שבויה של הטירוף (פרק 3)

 

אני ממשיכה בסדרת המאמרים על אחותי נכת הנפש והשפעתה על חיי. 
למי שפספס את המאמרים הקודמים:

 

לרשימה הראשונה

 

לרשימה השנייה

 

להיות אימא ואבא של הורייך כשאת עדיין בת עשרה, לנסות למצוא הגיון ולהיאחז במשהו במשפחה לא מתפקדת כשאת עצמך בקושי בקעת מהביצה, להיות אימא לאחייניתך התינוקת כשאת עצמך כמעט תינוקת, מבגר את הנפש טרם זמנה. עד כדי כך הרגשתי מבוגרת, אישה, שבגיל 14-15 בתוליי הציקו לי מאוד. ממש הרגשתי חוסר תיאום בין הנפש לגוף. עד כדי כך שהזדהיתי עם הגיבורה בת ה-40 ברומן "אחדים באו במרוצה", שהיא עדיין בתולה והעובדה הזו מביכה אותה מאוד.

 

איזה טירוף, הייתי נערה, ילדה בת 14, וכמה הציקו לי בתוליי והביכו אותי! כמה מטורף לילדה להזדהות עם גיבורה בת 40. רק כשבתוליי באו אל קיצם בגיל 16, סוף סוף הרגשתי מין תיאום בין הגוף לנפש.

 

אני מציינת את הפרט הלכאורה לא קשור הזה כדי להדגים את המצב שבו נמצא נער צעיר שצריך לשאת על גבו משפחה לשלמה. אני יודעת שאפילו זה היה קשור לכך שבבית שלנו אני תיפקדתי בתור המבוגר היחיד. כשאימי הייתה מתעלפת כל שני וחמישי בגלל מתח נפשי, אני הייתי צריכה לאשפז אותה במיון באיכילוב, גם אם זה קרה באמצע הלילה. אני הייתי צריכה להגן על אחייניתי התינוקת מפני אמה המטורפת, אחותי, ומפני הטירוף ששרר בבית. אני זו שהוכיחה את אבא שלי הזקן והעייף על רפיון ידיו, על זה שהוא לא עושה דבר כדי לתקן את המצב, ותחת זאת שוקע באוזלת יד ובייאוש.

 

כן, זה היה בית מסויט. לא כמו הבתים שעליהם אנחנו שומעים בחדשות עם מכות והתעללות, אבל זהו, שגם חיים עם בן משפחה הלוקה בנפשו יכולים להרוס בית שלם על כל יושביו.

 

שנות השבעים התקדמו. אחותי יצאה עם כל מיני גברים, עשתה הפלה, שלאחריה אמי הכריחה אותה לקחת גלולות. אבל אז, בשנת 77', היא פגשה גבר דרום אפריקני שחור משבט זולו ועברה לחיות איתו. סוף סוף היא יצאה מהבית, אבל זה לא הועיל במאום. ההיסטריה המשפחתית רק גברה. דבר ראשון הוא היה שחור, והוריי נבעתו מזה. דבר שני הוא היה מכה את אחותי מכות רצח ודורש ממנה שתביא כסף מההורים, והכי גרוע, הוא גנב לה את הגלולות כי טען שבשבט שלו נשים לא לוקחות גלולות, ומהר מאוד היא נכנסה להריון.

 

כבר הייתה בחודש מתקדם כשדודי עורך הדין הצליח להביא לגירושו של הגבר הזה מהארץ, אבל הפסקת הריון כבר לא הייתה אפשרית. אחותי ילדה תינוק שחור מתוק, אחייני האבוד, שעליו כבר כתבתי באריכות כאן, למי שרוצה לדעת מה עלה בגורלו.

 

לפני שילדה, בעודה בחודשים האחרונים של הריונה, אישפזנו אותה להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי. דודי קיווה שאם יקבל עליה אפוטרופסות, יצליח להביא להפסקת הריונה. אבל שוב, ממילא זה היה מאוחר מדי.

 

בסוף הריונה היא הייתה בהסתכלות שלושה שבועות. דווקא שם התנהגה כמו בובה. עזרה לחולים האחרים, שפעה שיתוף פעולה, כנראה הבינה שכאן יחרצו את גורלה, לכן הייתה ממש נופת צופים. עד היום היא מתנהגת ככה במפגשיה עם רשויות הנפש. פתאום היא מדברת לעניין, משתפת פעולה, נהיית כאחד האדם.

 

מובן שזה לא הטעה את הרופאים. האבחון היה סכיזופרניה.

 

לפני שנה וחצי, כשאמי עברה לבית אבות סיעודי, אחותי שולמית ואני לקחתי אלינו את כל המסמכים הקשורים באחותי נכת הנפש. מקץ 30 ומשהו שנים קראנו סוף סוף את האבחון.

 

במפתיע, אחותי מוגדרת כבעלת אישיות מגובשת. גם האינטליגנציה שלה נורמלית לגמרי. אבל היא גם מוגדרת כנרקיססטית, אינפנטילית, מניפולטיבית, חרדתית, תוקפנית, ובעיקר, חיה בעולם משל עצמה. מעולם לא שמעה קולות, אין לה הזיות, גם לא חשבה שהיא מלכת אנגליה או נפוליאון וכו', אבל היא מתנהגת בכפייתיות ומבצעת טקסים שונים ומשונים שהיא ממציאה מדי פעם. בין השאר היא מאובחנת גם כאובססיבית-קומפולסיבית. רוב יומה מורכב מכל מיני טקסים שהיא כמו נכפית לבצע.

 

למעשה, אחותי חיה במעין בועה. "עולם שכולו טוב" שהיא המציאה לעצמה. שעות על שעות היא פותרת תשבצים, קוראת עיתונים באיטיות ו"מתקנת" את "השגיאות" בעיתון, מתקשרת לאקדמיה ללשון עברית ומשגעת אותם בנוגע לתשבצים שלה, מכינה לעצמה אוכל באיטיות, מטפלת בעצמה. כן, היא בהחלט מטפלת בעצמה, ודומה אפילו שהיא אוהבת את עצמה, אלמלא העובדה שרוב שעותיה מוקדשות לאותו עיסוק אובססיבי בטקסים שמשקיטים את חרדותיה.

 

מעולם לא יכלה לעבוד או לתפקד "נורמלי", אבל להתרחץ, לכבס וכו', בקיצור לדאוג לעצמה, היא יודעת. לעומת זאת, אין לה שום מושג לגבי ערך הכסף. היא יכולה לתת שטר של מאה שקלים בתמורה לגלידה, ולא תדע כמה עודף לקבל. פעמים רבות המוכרים בחנויות מנצלים את זה ומרמים אותה, ולכן אינה יכולה לערוך קניות לבדה. למעשה, את כל הדברים שקשורים בהתנהלות בעולם אינה יודעת לבצע. עם השנים מחריפה גם בעיית הזיכרון שלה, והיום צריך לעשות למענה כמעט הכול.

 

במסגרת התנהגותה האובססיבית קומפולסיבית, אחותי נוטה לצבור זבל ואשפה. היא מביאה הביתה כל מיני דברים שמצאה באשפה או ברחוב, וגם נוטה לאכול אוכל שמצאה ברחוב – ולא מחוסר אוכל. היא עשתה את זה מאז ומתמיד, למרות שהוריי מעולם לא החסירו ממנה דבר, ובמשך די הרבה שנים אפילו חיה עם אימי שהשגיחה עליה בשבע עיניים. אבל זה לא עוזר, כי מדובר בבעיה נפשית חמורה, ואגב, די נפוצה.

 

כאשר עברה לחיות בגפה בדירה קטנה שקנה לה אבי (אחרי שילדה את בנה שהועבר למוסד והגבר השחור גורש מהארץ), הוריי טיפלו בה כמו בילדה קטנה. היו באים אליה פעמיים בשבוע כדי להביא לה אוכל, כי יותר משטר של עשרים ₪ אי אפשר לתת לה, היא מאבדת כסף או נותנת אותו. אחת לכמה שבועות הם היו שולחים אותה מהבית כדי לנקות אותו ולזרוק את כל הזבלים שהייתה מביאה מהרחוב. לפעמים היא הבחינה בזה, ואז הייתה פורצת מריבה איומה, והיא הייתה הולכת לחפש את מה שהם זרקו כדי להחזיר הביתה. בגלל זה ביתה הופך תמיד למזבלה איומה.  

 

למעשה, אין איתה שום התנהלות נורמלית. אי אפשר לבקש ממנה שום דבר או להסביר לה, כי היא לא מוכנה לשמוע שום דבר; טירופיה שולטים בחייה לחלוטין. היא כמו שבויה של הטירוף. בדרך כלל היא עצמה מכחישה את מחלתה ובטוחה שהיא שיא הנורמליות, ולכן גם מסרבת לקחת תרופות. רק פעם אחת לפני שנה וחצי היא סוף סוף הסבירה לי איך היא מרגישה. היא אמרה שהיא ממש מרגישה איך בא ההתקף ומשתלט עליה פתאום, ואז היא כמו שבויה שלו. ואז היא מתנתקת עוד יותר מהעולם. כמה נורא.

 

לאחותי אין קשרים חברתיים. היא מרוכזת בעצמה ובעולמה הפנימי, ולא מתעניינת בזולת, ולכן קשר כמו שיש לכולנו עם חברים ומשפחה, לא יכול להיות לה. זה למרות שהיא מדברת עם כל מי שהיא נטפלת אליו ברחוב, ומספרת לו מיד את קורות חייה. גם ל"ידידותיות" מופרזת זו יש מחיר. כי לא פעם אנשים נבזיים ניצלו אותה ככה.

 

גם יחסיה עם גברים מבוססים על ניצול. גברים חיו על חשבונה, היכו אותה, התעללו בה, ולפני כמה שנים היא אמרה לי פתאום שפעם גם נאנסה. ועל ידי מי? על ידי שני שוטרים שביקשה את עזרתם. זה הימם אותי. והאמת, אני מאמינה לה, למרות שזה נשמע הזוי. אלא שבזמן שהיא סיפרה לי את זה, זה היה שנים אחרי שאירע האונס, וממילא כבר לא היה מה לעשות בעניין.

 

די הרבה שנים, אני, אחותי, אחי ויתר בני המשפחה היינו צוחקים עליה. למרות שזה מעציב כל כך, למרות שאדם נכה נפש ראוי לכל החמלה שבעולם, נורא קשה לחיות איתו. בלתי אפשרי ממש. אדם חולה נפש יכול לשגע פילים, ממש ככה. וזה הוביל לכך שכדי להתמודד עם זה, היינו צוחקים עליה, לועגים לה.

 

רק היום אני מבינה באיזה סיוט נוראי היא חיה. באיזה סבל נפשי. ולא רק בגלל ההתעללויות מצד החברה. היום אני מבינה שכל עולמה הפנימי המסוכסך גובר עליה, בולע אותה. וכמה מצער שהיא מסרבת לקחת תרופות שיכלו לעזור לה כל כך, בעיקר כיום, כשהתרופות הפסיכיאטריות השתפרו לאין ערוך.

 

המחדל הזה התחיל בראשית שנות השישים, כשהיא היתה בת 12, עם ההתקפים הראשונים שהיו לה, שהבהילו אותה ואת הוריי לפסיכיאטר, שאז נקרא רופא עצבים. אלא שהתרופות בעלות תופעות הלוואי הנוראיות שהיו אז החריפו את מצבה, והוריי ויתרו.

 

ומאז הם ויתרו וויתרו וויתרו, לדעתי מפני שהם עצמם חששו מהתרופות האלה. אפשר לאשים אותם? לא יודעת. הרי הם לא ידעו אחרת. הם היו אנשים שמרנים ומאוד לא מודרניים. זה מה שהם ידעו, זה מה שהם הבינו. הם חשבו שאם יטפלו בה כמו תינוקת, הכול יהיה בסדר. שאם יישאו אותם על גבם כמו צלב, הכול יסתדר. 

 

אבל גם כשהכול לא הסתדר ובמשך השנים מצבה רק החריף, והיא המשיכה לסרב ללכת לטיפול פסיכולוגי ב"רמת חן" ולקבל טיפול תרופתי, הם המשיכו לוותר לה. לי ברור שבאיזה שהוא מקום מחלתה שירתה אותם, בעיקר את אימי.

 

לא אשכח שכאשר הלכתי עם אימי להוציא את אחותי מההסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי, והרופאה הראשית זימנה אותנו לשיחה, ואמי שאלה כמו שהיא תמיד שואלת, סופקת כפיה ומיתממת כרגיל: "אבל דוקטור, למה היא כזו? למה אני אשמה שיש לי ילדה כזו?" צעקה עליה הפסיכיאטרית בחריפות: "למה? כי את האשמה. כי את המטורפת האמיתית כאן. הבת שלך משוגעת בגללך!"

 

כן, אני יודעת שזה היה אכזרי מצד הפסיכיאטרית הראשית להטיח את האמת בפניה של אימא שלי, אבל מה לעשות וזו הייתה האמת. אין לי צל של ספק שטיב היחסים החולניים של אימי עם אחותי הוא הטריגר והמהות של מחלתה. כפי שהיה הדבר גם עם דודי, אחי אמי, ובנו הבכור. גם לדודי היו יחסים חולניים עם בנו הבכור, בן דודי; גם בן דודי זה אובחן כסכיזופרן, אלא שהוא אושפז כבר בגיל 17, ומאז נעלמו עקבותיו במערכת בתי החולים הישראלית לחולי נפש.

 

 

בפרק הבא: מה קורה עם אחותי היום.