דינוזאורים

  הוא מת מייאוש, אני אומרת.

    חשבתי שאמרת שהוא היה מפתה כזה, דון ז"ואן. קצת קשה לי לראות אותו כמו אחד שמת מייאוש, היא אומרת.

    לא, אני קובעת, הוא מת מייאוש. אבל את זה אני הבנתי רק אחר כך. הרבה יותר מאוחר. את מבינה? אני ראיתי אותו כמו אל. כל השנים את לא מבינה שאת כמו טיטאניה, מתאהבת בחמורים.

    רק אל תייללי, היא אומרת.

      אני כבר עברתי את גבולות ההשפלה, אני אומרת. על הבשר שלי ידעתי מה זה להיזרק מהקן הנצחי, פעם ועוד פעם. והחבטות? לא מספיקות לך, כנראה. תן לי עוד, למה לא. הנה, פה נשארה פינה לבנה ובתולית, בו סמן אותי גם כאן. וכבר ידייך מאתרות בעבורו את נקודת התורפה. פה! הנה פה! שלא תפספס.

       תפסיקי להתבכיין, היא אומרת.

       כן, אני אומרת, ממשיכה בשלי: זה המסלול שנתווה לפני שנים, הרבה לפני שהמוגלה הזה, הרעל הזה, החל לקנן בי, בונה מסביבי מלכודות חרקים משוכללות.

    אני ממוללת בידי ענב מיותם, כה חשוף, לב ליבו של הלב, שזה מפחיד. עכשיו עונת הענבים. הם בשלים. הם עסיסיים. הם נפצוציים. קשה לי שלא לרצות לפצח את בשרו של הענב בשיניים. אני נהנית לראות את העסיס נוטף על החולצה ומכתים אותה באדום. ואז, כאילן הבנתי משהו, אני אומרת: אני נתתי לו כוח עלי.

    זה לא אשמתך, את אומרת. זה מה שעשו לך, את אומרת.

      כן, בעקרון אני מבינה את מה שאת אומרת. בעקרון אני כבר מזמן הפסקתי לרחם על הילדה המבוהלת. בעקרון אני מוכנה להפסיק לתרום לה קביים כמו שהתרגלתי כל השנים. היום אני אפילו מסוגלת לבוז לה, לילדה המבוהלת. נא ,נא, נא, נא נא, איזה אבא תמצאי לעצמך היום, מותק? מעתה והלאה שום הנחות.

     הבעיה היא שאת לא רק נתת לו לפצוע אותך, את ממש עזרת לו, נתת לו את הכלים, היא אומרת.

    או-הו, ועוד איזה כלים. רוצה שאמנה בפנייך את ההשפלות?… טוב, בעצם לא בא לי. לאף אחד לא סיפרתי, אז למה שאתחיל עכשיו?

   הענבים עסיסיים השנה. הענבים בהירים השנה. מתוקים מתמיד. הנמלים מסתננות לטנא שקיבלתי במתנה, האשכולות מסודרים בו בערמה מפתה. אני מושכת ענב, קורעת אותו באכזריות מחבל הטבור, שומעת את האיי הצורמני שלו כשהוא ניתק מהשלייה. אחר כך בתוך הפה, הכאב שלו מתוק-מתוק. הצוויחות שלו מנחמות.

     וזה מה שחשוב, לא? אנחנו מסתפקים בעכשיו. אנחנו לא אנשים שיודעים לחשב חשבונות. אנחנו לא אנשים שיש להם מושג מה טוב בשבילם. לא לימדו אותנו. אנחנו בוצעים ענבים בלי שיטה, בלי רחמנות.

    היא נראית מרוצה משטף הדיבור שלי, ואולי כבר נמאס לה ורק לא נעים לה להגיד לי. זה רק טבעי. אחרי הכול, כמה זמן אפשר להקשיב לבני אדם שמנסחים את עצמם כל הזמן?

    באמת, למה את תמיד חייבת לנסח כל דבר? למה את תמיד חייבת לרדת לשורש העניין? היא שואלת. ואני נזכרת שזה בדיוק מה שהוא היה שואל אותי תמיד. לא נעמו לו חקירותיי הסמויות. אז, כשהוא עוד היה בשיאו. מתוח וערני כמו אחד שעומד לזיין את העולם. ואני ששנאתי את זה, את הזחיחות הזו, התאוותנות חסרת המעצורים. פיך, זה יש לו אלוהים בביצים.

   לא, סליחה, תני לי לתקן אותך, נדמה לי שדווקא אהבת את זה, ואולי במובן מסוים את צודקת, היא אומרת. כשהם מפגינים בעלות על העולם, את משתוקקת שהם יפגינו בעלות גם עלייך. זה הרבה יותר קל ככה, פותר הרבה בעיות להשתייך לזן היקר.

    הלכתי השבוע לראות את הדינוזאורים במוזיאון, אני אומרת פתאום, נזכרת בחוויה. אם לא שמת לב עד עכשיו, אני אוהבת מפלצות. דינוזאורים ושדונים קטנים, זה כל מה שיש לי בראש מאז שהייתי ילדה. אומרים שהיה להם דם קר, לדינוזאורים. אולי רק עשר מעלות. אומרים שזה מה שעזר להם לשרוד בטמפרטורה הלוהטת של הג"ונגל.

    ומה עשו בעלי הדם החם, כמוך? היא שואלת.

    נשרפו, אני עונה.

    והוא?

       כן, אני עונה. גם הוא.  בסופו של דבר גם הוא.

      ואת?

      כן, גם אני.

  ואולי בכלל לא היו כאלה, בעלי דם חם? היא מציעה. הרי יצורים מתאימים את עצמם לתנאים השוררים ביקום, לא להפך.

   ואין הנחות? אני שואלת.

   אין, היא אומרת. ואני שומעת בקולה שהיא מצטערת.

 

תל אביב, 1993