לסמי ולמוטי, שהזכירו לי את ייסורי האהבה.

"התחייה" הוא הפרק החותם את הרומן "סוף סוף רומן" שראה אור ב"חרגול" בשנת 2000.

התחייה

את יכולה לדבר שנים על מישהו שאהבת. דברי, דברי, זה לא מזיז לאף אחד. נהרות יפנו לאחור, אוקיינוסים יתייבשו מאליהם, האדמה תרעש, הרים ייעקרו ממקומם, אפילו טיפ–טיפונת הלב של אלוהים – ואהובך קפוא כמו שלגון, מחסל את עצמו בביסים קטנים.

איזה טעם את יותר אוהבת, שוקו או בננה? כשהיתה קטנה אמרו לה: מי שאוכל לבד, מת לבד. היא לא האמינה. חשבה שזה סתם קשקוש מרושע של מבוגרים מרירים, עריריים, חשוכי אנשים. היא לא נתנה ביס לאף ילד בכיתה. לא נתנה שיפחידו אותה בקלות כזאת. ואילו האמינה, האם ייתכן שלא היתה נאלצת להתבזות ככה, ליבה קפוא כשורת דגיגים שנלכדו בקוביית קרח? אילו האמינה לכל מה שאמרו לה, האם גם אז היתה משתמשת בו כבמטה זעם?

מה שנורא, שהיא לא יכולה להאשים אף אחד במה שקרה לה. במו ידיה כרתה לעצמה את הבור הזה. עכשיו עליה ליפול לתוכו, ולתת את הדין על טיפשותה. בקיץ האמינה שמשהו עתיד להשתנות בחייה, משהו טוב. בחורף הכניסה את עצמה לתוך הפרשייה העגומה הזאת. ועכשיו עוד מעט שוב חורף, ומי אשם לה עכשיו, מי? למי היא יכולה לשלוח מכתב תלונה? בפני איזו רשות נעלמה היא יכולה להתלונן? ממי תתבע פיצויים? את מי תאשים בכשלונה? עכשיו, כשהיא זקוקה לתמונה שלו כדי להיזכר איך הוא נראה?

הליכתו. לפחות אותה היא זוכרת. רגליו העקמומיות משהו, צעדיו הנחושים. פעם ראתה אותו ברחוב, פוסע לעברה ממרחק, והרגישה איך היא נשאבת אליו במעגלים רדיואקטיביים של אושר. ליבה קפץ מהתרגשות, הולם אליו באהבה. אבל הוא המשיך ללכת כמו סומא ולא הבחין בה, צעדיו נחושים כמקודם, כל גופו נחוש, מרוכז במחשבותיו, עיניו ממוקדות באיזו נקודה דמיונית. כמה שנעלבה אז.

נשיקותיו. נשיקותיו הרכות כחמאה. לשונו המחטטת בלשונה. טעם של מרלבורו היה לה. טעם החיים. היא לא אהבה לנשק אותו. טעמן החרוך של הסיגריות עשה לה בחילה. גם העשן שמילא את חדר–השינה, נספג בכריות ובמצעי המיטה, הרגיז אותה. ומה עם הבריאות שלו? ואולי כל מטרתו היא לזרז את פרידתם הצפויה, ולעזור לה לתפור את הגרדרובה השחורה? פעם העזה לעבור על חוק מספר אחד של הזוגיות המניצה, והתלוננה. החוק שדורות על דורות של נשים חזרו עליו שוב ושוב, היללו וקידשו: בשום פנים ואופן לא להעיר לו על הרגלי העישון שלו, על צריכת היתר של הסיגריות, על הסירחון. תגובתו הצוננת הרתיעה אותה. וגם כעבור שבועיים, כשלפתע ביקש ממנה לעודד אותו ולעזור לו להיגמל מעישון, לא היתה מסוגלת לשכוח את ההבעה הקטלנית שעלתה על פניו כשהעירה לו שהוא מעשן יותר מדי, ולכן שתקה. והוא התלונן שהיא לא מפרגנת לו, ושככה הוא בטח לא יכול להפסיק לעשן.

פניו. חדים, דרוכים, שבויים בפוקר–פייס נצחי. היא היתה מוכנה לטפס על הרים למענו, לשחק קלאס עם ילדים, להתפלש בבוץ, לרקוד קונגה בעירום, רק שתצליח להוציא אותו משלוותו. אילו ידעה את הסוד, אילו גילתה את המתג הסמוי שהיה מסייע לה לגעת לו בנקודות הרגישות! אבל הוא לא הגיע אליה עם הוראות הפעלה.

עיניו. מלוכסנות כאלה. כשצחק הן נעשו אפילו עוד יותר מצומצמות, כמו של סיני. הוא הזכיר לה חכם סיני זקן שיושב על ראש גיבעה ומעשן. כשגלגל סיגריה דמיינה אותו מיתמר כעשן, עולה השמימה כמו איזה נביא עתיק, אליהו או ישעיהו. כשכעס הן בלטו, כאילו עוד רגע יצאו מחוריהן. וכשהזה בהתמכרות גדולה – על מי, עליה, ואולי על מינה? – הן התכסו בדוק של ערפל שהרחיק אותו ממנה, וגרם לה להרגיש עזובה ולא רצויה.

צחוקו. צחוק רועם ומתגלגל. הפעמים המעטות שצחק כשסיפרה בדיחה. לא ידעתי שאת יודעת לספר בדיחות, אמר כשהפתיעה אותו פעם וסיננה הערה ארסית על מישהו ששניהם מכירים. היא תהיה מוכנה להשתטות למענו, רק שיצחק, שישתחרר קצת. פעם הציגה לכבודו פנטומימה קטנה: חיקתה את הבוס המופרע שלו והתפתלה כמו משוגעת על הריצפה, עד שרעמי צחוקו הרעידו את קירות הבית, ואפילו השכנים הציצו מעבר לתריסיהם המשוריינים ורטנו בחשדנות מהולה בקינאה: מה הם צוחקים שמה? מה כל–כך טוב להם? מה הם כל–כך מאושרים? הם לא יודעים שזה לא חוקי להפיץ ככה אושר?

ריחו. עדין ומגרה כשיצא רענן מהמקלחת. היא אהבה להביט בו כשניגב את עצמו בקפדנות. לראות כמה הוא נהנה להטפיח את המגבת על גופו היפה, ואיך הוא בוחן בהערכה את שרירי זרועותיו המעוגלים. ואז בא תורו של טקס ייבוש הרגליים. שוב ושוב צפתה בו בפליאה מחודשת: כיצד הוא מייבש את אצבעות רגליו אחת– אחת, מעביר את המגבת באיטיות בין המירווחים, בודק שלא נשארה שם אפילו טיפת אחת של לחות, ובתום המעשה משבח את עצמו ומציין בנימה מעשית שככה בדיוק מונעים פטריות. וכמה התרגשה כשגילתה פעם עקבות ריח של סבון ניבאה בין קפלי חלציו? אבל לפעמים היה ריחו עז ותוקפני מדי, והיא נרתעה. פעם לא התקלח שלושה ימים ברציפות. היא לא רצתה לנדנד לו ולהישמע כמו איזו אמא טרחנית, אז היא שתקה. היא הניחה שהוא שקוע באחד הדכאונות המפורסמים שלו, והעדיפה לתת לענן לחלוף מעצמו. בלילה הרביעי, כשהתחיל ללטף אותה ולחפש בידיו את קירבתה, הוא תיחקר אותה באדישות, כמו מלומד המעוניין לברר איזו עובדה מדעית, אבסטרקטית: תגידי, אני מסריח? והיא, חוששת לפגוע, ובעיקר חוששת שיראה בה כלבה סרסנית, כזאת שמטרטרת גברים בסידרה של מקלחות ומגבות סטריליות לפני שהיא מניחה להם לנשק לה את קצה הפיטמה – גמגמה בקול רפה: תראה, זה לא שהפכת פתאום לבואש או משהו… אבל לא הצליחה לשכנע אפילו את עצמה.

לסתותיו. קשות ורבועות. קפיץ מתוח יותר משוחרר מהן. אבל כשנגעה בו בלילה, התרכך וכאילו נמס לתוך כפותיה. סוף–סוף הרגישה איך הוא מרפה את שריריו ונפתח. היא נזכרה מה חשבה עליו בהתחלה: שהוא עוד אחד מאותם קאובואים נצחיים ואינסופיים שהיא תמיד מתאהבת בהם, אותם זאבים בודדים חסרי תיקווה, וכמה התרגשה כשגילתה שהוא רך, אפילו רך יותר מאשה. התחשק לה לינוק אותו. גופו נפתח אליה, עורו נצמד אליה, קלט אותה, נמתח כלפיה. ואז התרפה באנחה גדולה.

עורו. דק–דק. כשנגעה בו בפעם הראשונה חשבה שהוא דק כמו נייר. צריך להיזהר עליו, אמרה לעצמה, על העור הדק והבהיר הזה שמשחים כמו שלגון שוקו כשהשמש נוגעת בו, מטביעה בו בהרות ענק זהובות על הגב. תיזהר שלא תישרף, נדנדה לו פעם כשישבו שניהם על הגג. היא השתזפה והוא תיקן משהו, בטח איזה תנור ישן: תיזהר, רק סרטן–עור חסר לך עכשיו.

שפתיו. צרות. חוטיות כאלה. ממש לא סקסיות. בשום פנים ואופן לא סקסיות. היא לא כל–כך אהבה להתנשק איתו. היא העדיפה את עורפו הריחני, לתת לו נשיקות קטנות בצוואר, תמות כאלה, בעלותיות: זה שלי, וזה שלי, וגם זה שלי. והנה עוד נקודת– חן שלא הבחינה בה אף פעם. ופה, בקצה השמאלי של הגב, נקודה שחורה. היא בחשה בה בציפורניה, שאבה מתוכה את החֵלֶב ומחצה את המוגלה, מתעלמת ממחאתו הקולנית: די כבר, את מכאיבה. פעם נגסה בזרועו. אחר–כך עברה לישבנו. מוצקותו העגלגלה והקפיצית גירתה אותה. מה את עושה? הוא הצטעק. והיא אמרה בקול תמים ומתחטא כשל ילדה קטנה: רק התחשק לי לתת לך ביס. אחר–כך הוא חיבק אותה, והזכיר לה להרכיב את הדיאפרגמה. ואחרי שכיוונה אותה לתוכה כדי שתוכל לקלוט את כולו, היא התרכזה במקצב ישבנו כאילו היא רוצה לבלוע אותו, להטביע אותו בליבה. אחר–כך שניהם היו מוטלים בריפיון, כמו גלמים, שמוטי זרועות, פרושים לאורך המיטה, ממתינים לגלגול הבא שיבוא יום אחד ויהפוך את שניהם לזחלים, ואולי לפרפרים מרהיבים.

אם לא הפסקת להשתוקק למישהו לפני שהוא מת, אוי ואבוי לך, נועדת להשתוקק אליו כל חייך. סבתא שלה גילתה לה את זה פעם בסודי–סודות. כנראה שגם לסבתא היה אהוב שמת בדמי ימיו. גם היא התבוססה בזכרונותיה. אבל רק תנסי לתאר לעצמך מה זה לזכור מישהו שישים שנה. שישים שנה! זה לא הולך ברגל. את מרגישה שלזכרונות אין כבר שום קשר אלייך, שהם הפכו לחומר זר – ידידותי, אומנם – שממשיך לגור לך בתוך המוח ולא טורח לשלם שכר–דירה. ובכל זאת את ממשיכה לזכור. הזכרונות הולכים ונשחקים, הולכים ומתעמעמים, אך חייך ממשיכים לחוג סביבם. הם כל חייך.

ומקומות? פעם היא לא היתה מסוגלת לעבור ליד 'הבימה' בלי שיתקוף אותה כאב בטן מחליא. היו לפחות עשרים מקומות כאלה, שאסור היה לה להזדמן לקירבתם. לא היו אלה אתרים רומנטיים מקובלים, כמו חוף הים או בתי–קפה על שפת הטיילת. סתם פינות מגעילות בעיר. וזה מה שהכי הורס. רחוב צדדי, סתמי לגמרי. גינה ציבורית מכוערת. לובי מחניק של בניין ממשלתי. אפילו חנות מכולת מצחינה. פה הם הלכו יחד חבוקים. שם הם נפגשו בפעם הראשונה. פה היא ראתה אותו הולך ועקבה בעיניה אחרי הילוכו העקמומי וליבה ניתר בקרבה, מפני שידעה שעוד מעט תזכה לפגוש אותו ולהריח אותו לתוכה. ושם היא גילתה לו שהיא בהריון, והוא נעמד פתאום באמצע הרחוב, רועד כולו ומנסה להסתיר את התרגשותו, ואחר–כך נזף בה שהיא לא צריכה ללכת כל–כך מהר, שכדאי שתתחיל לשמור על עצמה, ואחז בזרועה בעדינות מופלגת כאילו הוא סועד אשה זקנה שצריך להעביר את הרחוב, והיא תפסה כזאת קריזה וצרחה עליו: מה אתה עושה לי פאדיחות באמצע הרחוב?

בלילה היא קמה לשתות מים, כי הגרון שלה היה חנוק, והצרבת שרפה לה את הוושט וחלחלה מהקיבה אל הלשון בטעם חמוץ– מתוק. היא המתינה לרגע שבו יבחין בחסרונה ואז יבוא אחריה, בטוח שיבוא, אבל קודם היא תאזין לרחש שלפוחיתו המתרוקנת ולכחכוחי ההנאה שישמיע, ואז לצעדיו המתקרבים שמפספסים אותה בסלון ובמקום זה פונים למטבח – היא שומעת אותו לוגם מים ישר מהבקבוק, לגימותיו תובעניות ורעשניות – ורק אחר–כך יוצאים לתור אחריה ומגלים את מקומה.

בבוקר הוא השכים קום והיא לא הצליחה לפקוח את עיניה כי בקושי ישנה שעתיים, והוא אמר שהוא צריך ללכת והתלבש באיזו בהילות שלא היתה מוכרת לה, והיא נתקפה פתאום רעד בלתי נשלט, וכשרכן אליה לנשקה הצמידה אותו בכוח ללוח ליבה ואסרה עליו ללכת היום לעבודה. היא סיפרה שחלמה חלום רע, מין נבואה, ובה התגלו לה דברים איומים ונוראים. אסור לך לצאת היום מהבית, אמרה בקול מבשר–רעות וסיפרה את החלום, איך הוא נוסע בזיגזגים ופתאום הרכב שלו מתהפך, והוא נעלם ונספג לתוך שלולית של דם. אז מה את מצפה, שאל בלעג: שעכשיו לא אצא שבוע מהבית? וכבר הוא רץ לדרכו, שוכח לתת לה נשיקה.

היא המשיכה לשכב במיטה עוד כמה דקות, מקווה לתפוס את הנמנום לפני שיתעופף, ואז קפצה כאילו עקרב עקץ אותה, והחליטה שהיא לא נשארת פה. יותר מדי זכרונות יש כאן, ועכשיו גם הוא זומם להיכנס לתוכם. ולה אין שום כוונה להרשות את זה. מוטב שתעזוב כבר עכשיו. היא קיוותה שמנוסתה לא תעורר התרגשות רבה מדי. בטוח שיום אחד הוא יודה לה. במרץ ארזה את המזוודה היחידה שנותרה לה – את היתר שרפה מזמן יחד עם כל כתביה ומכתביה – ובאמת שהתכוונה לעזוב את הבית, להשאיר הכל מאחוריה ולהתחיל בחיים חדשים, אבל אז החליטה לקחת איתה כמה מזכרות, ניגשה למיזנון בסלון ואספה בידיים כושלות את הצעצועים של התאומות. גם הוא יוכל לשחק בהן, עודדה את עצמה, ואולי בעצם זה היא? וטפחה על בטנה כמלטפת ילדונת קטנה, חמודה, תמימה וזהובה, ילדונת מתוקת עיניים עם סרט ורוד ענקי הקלוע בבקבוקי שערה.

בערב הוא חזר וראה אותה מוטלת על הריצפה, ישנה בתוך ערימה של משחקי–ילדים.

והצורך הנואש הזה לשתף אותו בעולמה? את כל אלבומיה פרשה בפניו, וכפתה עליו לראות את כל תמונות ילדותה. אתה לא חושב שאנחנו נורא דומים כאן? נדנדה לו והצביעה על תמונה שלה מגיל ארבע, שעיניה העגולות ניבטות מתוכה בסימן–שאלה נצחי ובמין חרדה סמויה. תראה, אנחנו לא נראים כאן ממש כמו תאומים? התעקשה למצוא תווים זהים בשתי תמונות הפרושות לפניה, שפניהם המטושטשים של פעוט ופעוטה מציצים מהם. תראה, תראה כמה שאנחנו דומים! ככה בוודאי גם הוא ייראה, אמרה וליטפה קלות את כרסה. ואולי היא, טרח להזכיר לה, ואחר– כך הרכין את ראשו עד שחשה בחומו מתמזג בחומה, קירב את אוזנו לטבורה כמצותת ואמר בהתפעלות שהוא שומע אותה, מיקד את עיניו ובחן אותה בקפדנות, כאילו הוא רואה את האדום של הביצה תקוע לה באמצע הבטן.

אפשר להוריד את כל הרומן לקריאה מכאן