יומן

מיומני – 1.1.2014

סימן לשנה החדשה?

היום יצאנו – חברתי ואני לחוג את יום הולדתי שחל כמעט בסוף השנה ( הקודמת).

הקדמתי כהרגלי. את חברתי לא מצאתי עדין – שם, לרגלי טחנת הקמח של מונטפיורי, בקצות שכונת ימים משה בה פעם, אחר צאתי מהקיבוץ, שהיה בסמוך אחר עלותי ארצה, דרתי. כאן  קבענו לנו מפגש – אבל גליתי, בינתיים ובמקום זה דבר שלא הייתי ער לו – שלט התלוי על עמוד שם מן הסתם כבר שנים.

יגאל לוסין בספרו "הייינה, החיים הכפולים" (הוצאת שוקן, 2000) כותב שבימיו אף עיר בארץ לא היתה מוכנה  לקרוא רחוב על שם היינה, "המתנצר".

אך הנה, בעודי מחכה, אני מוצא את עצמי תחת שלט המציין את שם הרחוב: רחוב היינריך היינה. המקום נאה – קצות שכונת ימין משה – והשם נאה לו.

עלה על דעתי שאם כן ראוי לי שאצטלם ליד השלט.

בידי עם הפלאפון-המצלמה, תרתי אחר קרבן ראוי שיצלם. והנה קבוצת נערים – בכיפות – בוקעת מולי ממתחם הטחנה: אולי יש ביניהם אחד המוכן ליטול עליו את המשימה, דהיינו את המצלמה ולצלם?  ואכן פניתי לאחד הנערים בבקשתי. איפה לצלם? איפה אתה רוצה לעמוד? תחת השלט עם השם של היינה. מי זה היה היינה זה שעל שמו השלט? קודם צלם, אחר כך אספר. מי זה היה לך האיש ולמה דווקא כאן לצלם?  היינה היה משורר יהודי-גרמני שאני בדיוק מתרגם משיריו. מה שמך? אמרתי להם, ואחד הבחורים בינתיים צילם.

ובכן, מי היה היינה שאתה מתרגם? שאל, בתום מעשה הצילום,  אחד הבחורים, שהיה כנראה האחראי לקבוצה. ספר לנו בקיצור.

משורר יהודי-גרמני, שעלי לציין בצער שהתנצר, בכורח הנסיבות, אמנם בלב ולב, ובעיקר מסבות פרנסה. עם מותו, אחר שהוא כתב ופרסם שירים וספר ( הרבי מבכרך) בנושאים יהודיים (על גירוש ספרד, על יהודה הלוי, ובעיקר השתפך מרוב אהבתו למאכלים יהודיים כמו לחמין) על ערש מותו הציעו לו לחזור ליהדות. "איך אוכל לחזור ליהדות? הלא מעולם לא עזבתיה" – ענה.

שמחתי להאיר עיניהם בענין  המשורר היהודי – עבורם, בני הישיבותף היה זה כאילו מצאו משורר יהודי חדש, או לפחות עוד בן ברית. הלא בישיבה בה הם לומדים אין לומדים על היינה, וגם לא על ביאליק – אבל הבחורים היו פתוחי לב, לא מואסים בדברים יהודיים, ולו חילוניים. הם פנו לדרכם. פנו, אך במהרה שבו:

מצאנו אותך ב"טבלט" – אמרו בפנים נוהרות – ואכן, הטבלט בידם הם הצביעו על שמי המופיע באמצעי זה שכידוע הוא מעין אנציקלופדיה מהלכת ובה אפילו אני מופיע: שנת לידה, עיסוק, תולדות חיים.  הנה מתברר שהבחורים, בעלותם מכפר מימון, כפר בין נתיבות לשדירות בנגב לטייל בירושלים ולהכיר מכמניה[1], פתאום עלה בגורלם לפגוש איש אשכולות, יקר מפז, celebrity  המופיע באנציקלופדיה שהם נושאים איתם בכיסיהם: סופר ומשורר, המרבה הבל והגות להאדיר את שם ישראל בעמים, איש המופיע ב"טבלט",  ושבתולדות חייו המפורט שם מוצג אפילו כמי ששירת בשעתו בפלמ"ח. "מה, באמת היית בפלמ"ח"? לזכותם ייאמר שהם לא שאלו שאלה זאת בנימת השואל: מה, אתה באמת אחד מאנשי  מערות האדם הקדמון על הר הכרמל?  אבל שאלו איפה לחמת בפלמ"ח. "בעוג'ה אל חפיר" (לזכותם ייאמר כי הם מתמצאים לא רק בהוויות אביי ורבא אלא גם  במפת הארץ ותולדות מלחמותיה בעת החדשה): הם הודיעוני כי עוג'ה אל חפיר נקראת היום "ניצנה": ושהיא בנגב. והרי גם הם מהנגב! ציינו. ובירושלים לא לחמת? שאלו, ונאלצתי להתוודות על כי עזרתי לכבוש את  דיר אל האואה, (לצערי אינני מוצא כיום שם מקום זה ותרגום השם בכלים שבידי לצורך כך), וקודם את דיר-אבן[2], בין היתר. אבל לא היה מקום רב להרחיב את תיאורי חוויותיי מאותם ימים – עיניי תרו כל הזמן שמא חברתי הגיעה ואצטרך לעזוב את חברת הבחורים הנלהבים מהפגישה עמי.

ואכן במהרה היא   הופיעה – שאם לא כן הייתי יכול להציע לחבריי החדשים בני הישיבות לשבת, להדליק מדורה, להביא כמה תפוחי אדמה ולהמתיק סיפורים  מאותם ימים – אני, מהעבר הרחוק  והם הדור הצעיר השותה בצמא סיפורים מאותם ימים, שאף הם, אותם סיפורים, מהווה חלק ממורשתם.