הַזְּמַן

הַזְּמַן

הַזְּמַן סוֹחֵף אוֹתִי אִתּוֹ,

אֵינֶנִּי צָרִיךְ  לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, הוּא בָּא לְבַדּוֹ.

שֵׁב, הִשָּׁעֵן עַל מִסְעַד הַכֻּרְסָא.

 הוּא יָזוּז מֵעַצְמוֹ מִתַּחְתֶּיךָ וְיִסַּע.

טוֹב אוֹ רַע בִּכְנָפָיו? אַחַת לוֹ.

הוּא בָּא. גַּם הוֹלֵךְ. תֵּחַת? תָּדוּץ? חִידוֹת הוּא  חַד לוֹ.

טוֹב לָדַעַת מָה יָבוֹא – אוֹ רַע הוּא?

יוֹם יָבִיא יוֹם,  אִישׁ אַחַר רֵעֵהוּ.

לַכָּל עֵת – כִּי הָעֵת  – יְסוֹד כֹּה מִסְתּוֹרִי:

לֶעָתִיד, לֶעָבָר גַּם יַחַד מִסְתּוֹר הִיא.

רְפוּאָה בּוֹ, בַּזְּמַן, גַּם הַמַּכָּה תָּבוֹא.

 לַטּוֹב – כַּתָּר זְעֵיר: הַנֶּפֶשׁ מְחַכָּה:

אַחַת לוֹ הַכֹּל –  עוֹבֵר הוּא בְּךָ, וְאִתָּהּ – בּוֹ.

הבאתי אתי מפאריס.