ואיך ידבר אלי גופך

מתוך הרומן "סוף סוף רומן", חרגול, 2000

אני מתגעגעת לגוף הנחשק. אני אפילו מתגעגעת להגיד את זה. מתגעגעת למילים המטרידות שמזדמזמות לי באוזן: גוף נחשק, גוף נחשק, גוף נחשק. כשהוא מתפשט, אין לי מילים לומר לו כמה הוא יפה בעיני. אני יודעת שלא אעז לגעת בעורו הנושם, המושלם, בזיעתו שהיא עכשיו זיעתי. גם לא כשהחושך ישחיר את עיני הפתוחה והיא תפזול החוצה, לחפש בגופות אחרים משמעות חדשה.

וכשאותה תלולית צהובה וקשה כפירור לחם תתאמץ להתחפר בגומת העין, כשדמעה טרייה תסלול את מסלולה העדין בפניי ותותיר אחריה סימן מלח דקיק לבנבן, שנייה לפני שהפה ירקיד את הלשון פנימה והחוצה כדי ללקק בתאוותנות את עקבות המליחות מהשפה העליונה – יחוש עורי את הרכות הבלתי צפויה הזאת, את הלם הפחד הנפלא מפני מה שאני עתידה לכתוב, את השמחה החדה והרוטטת על קיומה של היד שתכתוב את הדברים האלה, היד שתמצה את מהותו של הגוף הנחשק, שתגדיר אותו, שתתאהב בו מחדש, שתמצוץ אותו לחלוטין, שתפצה על כל החסר.

ואיך ידבר אלי גופך. איך יעיד כיצד הגרתי עליו אלף דמעות, והמלחתי אותו עד שחלקלקות העור הדומע התערבבה עם הזיעה. איך ליחכתי אותו בפי וליקקתי את שפתי העליונה, מדמיינת שאני מריחה את העורף הגלוי משיער, את שתיקת העור הרגוע, את ריחו המנומנם של הגוף הישן לצידי.

העור, העור המשגע שלו. אני נטרפת מהמחשבה הזאת שלפעמים תוקפת אותי, המחשבה המשוגעת הזאת שרודפת אותי, על איך שהעור שלו מתפורר, האפידרמיס שלו מתפוצץ, נפצע בקיעים בקיעים, מגיר את נוזליו קילוחים–קילוחים, כמו עור מלא אבעבועות של אינדיאני זקן.

כאן בא שלב הבכי. הדמעות מתערבבות בריח שלו. הריח החד שהשנים לא הצליחו להשכיח, והוא עדיין קבור איפשהו במערות האף. זה שלב ההתמזגות החולנית עם הזיכרון החי של נוח המת.

הזיכרונות המסריחים האלה. איך זה שהם ממשיכים לחיות, כמו בסרט, בצבעים טבעיים, בגודל טבעי, בזמן שחלקים ממנו בטח כבר התחמצנו מזמן בעפר הבוצי של קריית–שאול, בשכנות לאיזה איגור בומברגר עם מצבת שיש אפורה ותיפורי אותיות מוזהבות?

כי גוף נחשק הוא יותר מגוף. גוף נחשק הוא אהבה. לא טוב להתייתם מגופך בגיל כה צעיר.

הקבר של נוח נמצא בגוש ה', שורה שביעית, שלישי משמאל, אחרי איזו גניה כהן ובין שטיגליץ למרגולין. אני משאירה אצלו את מכתב האהבה. רק חסר לי עכשיו שתעבור כאן סיירת–הנייר.