עד שניפגש

ההודעה על מותו נחתה עלי כמו ענן מלא גשם ביום שלישי בחצות. חזרתי מעוד ערב של הקרנות בפסטיבל הסרטים של סלוניקי. נדמה לי שהקרינו את "ספרות זולה" בהקרנת בכורה. היו לי כמה פתקים בקבלה. כולם מדניאל אחייניתי. בכולם כתבו לי שאתקשר מיד בחזרה כשאקבל את ההודעות.

התקשרתי. לדניאל כבר היה אז טלפון סלולרי. היחידה במשפחה שכבר היה לה אחד כזה. זה היה ב-1994. והיא אמרה שטבא (ככה קראנו לאבי מאז שהיא, דניאל, המציאה את הכינוי בינקותה, הכלאה בין אבא וסבא): "טבא מת". באותו היום בבוקר. על הכיסא בבית החולים איכילוב. חצי עירום. האחות שהחליפה לו את המצעים והושיבה אותו על כיסא, שכחה לחזור. והוא מת לו שם על הכיסא. אחי מצא אותו קפוא ונוטה על הידית של הכיסא, כשבא לבקר בתשע בבוקר.

לפני שנסעתי לפסטיבל, שוב שאלתי אותו אם זה בסדר שאני נוסעת, והוא אמר בקול ניחר שבטח, הרי הוא יהיה כאן כשאשוב. באותה שנה של גסיסה נוראה מהסרטן בערמונית, שהתפשט לעמוד השדרה, נסעתי כמה פעמים לפסטיבלים לקולנוע באירופה, ובכל פעם שאלתי אותו אם זה בסדר, והוא אמר שכן. ואני עודדתי את עצמי גם באותה פעם שהוא עדיין יחיה כשאני אשוב. כמו בפעמים הקודמות. כאילו שאם אני נוסעת הוא חייב לחכות לי. הוא יחיה עוד קצת. ולמרות שביקשתי מאלוהים שיגאל אותו מייסוריו כי כל כך כאב לו, משהו בפנים רצה להשאיר אותו בחיים, בשבילי.

אז נסעתי. האמנתי שגם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, אחזור אליו. אולי סתם שכנעתי את עצמי כי רציתי לנסוע, כי המצב באותה השנה היה כל כך קשה, וכמה ימים בפסטיבל מאוד הקלו עלי.

והנה באה ההודעה בשלישי בלילה. הלוויה נועדה ליום רביעי בצהריים. לא היה לי סיכוי לחזור. שאלתי למה הם לא דוחים עד שאחזור, ודניאל אמרה שאימא ורמי אחי התייעצו עם הרבנים בחברא קדישא, שאמרו להם שלא נהוג לדחות לוויה בשביל בת. לו הייתי בן שצריך להגיד קדיש, ניחא, אז בוודאי היו דוחים. אבל בשבילי לא דחו.

באותו הלילה כבר לא יכולתי לישון. בסופו של דבר מצאתי חברה בלובי (זה גם מופיע בפרק הראשון ברומן בכתובים, שהעליתי פעם לבלוג), וזה עזר קצת לשכך את הכאב. הקדמתי את חזרתי מהפסטיבל ליום חמישי. נחתי בארץ לתוך גשם שוטף. גם בלוויה שלו היה גשם. זה היה כמו עכשיו, יום שלישי, סוף נובמבר, לפני 15 שנים.

וזה הרג אותי. הרג אותי שלא הייתי בלוויה שלו. שהם מנעו ממני את הלוויה שלו. ומצד שני, בפנים הייתה גם איזו תחושת הקלה. חששתי שלא אעמוד בלוויה. שזה יהרוג אותי. שאולי טוב שנמנעה ממני, כי אולי הייתי מתמוטטת, ועוד עם קריעת דש הבגד וכל הכרוך בזה. הקריעה האיומה הזו. בשלושים זה כבר היה הרבה יותר קל. רק אנחנו – קומץ ילדיו ואשתו, כלה ונכדים, בלי שאר המשפחה המעצבנת והדביקה.

ולמרות הכול, עד היום אני לא מאמינה שלא ראיתי את גופתו נוחתת לתוך הקבר. אני מאמינה שצריך לראות את זה, בעיקר לגבי אנשים מאוד קרובים. אני מאמינה שזה חשוב: יותר לחי מאשר למת. אני מאמינה שהחי זקוק לפרידה המוחשית הזו של לראות את הגופה, לראות אותה בתוך הקבר, לראות אותה מכוסה באדמה. ממש לחוש את זה. 

וממני זה נמנע. אני שואלת את עצמי אם אמי ואחי היו דוחים את הלוויה לולא שמעו בעצם הרבנים. אני מודה שעד היום אני חשה טינה כלפיהם בנוגע לעניין הזה. לא בגלל שפגעו בכבודי על שאיני חשובה מספיק כמו בן, אלא בגלל שמנעו ממני לראות את גופתו בדרכה האחרונה לאדמה.