הרעש הפרטי שלי

טוב, כמה דברים. קודם כל לספר שהייתי נורא עסוקה ולא יצא לי כל כך לקרוא בבנניה (ובשעה טובה, סיימתי לערוך את ספרה הנפלא של נולי, שייקרא מעתה ביני לביני "עיין ערך נולי", על פי הצעתו של י. וקסמן המופלא). וסיימתי עוד כמה עבודות דחופות, תודה לאל, אז עכשיו עשיתי לי שעת בנניה וכל כך נהניתי לקרוא את הפוסטים, וחשבתי לי איזה כיף שיש לנו את המקום הקטן הזה שלנו עם המון חברים נהדרים שאני אוהבת.

וחוץ מזה, בעקבות אומי ומרטין של אבא שלה, אני חושבת על אתי של אימא שלי. אתי של אימא שלי באה לאימי כל יום כדי לשבת איתה אחר הצהריים בבית האבות. כולנו עסוקים וטרודים וחיינו עמוסים, ואחותי המשוגעת גם היא כמעט שלא באה לבקר את אימא שלי, אולי כי היא פוחדת מהמוות האורב שם, אולי כי היא מתחילה לוותר על הסימביוזה, שזה דווקא טוב. אבל יוצא שאימא שלי לבדה, הבנות שלה לא באות, הבן שלה לא בא, אז שלחנו לה בת של מישהי אחרת שתבוא אליה.

והיא, אתי שמשמשת בת מחליפה לאימי, גם לה יש אימא, והיא שוכרת לאימא שלה מטפלת שתבוא אליה כמה פעמים בשבוע במקומה!! טירוף. אבסורד. כן, זה נכון. ואנחנו גם דור שונה לגמרי, עולם שונה מפעם. אין חמולות יותר. אין מקום לזקנים בעולם שלנו. ומה עשינו? הארכנו את תוחלת החיים עוד ועוד. הרי אימי חיה רק בזכות התרופות שמלעיטים אותה, אבל לנו, שלוש בנותיה ובנה, אין כוח נפשי אליה, פשוט אין, אז אנחנו שוכרים בת מחליפה. והבת המחליפה הזו שוכרת לאימה בת מחליפה. וחוזר חלילה.

מה שמזכיר לי סרט יפני נפלא בשם "סתיו מאוחר", שבו הילדים הטרודים שוכרים להורים ילדים מחליפים. סרט שובר לב.

כן, אנחנו דור אחר. כמו שכותבת שולמית גבע בפוסט היפה שלה. דור של רעש, של התעסקות עצמית אובססיבית (ותראו את ציורי האובססיה של אילנה גרף). אין לנו כוח לכלום, לא נפשי, לא פיזי. אין לנו כוח לזקנים, אין לנו כוח לחלשים. התקשרה אלי השבוע עיתונאית כדי לראיין אותי לקראת צאת האנתולוגיה "עקלקלות", שיזמה עמותת אנוש, ומוקדשת לסיפורים על חולי נפש, וגם סיפור שלי מופיע בה. שאלה העיתונאית איך מרגישה אחותי הסכיזופרנית לגבי תגובות הסביבה כלפיה. אמרתי לה, אני לא יודעת, צריך לשאול אותה. ואז התברר לי שאני באמת לא יודעת, אף פעם לא שאלתי אותה מה היא מרגישה לגבי תגובות הסביבה. אין לי שום כוח נפשי לשאול אותה. אני כנראה לא רוצה לדעת. די לי בכאב הפרטי שלי על זה שאני אחות לאישה סכיזופרנית, אין לי כוח לשמוע גם ממנה. יש לי את הרעש הפרטי שלי. אנחנו דור של התעסקות עצמית אובססיבית. ומה יעשו הזקנים והחלשים, מה?