סבתי לוסי

 בעקבות השיר המרגש של סבינה על סבתא התורכייה

סבתא שלי לוסי הייתה זקנה עם גיבנת. אני חשבתי שהיא מכשפה בגלל הגיבנת הזאת. לא ידעתי אז, בגיל שש או שבע, שהיא בסך הכול בשנות השישים לחייה, ושהגיבנת היא רק תוצאה של גנים משפחתיים גרועים – אוסטאופורוזיס – ואז חשבתי שאולי היא בת מאה.

אחת לכמה חודשים הייתה אימא שלי לוקחת אותי לסבתא שלי בבית האבות בפתח תקווה, והסבתא שהייתה גבישית כמו גוש של ספוג הייתה נותנת לי ביסקוויטים בטעם מגעיל של ארונות, ולי לא היה נעים להקיא, אבל גם לא יכולתי לבלוע.

הסבתא התורכייה שלי הייתה אישה אומללה, ואני לא הבנתי את זה, למרות שידעתי שאימי אומללה. אני מניחה שחשבתי שהסבתא נולדה ככה, אומללה. ודאי חשבתי שסבתות גרות בבתי אבות, ואולי הן תמיד היו ככה: מכשפות זקנות עם גיבנת.

סבתי התורכייה הייתה נצר של נשים מדוכאות ודיכאוניות, אולי גם נשים מוכות, נשים עלובות. לא היה כלום בחייה. בנערותה גדלה בבית עני, כשגדלה קצת ולא התחתנה הפכה לאומנת של ילדיה של קרובת משפחה, שעשתה לה טובה וקיבלה אותה לביתה כי לא היה לה איפה לגור.

כשהתחתנה כבר הייתה זקנה מופלגת על פי המושגים של אותם ימים: קרוב לבת שלושים. בעלה, סבא שלי, חזר מאוכזב מאמריקה אחרי שלא הצליח לעשות שם עסקים, כולה היה מוכר גלידה בעגלת יד בניו יורק. ואולי להתחתן עם גברים מאוכזבים שלא הצליחו להגשים את חלומותיהם, זה הכי גרוע. או עם גברים שיש להם קוצים בתחת.

כי אחרי כעשור שבו הוא הצליח בעסקיו באיסטנבול, פתח בית חרושת לממתקים, היה להם בית גדול עם משרתות מוסלמיות, ובכל קיץ הם נסעו לחודש נופש לחופי הים השחור – אחרי כל זה הוא החליט שנמאס לו והעלה את כל המשפחה לפלסטינה.

כאן שום השתנה בחזרה גורלה של סבתי. מילדה עניה ובחורה שנאלצת להסתמך על טוב לב של זרים, היא הפכה לבעלת בית עם "מוסות" – משרתות, והנה, בארץ ישראל שוב חזרה להיות "מוסה", וטיפלה וניקתה את בית גיסתה. אימי ומשפחתה גרו בביתו של הדור העשיר ברחביה, אלא שהם גרו על הגג המעופש, בעוד שהדוד גר בדירה יפה ומרווחת. ואמי ואמה הפכו לשפחותיהם.

הסבתא הזאת, שלא הכרתי אותה כל כך, הלכה לבית אבות כבר בגיל שישים ומשהו, וכבר אז נראתה לי קשישה נורא. וכשמתה היתה רק בת 67, אבל לי היא נראתה כמאובן פרה היסטורי. גם בית האבות שבו היתה בפתח תקווה הבעית אותי. כל הביקור שם הבעית אותי, למרות שליד היה גן חיות קטן שאחר כך היינו הולכים אליו בתור פיצוי. אני יודעת שגם אימי שנאה ללכת לשם.

ומדהים, לפני שנה וחצי, כשהעברנו את אימי לבית אבות בפתח תקווה, היא קפצה כנשוכת נחש ואמרה שבשום פנים ואופן לא פתח תקווה. רק אחרי שהרגענו אותה שמדובר בבית אבות חדש וחדיש, היא הסכימה. אבל לפני כמה חודשים, כשהוצאנו אותה מבית האבות הקודם, כי התברר שהוא מ"בית מדרשו של המרקיז דה סאד", וביררנו וגילינו שבית האבות שסבתי הייתה בו בזמנה נחשב לאחד הטובים בארץ עד היום בגלל הטיפול המשובח והמסור שנותנים בו, אימי הטילה וטו. היא אמר שבשום פנים ואופן היא לא תלך לבית אבות שאימה הייתה בו.

עכשיו אימא שלי נרקבת בבית אבות חדיש ומהודר ויפה בפתח תקווה, כמו שאימא שלה נרקבה לפני מעל לארבעים שנה בבית אבות בפתח תקווה. שתיהן נשים שלא זכו להרבה נחת בחיים, שלא הגשימו את עצמן, שמרכז חייהן היה כאב וסבל. ועכשיו לאימי יש גיבנת דומה לזו של אימה. היום קוראים לזה אוסטיאופורוזיס. אז קראתי לזה "הגיבנת של המכשפה הזקנה". לא בטוחה שהילדים של האחייניות שלי – בני השנה וחצי ושנתיים וחצי, לא חושבים כך גם היום, כשלוקחים אותם לבקר את הסבתא רבה בבית האבות בפתח תקווה.