ליום השנה -20 למות פנחס שדה (29.1.1994 ) – ולרגל הופעת יומניו בהוצאת דביר, זמורה מודן (מיומני)

 

 

 

 

 מיומני

 

.3.1.2014

פנחס שדה נפטר ביום 2.91.1994. היום, כעשרים שנה אחר פטירתו, הופיע כרך  יומניו, בעריכת יהודה קורן ואילת נגב.

אני  תכננתי פעם לערוך אותו,. היום אינני יודע אם לא טובה עשתה לי מיכל שין שלמרות ציפיותיי, בקשותיי וייחוליי לא מסרה את כתבי היד לידי.

היומן פותח במה ששדה כתב ב-1955, בהיותו בן 26. שורותיו נכתבו בטרם שלח ידו ב"חיים כמשל".

אינני יודע מה היה יכול להיות  יחסי אל הכתוב – מה שקראתי עד כה, וזה עדין בתחום 1955 – אבל אין הדברים קרובים אלי יותר.  אולי יש להם מרכז – הרוח, הנשמה – אבל אחרת  הדברים נשמעים לי מלל של מתבגר – ההאשמה שאחרים האשימו בו את שדה. ומה חבל שעזקה כבר איננה – היית יכול לדסקס עימה מעט את הענינים.

1955. איפה הייתי אני אז? הוא כבר היה אז בקיבוץ כינרת: הוא היה ראשו ורובו ביעל אהובתו, בניטשה, בשיריו: איפה הייתי אני אז? – כדי להתוות קו זהות. הייתי אחר ימין משה, אחר מגוריי הדלים: בדומה לשדה שגר היה אחר מלחמת השחרור ברח' ראשית חוכמה בירושלים.  הוא מתאר את "ריהוט" דירתו בן החדר – החדר הבודד, ללא חשמל ומים ובית שימוש וכו' היה דומה לשלי – אם כי יש לציין שדרתי בעושר רב ממנו, כי שולחנו היה קטן ושלי עשוי מקרשי מיטה (אצלו המיטה היתה עשויה מקרשים לא מהוקצעים), אבל פנס הרוח שהאיר את ערביו ושימש לו תאורה לכתיבת  שיריו היה דומה לשלי. ונראה שגם הוא היה בודד, וזועק לשמים לחפש חברותא.

כל זה נמצא בדפי היומן, אם כי בקיצור. וגם הוא היה נתון להגות, לקריאה בכתבי הוגים, גאוותו. ( לעולם אזכור: שכן חדש בא לגור סמוך אלי, והתנאיתי לפניו בספרייתי הענפה.  הוא נדהם, בבואו לבקרני , ולו פעם, כי אמנם היו על שולחני כ-60 ספרים…אוצרי.

כל זה אני מעלה כאן על הנייר רק כדי למתוח כאמור קו שיתוף, אך האמת שכבר כתבתי על כך פעם, איפהשהו.

הקורא בקטעי יומניו אלה של פנחס שדה משנת 1955 – שנים מוקדמות למדי בתולדות התהוותו – יכול לעמוד על יושרו, על בעיותיו, כולל המיניות, נטיותיו הפילוסופיות, דרכי חייו, היותו אבוד  בחברה הקיבוצית שאיננה מבינה אותו, כמו שחשתי אני שלא הובנתי והייתי זר בנוף לא-לו, בנוף לא לי: והרבה לי עם שדה  משותף , למשל שבקטעים שאני קורא כעת ובתקופה אליה אני משווה את שאני קורא אין שדה מתייחד עם זכר הוריו ואין הוא מזכירם:  (אין אני מעלה את הדברים לפי סדרם, זו דרכי לאחרונה): גם העניות המנוולת שנפלה בחלקו,  ההסתפקות במועט  בענייני מגורים אך גם בענייני צורכי אוכל, מהווים בחיינו  קווים משותפים .

גם הוא היה מסובך בהגיונות – חיפושי דרך בעולמות הרוח, כמונו – אם כי לי היתה מדריכה שעל הנחייתה הנאמנה והבוטחת סמכתי.  אמנם בכך לא היה  הדבר יותר קל – תהיות, חיפושים, אכזבות, טעיות, מה לא. והאהבה בסופי שבוע – כשיכולתי להגיע מירושלים לחפצי-בה. אולי גם שדה  ייחד רק סופי שבוע לאהבתי…

היו אפוא הרבה קוים משותפים ביני לבין שדה, אף אם לא הכרנו ולא המתקנו זה עם זה מסודות חיינו: אבל בעיקרם חיינו חוויות דומות – בירושלים, בשיטוט ברחובותיה, בפגישות בערב עם הקירות הקרים (את אלה הוא מתאר בעיקר בדמותו של יונה בן דוד בספרו "על מצבו של האדם").

והיה כמובן בחיינו גם הרבה מן השוני – הוריו חיו, אם כי היחסים בינו לבין אביו היו מקולקלים: ואת אמו לא כיבד, כנראה,  או לא העריך. אך בקטעים שעד כה קראתי אין הוא מתייחס, כאמור, אליהם.

הוא כותב שבביתו לא היו ספרים. על כך קראתי כבר במקום אחר, בו הוא מתאר את שתי חוברות "גזית" שדוד אחד זנח בביתם,  והשפעתם על כתיבתו.  ושלא ממש למד; אך אין הוא בדפי יומן אלה מתאר כיצד בכל זאת הוא השיג את השכלתו.

שדה היה מבוגר ממני בשנתיים, שנתיים-וחצי. אפשר להעלות שאלה מה היה יכול להיות יחסינו לו יצא לנו להיפגש ולקשור קשר. זה כמובן מוטל מעצם ענינו בספק, הוא היה ידוע כשונא אדם – דעה מוטעית עליו מכל וכל: על כל פנים הוא שמר מכל משמר על עצמאיות, עצמיותו. לו נפגשנו, הוא היה מעליי לא רק מפאת גיל, אלא  גם בגלל  עמידתו על עצמאותו.- איך אתאר זאת. כדרכי, הוא היה  נעמד מעלי בכל. היה דורש ממני במפגיע, אולי היה צודק בדרישותיו ואולי גם בלתי נסבל.

מכל מקום, בקוראי עתה אותו נדמה כאילו אני קורא ביומניי מאז: כאילו עיקרי הדברים הם בוסר. הדברים רוכבים על יושר ואמת והרבה בוסר, הגות לא מרוכזת, אולי לא מבוטאת באורח תמציתי.

נכון, כל זה שאמרתי וכתבתי פה הוא עצמו בוסר, כי  במה שכתב – בספרו "החיים כמשל" הביטוי צח, מגובש, עשיר, תמציתי, נכון. אולי מה שכתב כאן ביומניו היו תרגילי סגנון מקדימים, שעצם כתיבתם עזרה לו אחר כך לתמצת  וגבש את הדברים.

אני עורך מאזן – מן הסתם אין לכך הרבה מקום כאן, כי הרי למרות כל דמיון שניתן למצוא בחיי שני אנשים, הרי הם שונים? למשל, שדה למד בבית ספר בארץ: אני, כשהגעתי ארצה הייתי מחוץ לכל בית ספר כבר 5-6 שנים. הוא ביקר ( אף אם  לא בהצלחה נכרת, כפי שהוא מודה) בבית ספר עברי, ולמד עברית וספרות עברית, מסתמא.  בגיל 16 הוא הגיש לשלונסקי את שירו לפרסום, ואכן איתרע מזלו ושלונסקי פירסם אותו. אני, בהגיעי ארצה באוגוסט 1947, כמעט בן 16 בלבד,   עדין לא ידעתי די עברית כדי לנסות להעלות על הדף שיר. ואם כי ביתו היה  זר לו – (עם אביו שלא הסתדר ) אף על פי כן היה לו לאן לחזור לשעה, בצר לו בצינוק הרוחני של הקיבוץ.

—

מה עוד משותף? אני נפלתי לתוך קיבוץ חפצי-בה, קיבוץ  סוציאלסטי, ושדה לשריד, קיבוץ של השומר הצעיר. בהתאם לכך הוא היה קרוב יותר לקריאה במרקס ואנגלס – ועל התמדתו ולמדנותו תעיד העובדה שאכן הוא ישב ורשם קטעים מספריהם.

קוראים ביומניו של שדה ולומדים על חייו.

נכנסתי לכתיבת השוואה זו בין חיי – השנה היא 1951 בערך – לבין חיי שדה. הרקע לתיאורי חייו ביומנו  – מלבד כינרת, שריד, וכו', אך באשר נוגע לירושלים – הוא רחוב ראשית חכמה 5,  ביתם של הזוג הדתי הקפדן, בו ביקרנו לימים עם עזה צבי , אך גירשו אותנו מהבית: וזאת בעיקר אחר שניסינו לדבר על לב בעל הבית הדתי הזקן שאנו מחפשים להתבסם מרוחו של סופר  מישראל… מי? שאל אותנו. פנחס שדה.   לא מכיר, אולי ביאליק? מישהו שלפחות בדרגת ביאליק. "אם כן תסתלקו מכאן – שם ביאליק לא ייזכר בבית הזה. וכמעט  בקצות מטאטא גירש אותנו.

זה היה רקע חייו של שדה, ורקע חיי אני היה ימין משה.

היום השכונה מאכלסת כנראה עליתה של אמנים, ציירים וכו': אז גרו כאן ענייי העם, שלא היה להם די צרכי מגורים בשכונה אחרת בירושלים, שלא לרגלי החומה, שכונה  המאוימת מחיילי הלגיון, שכונה שהיתה נתונה לסכנת יריות מעל החומה השכם וערב.  זו לא היתה שכונת יוקרה גם לפני מלחמת השחרור, אך אחריה בתיה היו נתוצים: מתחת למפלס מסוים  אבן לא נותרה בה על אבן –  ולא היו בבתים  מים, חשמל, שירותים: לא היו כאן חנויות כמעט, מלבד אחת. המוכר היה איש זקן עם תרבוש בראשו, בעל מבטא מוזר. אצלו  יכולתי לקנות לי ככר לחם, סודה לשתיה וקופסת סיגריות "לטיף". כיון שכל משכורתי לחודש היו 6 לירות שהרווחתי ממכירת – או חלוקת – עיתון "הארץ"  לבתי ירושלים, בואך  מרח' הרב קוק, שם בקומה הראשונה שכנו משרדי  "הארץ", אלי ישיבת עץ-חיים ואם הרחקתי גם בתי בית כרם –  ממילא  הלא לא היה לי יותר להוצאות מיותרות: עד כי – ברוח הווידויים של פנחס שדה ייכתב וייאמר – עד כדי כך הייתי יום אחד רעב שלא התביישתי, נכנסתי למסעדה ברחוב שמאי – המסעדה עוד קיימת, אולי התחלפו הבעלים, אינני נכנס לשם יותר מחשש שמא יזהו אותי וירצו לגבות ממני מחיר מרק שביקשתי והגישו לי כמתת  חינם בסתר. הייתי רעב ולא נואלתי לפנות לתנות את צרותיי. והם אכן חמלו עלי וכיבדוני במרק – בתוספת הערה – טוב, הפעם, אבל אל תבוא לכאן יותר. ואכן, כאמור, שמעתי בקולם.

ימין משה היה אם כן מקומי העליז הראשון בארץ – אחר הקיבוץ שהקיאה והוקיעה אותו מקרב שורותיה. כמו ששדה כותב – הם לא הבינו אותי, הארץ היתה בנויה לא על מבלי יומם שביקשו ללמוד ביום ולכתוב שירה בלילה, אלא על עמלים שהשכימו קום וצאו בבוקר לעבוד לשדות. 

עולה על דעתי – בקוראי את ששדה כותב ביומנו ( עמ' 36 בספר) שהשוואת ימים אלה לא תהיה שלמה אם לא אזכיר עוד דבר משותף לי ולשדה – הרחצה.    אינני יודע מנין ירשתי בבואי לגור בין קירותיו הקמורים, העבשים מעט של דירתי החדשה בימין משה מין קערה מזוגגת, לבנה, שדפנותיה היו כחולים, ובו מים לרחצה: אבל איזה מים? מים שֶׁבְּמוֹ ידיי שאבתים– בקופסת פח מרובעת ששימשה לפנים כמיכל פכסמים[3] של הצבא הבריטיי בעודו שוהה בארץ –  מיכל שהייתה לו קריירה גדולה גם ככלי נגינה לימים בידי אחינו בני תימן – פחים מרובעים גדולים שחוטי ברזל שוזרו באזניותיהם ובהם שאבנו מים מבארות שנפתחו על  גגות הבתים של ימין משה. המים עצמם  – צהובים למראה – הכילו גושי זפת, שהיום אין בידי לברר מקורם, ובאלה התרחצנו.

שדה אמנם איננו מתעכב על קטנות כאלה , כמו גם לא על העובדות מנין מצא פרנסתו ואיך לא מת מרעב – הרי הוא לא הלך  לחברים  למצוא אצלם שאריות כשלהם של דברי מאכל, לבניה שנשכחה על אדן החלון למעצבה, אינו מזכיר שנמצאה לו מאי- אן חברה מהמשק שנזדמנה  במקרה לעיר והתארחה אצל ידידתה, והזמינה גם אותי אצלה לאכול  חביתה, וזאת תמורת חצי ככר לחם שקניתי באותה חנות שכבר הזכרתי וחילקתי אותה איתה, כי – כדבר משורר הונגרי,

יוסף אטילה; מִבְּלִי הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת

 

אִם תֹּאהֲבִינִי, לְלֹא הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת

תּוּכְלִי לְהִכָּנֵס אֵלַי; אַךְ שִׁקְלִי הֵיטֵב;

עַל הַמִּזְרָן אַשְׁכִּיבֵךְ,

בַּחֲשָׁשׁ יְלַחֵשׁ וְיִרְחַשׁ הַקַּשׁ.

מַיִם זַכִּים אָבִיא לָךְ בַּקַּנְקָן,

נַעֲלֵךְ  אֲנַגֵּב בְּטֶרֶם לֶכְתֵּךְ  מִמֶּנִּי,

פֹּה לִשְׁנֵינוּ אֵין אָדָם מַפְרִיעַ;

עַל בְּגָדֵינוּ  כְּפוּפָה, תּוּכְלִי תַּקְּנָם בְּשֶׁקֶט.

כִּי   תִּדֹם הַדְּמָמָה – אֶקְרָא גַּם לָךְ –

אִם עָיַפְתְּ  – אוֹשִׁיבֵךְ עַל  כִּסֵּא יָחִיד

מִטְפַּחְתֵּךְ תָּסִירִי  בְּחֹם יוֹם

וְאִם רָעַבְתְּ, נְיָר נָקִי אֶפְרֹשׂ  לָךְ   לְצַלַּחַת

בְּאֵין דָּבָר טוֹב מִזֶּה;

אַךְ אָנָּא, הַשְׁאִירִי  גַּם לִי מְעַט,  כִּי גַּם אֲנִי

תָּמִיד רָעֵב.

 

אִם תֹּאהֲבִינִי, לְלֹא הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת

תּוּכְלִי לְהִכָּנֵס אֵלַי; אַךְ שִׁקְלִי הֵיטֵב;

אַחַר כָּךְ

אֵין צַעַר  כְּצַעַר הַפְּרִידָה.

במרה התברר – ונראה לעין – שגם היא היתה רעבה:  –  היא לא היתה חברה שלי אלא חברה של חברה שלי מהמשק, אך השיר  – כאילו לה נתפר.

ימי ימין משה – היינו רעבים, עניים מאד, עזובים לנפשנו, בודדים – ומאוהבים. לגופנו – הבגדים שמחסן הבגדים בקיבוץ הנפיק לנו, חאקי כחול, חולצת אתא – והמכנסים מתפוררים, לכבד את הקהל שבא לראותני במשרד מס הכנסה שעם הזמן הצלחתי להתקבל אל בין שורות פקידיו. לאכול לא היה הרבה מה, ההסקה בחורף התרחשה הודות לתנור "פרידמן" שאביזר מרכזי, החלק מפיץ, או יוצר החום אבד, מסתמא נגנב בעת שהוצאתיו לחצר, כשעלה בידי לצבוע את החדר, מקום מגוריי. ואין צורך לומר כי זה היה האביזר העיקרי בתנור, שהודות לו חימם התנור בחורף.

לו שדה היה אז חברי הייתי יכול להזמין אותו אלי ויחד היינו מתחממים…[4] כך, באין חבר כזה, הייתי עולה במדרגות הרעועות של הרחוב אל הרחוב הראשי – זה שהיום  חוצה אותו רחוב בשם רחוב היינריך היינה, שאת שיריו זכיתי לאחרונה מעט לתרגם.   מאז השכונה השתפרה בהרבה, אז – זכורני, היה לרוחב הרחוב מתוח חוט ועליו פנס מצהיב בודד.

היינו עניים, אך  –עשירים באהבות. היינו אוהבים וגם אהובים – ולא אחת פקדו את נווי זה  ידידות וחברות (אעיר: כמו את נווהו של שדה). אני לא זכיתי לישון באותו לילה עם שתים – כמו פנחס שדה – אך  הדבר כמעט קרה. התביישתי, וכשהשנייה הגיעה – ללא הזמנה – לא הכנסתי אותה. על כך  נקפני מצפוני – נערה נאה באה אליך בלילה ואתה  נמנע מלהכניסה. שדה היה לו עוז רב יותר ממני והכניס.

שדה לא היה אם כן היחיד – היחיד במינו – שהיו לא כמה אהובות בעת ועונה אחת. אני אהבתי אותן בשלשות – מאז ימי הילדות – והן היו שלי בדרגות שונות של אהבה. ככה כנראה העולם בנוי – מידת החופש מביא בעקבותיו גם מקרים כאלה. ככה זה וככה זה היה מעולם. (גם שדה איננו מסתיר: הוא מזכיר שורת שמות סתמיים של נערות מסתמא ליד שם אהובתו, יעל, באיזה מקום בספר) המוצא הישר יבוא על שכרו.

אך אולי שמותיהן לא לגמרי סתמיות: ביניהן אחת ששמה רחל , – לפחות – וזה מזכיר  את יעקב שגם לו היו שתים, אם לא ארבעה, נשים…ואחת ביניהן, מה עושה הדיבוק, שמה היה רחל… אבל מה נעשה, יעקב היה אחד מאבותינו, ופנחס שדה לא.

ואמנם גם יעקב התחרו על מיטתו – רחל ולאה – היה ממי ללמוד. ושדה למד –  הוא חי הרבה עם האבות – ואם לא שרי וקטורה,  אחרות, ששמותיהן פזורים  בכתביו.

גם היינה – ממנו למדנו – היו לו אהובות אחדות כמדומה, בו זמנית.

היום – כל הדברים האלה הם נחלת העבר, ובאין זוכרם או אין מעוניין עוד בזיכרונם,  במידה רבה אבד עליהם הכלח. ככה זה, דברים שהיום ברומו של עולם שוקעים אט אט בנשייה וערכם אובד.