הספריות הסמויות מן העין

הספרייה הראשונה שלי הייתה בבית הספר היסודי "דוגמא" (ע"ש הנרייטה סולד, לא פחות חשוב!). מהר מאוד כיליתי כמעט את כל מלאי הספרים שם, ונוצר צורך דחוף למצוא מקור חדש ללוע הבולעני שלי.

עסקיי התרחבו כשרשמו אותי לספריית "מאור" מול הבית ספר (ומול סמינר לווינסקי הישן), ברחוב בן יהודה. כך היו לי ארבעה ספרים בכל יום: שניים מספריית בית הספר, ועוד שניים ממאור הזקן ומסביר הפנים (פעם הוא אמר לי על איזה ספר שלקחתי: "זה לא לגילך. למה שלא תיקחי משהו אחר?" והראה לי איזה ספר ילדים שקראתי לפני מאה שנה).

לא רחוק מהבית, ברחוב ויתקין, הייתה גם ספריית בית פייטלוביץ", אבל היא הייתה ספריית עיון חמורת סבר בעיקר. אז עליה פסחתי. היא הייתה כה נסתרת מן העין. נדמה לי שאף אחד לא ידע על קיומה, ולכן היא הייתה תמיד ריקה. לימים סגרו אותה.

האושר בא כשבגיל 12 עברתי לחטיבת הביניים ב"גימנסיה הרצליה". אוי, איזו ספרייה הייתה שם!! חלומי הרטוב. המוני ספרים, וכולם לרשותי, כי ילדים אחרים לא פקדו אותה כמעט.

מדי יום בהפסקה של עשר הייתי מתייצבת להחליף ספרים, הקליינטית היחידה של הספרנית, שמצד אחד חיבבה אותי על שום להיטותי לספרים, ומצד שני בוודאי ראתה בי פריק בדיוק מן הסיבה הזו.

היו אלה שנות השבעים, וילדים ובני נוער כבר לא קראו ספרים. עקרו לטלוויזיה. כך שאני הייתי מין אמבה ספרייתית, תולעת ספריות משונה – פריט למחקרים על המוח וההתנהגות ללא ספק.

כל הילדים היו ממלאים את שולחנות ספריית העיון, בה עשו שיעורים וכו", ואני היחידה שהבאתי נשיפת חיים לאזור ספריית ההשאלה. את מיטב שעותיי ביליתי שם בהנאה עצומה. אוח, איזו ספרייה. לפעמים אני חולמת עליה בלילות.

בשלהי שנות העשר"ה שלי, במקביל לרכישות די אובססיביות של ספרים ו"סחיבות" של ספרים בשבוע הספר, אוי לבושה, נרשמתי לספריית "בית אריאלה". הספרים אף פעם לא הספיקו לי.

"בית אריאלה" היה אז צריף צבאי ישן במקום בו היום עומדים בניין האופרה ותיאטרון הקאמרי. אז, כשרק התחילו לבנות את המבנה הנוכחי ליד המוזיאון, היה שם מגרש ענקי וריק, שבו עמד הצריף הדוחה של הספרייה.

גם שם הייתי קליינטית די יחידנית. המבנה המאוד לא מסביר פנים לא הביא אליו קליינטורה. רק כשהסתיימה בנייתה של הספרייה החדשה, החלו להירשם אליה יותר ויותר תושבי תל אביב.

וגם זה לא הספיק לי. בנוסף לגניבות שנתיות של ספרים משבוע הספר בכיכר העירייה, כשנרשמתי לסדנאות הכתיבה בבית אריאלה מצאתי שיטת חמיסה אחרת לספרים. באותה עת עדיין לא היו לספרים בר קודים מצפצפים למקרה של גניבה, אז אני הייתי לוקחת לי ספרים מספריית ההשאלה ויוצאת דרך הדלת הצדדית שהובילה לסדנאות.

עד היום יש בספרייתי כמה ספרים עם חותמת הספרייה. אינני מתגאה בזה, אבל גם אינני מתביישת בכך. ראיתי בזה "סחיבה" למטרה ראויה, אז זה הקל את רגשות האשם. תיאבון הספרים שלי אז היה רצחני ממש. הייתי יכולה להרוג בשבילם. בעיני, ספרים היו הכול! את מיטב כספי השקעתי בהם, במטרה להגיע בגיל 50 לספריית ענק.

אלא שכמעט הגעתי לגיל חמישים, ודווקא היום אני מדללת ספרים. זה קרה לדעתי דווקא מפני שהתגשמה תפילתי שיהיו לי המוני ספרים.

זמן קצר לאחר פרשת גניבת הספרים מן הספרייה, הפכתי למבקרת ספרים, והתחלתי לקבל כמויות ענק של ספרים מההוצאות. ב-25 השנים שחלפו מאז, אומנם היו לי תקופות שבהן לא עסקתי בביקורת ספרים, אבל ברובן כן, ועל כן הגעתי למצב שספרייתי כבר לא הצליחה לאכסן את הכמויות האלה. התחלתי לחלק לחברים ומשפחה, לתלמידי הכתיבה שלי (ככה הם יהיו חייבים לקרוא), למכור לחנויות יד שנייה ולמסור לצדקה.

בלי לשים לב הפך גם ביתי לספרייה, ספרייה סמויה מן העין אומנם, שאיש אינו יודע עליה. לפעמים בא לי לפתוח ספרייה רשמית ולהתחרות בספריית המתנ"ס בשכונתי. לא חבל על כל הספרים האלה? אני שואלת את עצמי, וממהרת לאגד עוד חבילה של ספרים כדי למסור או למכור. כמו שאומרים: היזהרו במשאלותיכם… 

אהבתי לספרים ולספריות נטועה עמוק גם בספרי "רואות מכאן את כל העולם", (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). ברומן הזה שתי הגיבורות המתבגרות מדברות הרבה על ספרים, ואחת מהם היא עכבר ספריות בדיוק כמו שאני הייתי. הנה אחד הקטעים מיני קטעי ספרים רבים שיש בספר, שבין השאר הוא מעין מעקב ספרותי ואפילו מחווה לספרי ילדותנו:

"ואולי גם היא אסופית? אולי אין לה אבא ואין לה אימא ובגלל זה היא הפכה להיות כזאת מרשעת? צריך לרחם עליה. מיד ריחמה עליה רחל הקטנה, בדיוק כמו שהיא מרחמת על גילה המשותקת בכל פעם שהיא קוראת את "אני אתגבר". המחשבה החדשה שיש ילדים שהם משותקים ממש, ויש כאלה שהם כאילו בסדר גמור בגוף אבל גם הם נכים, הדהימה אותה. זהו זה, רחל הגדולה היא בטח כמו המפלצת מ"היפה והחיה", ורחל הקטנה הייתה מרוצה שהגיעה למסקנה המרעישה לפני שהעליבה את הגדולה וקראה לה מכשפה.

  בספרים שקראה תמיד היה למפלצת גוף מכוער שהסתיר לב טוב ואוהב, לב זהב העולה על גדותיו מרוב אהבה. בדיוק כמו בסיפור על הנסיכה היפה שמסתירה במבצרה חיה מפחידה. לנסיכה יש מפלצת שצווחת בלילות ומרעידה את קירות הארמון, ומשתינה על צריחים ומגדלים וביום מפחידה ילדים קטנים. בדיוק כמו גוליבר שבכלל לא היה נסיך וגם לא מנומס, אבל כולם אמרו שיש לו לב של זהב. באותו רגע היא כמעט אהבה אותה, את הילדה הגדולה והמבהילה. מיד גם סלחה לה על כל הדברים המעליבים שאמרה ועל כך שקודם ניסתה להפחיד אותה.

  גם רחל הגדולה התפעלה מאומץ ליבה של רחל הקטנה. מצא חן בעיניה שהפצפונת לא מתנהגת כמו שכל הבננות מתנהגות במקרים כאלה. ואפילו שהיא לא הולכת מכות, יש לה מספיק אומץ להגיד הכול ישר בפרצוף. אולי בכל זאת כדאי להיות חברה שלה? היא כזאת עדינה ובודדה. לא תצליח להסתדר בכיתה אפילו רבע שעה. מישהו צריך לאמץ אותה. להציל  אותה מהבננות. איך שהן צחקו עליה מאחורי הגב, והיא אפילו לא יודעת. כזאת זעירה וטובה. ממש כמו בובה. כל הזמן רק קוראת וקוראת בספרים מהספרייה. אי אפשר להבין מה היא מוצאת בהם. איך ייתכן שהיא מעדיפה ספרים ישנים במקום לשחק בחצר? אולי היא לא מכירה משחקים? היא בטח פוחדת שיצחקו עליה אם יגלו שהיא לא יודעת לשחק תופסת וכדורגל ומחבואים. צריך ללמד אותה איך משחקים בחצר. עם הבנים, וכל מה שצריך." (מתוך הרומן  "רואות מכאן את כל העולם").