאגנס תשי"ד

6.יודאיקה לקסיקון, מהדורת דבר, בעריכת יובל קמרט, לא צוין תאריך

7.פינקלשטין, ישראל וניל אשר סילברמן: ראשית ישראל, ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניב' ת"א 2003

8.קלפהולץ, יעקב ישראל, אוצר אגדות התורה, תשמ"א