יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
רְצוּעַת הַשִּׁזּוּף מֻדבקת כְּמוֹ אִסְפְּלָנִית
עַל מְבוּשֵׁי הַיָּם
נָעֲרָה וְשָׂמָה נֶחְמָדָה
אוֹסֶפֶת הַמַּגֶּבֶת ומנעֵרת
גּוּפָה יָשִׁיר שִׁירָיו בִּבגדים
וּבְלִסְתָּהּ תִּגְרֹס אַבְנֵי חָצָץ
שֶׁל חֹרֶף
הֲזָיָה שֶׁל קַיִץ יִהְיֶה הַיָּם
עַל דִּגְלוֹנָיו, גְּבַרְבָרָיו וְכָל הָאַרְגָּזִים
הַפְּזוּרִים עַל הַחוֹף.
שתי השורות הראשונות (חושפות טפח ואז חושפות עוד טפחיים. חחח…) מקוריות.
רצועת שיזוף על מבושי הים.
והגוף שישיר (שיר ובגד) ממשיך את הקו הזה.
וגם השימוש בפעלים נ.ש.ר, א.ס.ף. ו – נ.ע.ר מרמז על הקיץ הנאסף ועל נשירה והתנערות אחרות בדרך. כאילו הקיץ עובר דירה (לכן הארגזים?).
שיר יפה, יהונדב.
ואני שמח בו גם בגלל שאני איש של חורף.
שחר
תודה על הביקור. אני איתך בעניין החורף. . .לגמרי.
והארגזים. . . תמיד יש על החוף איזה ארגז או סנדה שלא הספיקו להישרף במדורה של אתמול.
סוף קיץ ישן
צירוף שמעלה זכרון ילדות
על ריחות הים טעם החול
ענבים ואבטיח שספגו מי מלח
השיזוף של הגוף המתבגר
המגבת בשיר מגלה ומכסה
את לשון הגוף
כמו בשיר השירים של הנעורים.
יש מיסתורין ופיתוי בשיר שלך
פוטוריסטי-תמונתי ישראלי כל כך.