יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
"בני אדם שייכים למינים הביולוגים מעטים יחסית שמשך חייהם מתרבה הרבה מעבר לגיל הפריון. אם כן, מדוע זממה האבולוציה להאריך את חייהם של בני אדם שאין להם מה לתרום עוד לרביית מינם באמצעים ביולוגיים?" שואל אלחנן גולדברג בספרו "פרדוקס החוכמה – איך הנפש מתחזקת ככל שהמוח מזדקן" (עם עובד), בבואו לדון ביכולות המוח, בעיקר לאור הירידה ביכולות המנטליות עם ההזדקנות.
דברים רבים כותב גולדנברג לזכות המוח בגיל המבוגר, ביניהם עולות מסקנותיו על מנהיגים שחלו בשיטיון (למשל רונלד רייגן). אבל אותי הכי עניין הפרק על יוצרים. הוא מזכיר כמובן את גתה, שאת החלק הראשון של "פאוסט" פירסם בגיל 59, ואת החלק השני בגיל 83. אני נזכרתי בתיאודור פונטנה, ש"אפי בריסט" שלו, האהוב עלי מאוד, פורסם כשהגיע לגבורות.
.jpg)
גולדברג טוען שגם לזקנה יש משמעות אבולוציונית, ולו כדי להעביר את הידע שנצבר לדורות הבאים. הוא אפילו נותן דוגמאות של שני יוצרים שהקוגנטיביות שלהם נפגעה: הצייר וילם דה קונינג שסבל מאמנזיה, והפסל הספרדי אדוארדו צ'ילידה, שסבל מאלצהיימר. ובכל זאת, גם צ'ילידה וגם דה קונינג הגיעו לשיאם היצירתי דווקא בזקנתם הדמנטית. משמע, ירידה בקוגנטיביות לא מסמלת בהכרח ירידה ביצירתיות. חלק מכך קשור לטענתו גם להתחזקות הנפש, המחפה על הכשלים הקוגנטיביים.
גולדנברג מציין כי התהליך הדמנטי אורך על פי רוב שנים, וכי בתחילתו רוב היכולות המוחיות מתפקדות טוב, ורק חלק נפגע. הדבר מאפשר המשך של יצירה פורה ואפילו מחשבה בהירה (זכרו למשל את ישעיהו לייבוביץ).
מעודד, נכון?
בהחלט מעודד.
יש שעושים הפרדה בין מדעי הטבע ובמיוחד מתמטיקה בה מגיעים לבשלות בגילאים מאוד צעירים, לבין תחומי ההומניסטיקה שבה הגיל משחק הרבה פעמים לטובה.
אפי בריסט הוא נפלא. פעם בקורס על בורגנות ביקשתי מהמרצה להכין עבודה בהיסטוריה על אפי בריסט. הוא פער עיניים ושאל :"מאיפה את מכירה אותה???"
הסתבר שהיא קבורה ומעלה אבק. ששנים לא הזכירו לו אותה בתור אופציה. כמה חבל.
למה לא? משנות העשרים שלי הייתה לי סקרנות עצומה לדעת איך אני אהיה בגיל שבעים. זה נראה לי כאיזו פסגה, לא להפך.
סוף סוף מישהו אומר את זה.
עשו לי טובה, אל תמתיקו שיטיון ואל תברכו על אלצהיימר. "גם צ"ילידה וגם דה קונינג הגיעו לשיאם היצירתי דווקא בזקנתם הדמנטית." באמת. המוח נאכל, אזורים אזורים; מופיעים בו חורים; הזכרון, יכולת המחשבה, הדיבור, הראייה – נמחקים. האדם החולה מסתכל בך ושואל איפה את. זו מחלה נבזית, וזוהי שְׁאוֹל עלי אדמות. אתה רואה אדם מרקיב לאט לאט כשהוא עדין מעל לפני האדמה. אתה עומד מולו ומתגעגע אליו. זה רק רע. רק.
אפשר להכנס לשאלה של ההבדל בין מוח לנפש. אבל… בבקשה לא "לברך" על דמנציה. מה זה ההכל-לטובה האמריקני , הפרוֶה, המבולבל הזה. אלצהיימר זו לא עוד מדינה בארצות הברית.
לצערי את צודקת, יעל (גלוברמן).
אלצהיימר מרוקן את האדם מכל מהות חשיבתית.
עצוב לחוות את זה (בשלבים הראשונים) ועצוב לבני המשפחה שמסביב.
סבל אחד גדול!
את צודקת מאוד יעל. רק מה, הוא מנסה לומר שמאחר והתהליכים האלה איטיים, יש עוד הרבה שנים ליוצר ליצור.
מה שכן, לדעתי המקרים האלה של דה קונינג והשני הם די ייחודיים.
אבל אני רואה היום את אמי שהיא בתהליך דמנטי, ועדיין רוב התפקודים הקוגניטיביים כשירים למדי, כי זה באמת תהליך ארוך. אבחל כמובן כאשר זה מגיע לשיא, אז זסה איום ונורא, אני יודעת מחברה שאימה היתה חולת אלצהיימר, ועכשיו רואה את התחלת התהליך עם אימי הדמנטית בתחילתה.
אני מניחה שהוא מנסה, וגם מודה בכך, לעודד את עצמו ואת כל העולם. יש משהו במה שהוא אומר. לדוגמה הוא מראה את רייגן, שהתהליך אצלו היה איטי, ולדעתו החל כבר כשהיה נשיא, אבל אז עוד תפקד.
בכל אופן מעניין לקרוא את זה.
היי יעל.כדאי לנסות להיות הזקן החכם.
להערכתי הרבה מהמשתטים לעת זקנה מעדיפים את הטירוף על עמידה נוכח המות. אצל ההינדואיסטים ההזדקנות מאפשרת פרידה מהחיים החומריים ומעבר אל החיים בעולם בו האלוהים הוא הממשות היחידה.