יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לאליענה, באהבה
תמיד הייתי אם. יש בי משהו אימהי, לילדים ולבעלי חיים. בגיל 11 הייתי אם לראשונה, לבת אחותי שאמה לא יכלה לטפל בה. אחר כך ליוויתי בהרבה אהבה את ילדיו של אחי. אני אימהית מטבעי, כנראה. אולי ירשתי את אהבתו הרבה של אבי לילדים.
ובכל זאת החלטתי לא להביא ילדים בעצמי. החלטה מודעת, שלמה, מלאה. אין לי שום צער או חרטה עליה. היו לי שנים ספורות של התחבטויות, בראשית שנות השלושים לחיי. אבל החלטתי להימנע. מסיבות אישיות ומסיבות גנטיות. משפחתי אינה המשפחה הבריאה ביותר נפשית. ואף שאני נחשבת בריאה (נוירוטית כמו רוב העולם), אני סבורה שאני אדם רגיש מאוד וחרדתי. מה גם שמעייניי נוטים אחר אמנותי ומשלח ידי.
ואולי גם מפני שגידלתי ילדה עוד בהיותי ילדה ונערה, ואני יודעת מה זה לגדל ילד. וזה דבר שרוב האנשים שהכרתי לא ידעו, עד שנעשו הורים. ואז, זה הרבה פעמים מאוחר מדי…
בכל פעם שניסיתי לומר משהו לאנשים טרם הפכו הורים, על כך שהפנטזיה הנחמדה שיש בראש בטרם יש ילדים, אין לה שום קשר עם מה שבא כאשר הילדים נולדים – הבחנתי שדבריי נופלים על אוזן ערלה. ככה זה איתנו בני האדם. מה שאנחנו לא חווים בעצמנו, לא קיים מבחינתנו. ולכן, אף אחד לא מאזין למה שיש למי שכבר חווה את הדברים, להגיד. ואז אנשים הולכים ומביאים ילדים, ונופלים על משהו שלא ציפו לו בכלל. ולפעמים הקטסטרופה ממתינה מעבר לפינה.
על כן, ייתכן שחווית האימהות בגיל כה מוקדם, גם היא גרמה לי לוותר על אימהות ביולוגית.
אימי לא הייתה מעולם אם. אם כפי שאני מגדירה אם. אם שתאהב ותעניק מעצמה לילדיה, שיהיה לה מה לתת להם. אימי טיפלה בנו, פחות או יותר. לא הלכנו רעבים או מלוכלכים לבית הספר. עשינו שיעורים, אימי שילמה את החשבונות בזמן, היה אוכל בבית. היא עשתה את מה שיכלה, כמובן. ליותר מזה לא היה לה כוח. היא הייתה דכאונית בעצמה, סבלה ממחלות נשיות חמורות, ובנוסף, הייתה מטופלת באחותי הגדולה חולת הנפש, שהייתה זקוקה לטונות תשומת לב.
כך, אני, אחותי ואחי, נשארנו בצד. זה לא שקיבלנו את שיירי אהבתה, פשוט לא קיבלנו כלום. רוב ילדותי אני זוכרת את אימי שוכבת על הספה באפיסת כוחות. את מעט כוחה "העניקה" ליחסי הסימביוזה האיומים ששררו בינה לבין אחותי חולת הנפש.
אימי לא הייתה צריכה להיהפך לאם. זה ברור לי לגמרי. בעיותיה הנפשיות, ילדותה הקשה, היותה ניצולת התעללות מינית במשפחה הפכו אותה לצל אדם. אולי זה היה ברור גם לה שהיא לא צריכה להפוך לאם. אולי. כי היא אמרה לנו כמה פעמים שלו התאפשר לה, יכלה להפוך לאשת קריירה מצליחה בתחום מדעי הרוח. אולי. מכל מקום, ברור לי שארבעה ילדים היו יותר מדי בשבילה, ואלמלא אבי, שרצה ילדים כי אהב ילדים, היא הייתה מסתפקת בהרבה פחות. אני למשל, בכלל לא הייתי מתוכננת. תאונה הייתי. ואימי לקחה גלולה לזירוז המחזור, בתקווה שהווסת תגיע ותגאל אותה מעוד ילד שאין לה כוח אליו.
כן, ייתכן שזוהי עוד סיבה לכך שהחלטתי לא להיעשות לאם. לא היה לי מודל אם ראוי, זה ברור כשמש. היה פגם חמור באימהותה של אימי, ואין ספק שזה השפיע עלינו: בנותיה. אחותי הגדולה חולת הנפש הביאה ילדים שלא יכלה לגדל, ואילו אחותי שולמית ואני החלטנו לא להביא ילדים.
חלק מהדברים האלה כתבתי במאמר שהזמינו ממני ב"עם עובד", לאנתולוגיה של מאמרים על החיים המודרניים, בעריכת בועז גאון, שתראה אור בשנה הקרובה.
המאמר הוזמן ממני בעקבות סדרת מאמרים על אימהות והורות שפרסמתי בבלוג שלי ב"רשימות". בעקבות אותם פוסטים, בהם אנשים ראו בי כמובן "נקבה מרירה ונרגנת ששונאת את כל העולם", "כלי ריק ויבש", ועוד מיני כינויים שלא חסכו ממני, קיבלתי גם קללות ואפילו איומים של ממש למייל: אמרו לי שאני זונה, חולת נפש, ושניים אפילו טרחו לגלות את אוזני שימצאו את כתובתי ויחסלו אותי.
באותן רשימות הצבעתי על "הילודה האוטומטית" כפי שאני קוראת לה, ועד כמה להניח לאנשים להביא ילדים בלי שום ביקורת, בלי לימודי להורות, זה כמו לתת להם רשיון להרוג. הצבעתי על כך שכדי לקחת הגה ליד חובה לעבור קורס ארוך וכמה מבחני נהיגה, ואילו להריון נכנסת כל מי שרוצה, וגם כל מי שלא רוצה, ובכל זאת לעיתים מביאה לעולם עוד ילד אומלל ולא רצוי.
אמרתי שם, שההנחה האפריורית כי "ילדים זה שמחה" היא מוטעית מהיסוד, ולא רק זאת, שהיא פשע. פשע להביא ילד מתוך מחשבה אפריורית שילדים זה שמחה.
המוני פעמים שמעתי מאנשים שהם רוצים להביא ילד כדי שיאהב אותם, יצוק לחייהם תוכן, ינער את חייהם האפורים והעצובים, ייתן להם שמחה. ובכל פעם זה הורס אותי מחדש. כמה ילדים פגשתי שהוריהם לא אוהבים אותם ולא יכולים לתת להם כלום, אז ברור שהם, הילדים, לא יוכלו להעניק להוריהם כלום.
לא מביאים לעולם ילד כדי שייתן לך, מביאים לעולם ילד כדי לתת לו. לתת הכול.
אני רואה יותר מדי הורים שהילד פשוט "בזין שלהם", ממש ככה. הורים שאין לה טיפת אהבה לילד, טיפת סבלנות. הורים שילדיהם מעניינים אותם כשלד דאשתקד. ואני אפילו לא מדברת על הורים מתעללים נפשית או פיזית, הורים חולי נפש או חולים במחלות כרוניות קשות אחרות, שבכל זאת סבורים שמותר להם הכול, ובטח שלהביא עוד ילד אומלל לעולם.
בעיניי, הגשמתם העצמית של גבר או אישה כהורים, היא משוללת כל יסוד אם אין להם את הכלים, האהבה, איכות החיים והחינוך לתת לילדים.
בעיניי, הורות היא לא עסק אוטומטי. אני רואה יותר מדי נשים שרוצות לחוות אימהות בכל מחיר, אפילו בעזרת כל מיני הליכים חודרניים מטורפים ופונדקאיות, שאחר כך צונחות לדיכאון ארוך אחרי לידה, או סתם מתעלמות מהילדים. אני רואה יותר מדי הורים, שמהרגע בו ילדו או הולידו את הילד, לא רואים אותו ממטר. ואני רואה המוני אנשים בוגרים שהם ניצולים של ילדות מזעזעת.
וזה כואב לי. זה כל כך כואב לי, כי משום שלא הפכתי להורה בעצמי, אני עדיין בעמדה של "הילד", לא של "ההורה". אני מרגישה את הכאב של הילד. הורה, מטבעו, חייב להכחיש את הנזק שהוא עושה לילדיו, ולכן גם לא רואה אותו: לא אצלו, לא אצל הזולת. רמת ההכחשה כאן היא מדהימה ממש. כל הזמן אני רואה את זה סביבי. וגם רואה עוד ועוד ילדים המפתחים בעיות נפשיות איומות בגלל הורות לקויה ומוכחשת.
זה לא כואב, תגידו לי? זה לא כואב? מהי "דרך העולם" הזו, כפי שקראה לכך אימי, אם היא גורמת רק נזק? אם היא פוגענית? אם היא "חור שמוליד חור שמוליד חור"? למי הורים עושים טובה שהם מביאים עוד ילד שלא יוכלו להעניק לו דבר, שלא לדבר על להזיק לו?
תארו לעצמכם ילד ששואל את אימו למה בכלל הביאה אותו לעולם. תארו לעצמכם נער שרוצה תמיד למות. זה קרה. בביתנו. אחותי שאלה תמיד את אימי למה הביאה אותה לעולם אם אינה מסוגלת לאהוב אותה. אני רציתי כל שנות נעוריי למות.
בשל הגישה המאוד מחמירה הזו שלי לגבי הורות, שרבים נרתעים ממנה כאילו נשמעה מפיו של נביא זעם מטורף, אני בטח עוד אקבל הרבה על הראש כאשר הספר ובו מאמרי יראה אור. מצד שני, גם אני אומרת "על הזין שלי". אם מישהו רוצה לראות בי "נקבה יבשה ומרירה" כי אני אומרת דברים קשים, רק בגלל שהוא עצמו מסרב לראות את העוול הנוראי שעשה ילדיו, אז מצידי בכבוד, עד חצי מלכות הגיהינום.
כי יש מחיר לכל מה שאנחנו עושים, ולא צריך להגיע לגיהינום בשביל זה. אין לכך דבר וחצי דבר עם השופט הגדול. יש לכך דבר גדול מאוד עם ילדינו הסובלים.
המנטרה האווילית "ילדים זה שמחה" עובדת רק במקום בו יש מה לתת, יש אהבה, יש נתינה, יש ערכים. ילדים לא נותנים אהבה יש מאין. הם צריכים קודם לקבל. והרבה.
שלא לדבר על כך, שילדים לא ממלאים שום ריק פנימי. אדם ריקני ימשיך להיות כזה גם אחרי שימלא את ביתו בשמונים ילדים. ילדים לא נותנים שמחה פנימית, ומי שאין לו שמחה ואהבה ותוכן, לא יצמח אותם פתאום. חייתי עם אם כזו, ריקה וכואבת. הגעתנו לחייה לא העניקה לאימי דבר מלבד עול וסבל וכאב. ויש מיליוני נשים כמוה, ובוודאי גם מיליוני גברים שהיו לאבות מבלי שהיה להם משהו להעניק.
אשר אלי (ואני מכירה את מבטי "ההשתתפותנו בצערך" ואת צקצוקי הלשון לרוע מזלי שאין לי ילדים), מעולם לא הרגשתי שאני זקוקה למשהו, על אחת כמה וכמה לילדים, כדי למלא את עצמי. מילדות, תמיד היה לי את עצמי.
מעניין, אבל דווקא זה שגדלתי כמין פרח בר, בלי תשומת לב מאימי, גרמה לי לפתח עולם פנימי עשיר, את הדמיון ואת כל הכישורים האמנותיים שלי, והם רבים מאוד. בנוסף, זכיתי למורשת רוחנית גדולה מאבי, שהיה איש מאמין, וכך פיתחתי את קשריי עם אלוהים יותר ויותר. לכן, מעולם לא הייתי זקוקה לדבר חיצוני כדי להתמלא. ואשר לאהבתי הרבה ולאימהותי הטבעית, אותם אני משקיעה בדור החדש: בילדים המופלאים של אחייני, וגם במשפחה, בחברים ובבעלי החיים הרבים הממלאים את עולמנו.
הייתי שמחה אם אנשים רבים יותר יבינו שאין צורך להביא ילדים כדי "להיות בסדר וכמו כולם", שיקלטו כי ילדים לא פותרים שום בעיות או ריקנות. שיפנימו שילדים אינם מביאים אהבה יש מאין, וכי מוטב להתמלא רוחנית ונפשית מאשר להביא ילד כדי שימלא אותך במשהו.
הייתי שמחה, לו יותר אנשים היו נפטרים מהדעות הקדומות ש"ילד מעניק שמחה, אהבה, שלמות", ועוד כל מיני שטויות כאלה. מי שילדו מעניק לו את הערכים הללו, סימן שהיה מלכתחילה אדם שלם. הייתי שמחה שיבינו, שאתה לא נהייה אדם שלם אם פתאום הבאת ילד. להפך, אם כבר עליך להתמלא רבות, להתחשל רבות, להתרכך רבות, לפני שאת או אתה מביאים את פלא הבריאה לעולם.
אני חושש שאי אפשר להתעלם מן העובדה שילדים זה אחת מן השליחויות שלנו בעולם.בייחוד שדיברת על אלוהים ועל אמונה.
איני אומר זאת דווקא כלפייך ואני מאמין ,באמת, שכל אדם צריך לדבוק ברצונות נפשו ודעתו.
אבל מצאתי לנכון לציין שלאדם יש שליחות כלפי העולם.ולא יעלה על הדעת (למאמין באלוקים)שהאדם נשלח(נולד)לעולם סתם.
ילדים זה לא שליחות, ילדים זה לא כלי.
כאישה מאמינה, יש לי הבנה אחרת את מה שאלוהים רוצה מאיתנו בעולם הזה. הוא בטח לא התכוון שהורים יביאו ילדים כ"שליחות", כאשר הם מענים אותם.
להביא ילדים זו אמנות נעלה, זה הדבר הכי גדול ומקודש, ולכן זה כמעט בלתי אפשרי לנו בני האדם, הייתי אומרת.
אל תשכח יאיר שבאנו לכאן בטרם. בטרם הבשלנו, בטרם הותרנו להיות הורים. המרד שלנו גרם להשלכה מגן עדן, בטרם נהיה מוכנים לכך בכלל. לדעתי, אלוהים התכוון לדבר אחר, לכך שנבשיל כדי להיות הורים רחומים כמוהו, אבל המרד שלנו הוא שגרם לכל תוכניותיו להתמוטט. ומכאן כמובן, תוצאת חטא קדמון…
לגבי מצוות פרו ורבו, שבטח תנפנף בה בפניי, נשאלת השאלה האם לא היה כאן איזה שכתוב אנושי. אני חוששת שבספר הספרים יש הרבה שכתוב אנושי לתועלת בני האדם.
וגם אם התיר זאת, כי אלוהים התיר דברים רבים לאדם מתוך רחמיו האינסופיים, אין זאת אומרת שהוא רואה בילודה האוטומטית והנפשעת הזו דבר טוב.
ואגב, יאיר.
גיסי, אותו בעל מתעלל שאחותי כותבת עליו בבלוגה כאן בבננות, היה ניצול של הורים מתעללים. הוא אמר תמיד שבעיניו, הוריו היו גרועים יותר מהיטלר. ולמה? כי היטלר שלח למוות אנשים שהוא עשה להם דה הומניזציה, עדר נטול פנים. ואילו הורים מתעללים, עושים זאת לילדיהם עצמם ובשרם!!!!!
חשוב נא יאיר על אלוהים היושב בכס המרומים, שומע את צווחות הכאב ואת הלבבות שותתי הדם של הילדים המעונים על ידי הוריהם. איזו שליחות, איזו? הרי "אהבת לרעך כמוך" הוא המצווה הגדולה ביותר אחירי "אהבת את ה" אלוהיך". אם אינך אוהב את ילדיך ומתעלל בהם, איזו שליחות יש כאן לעזאזל?
אלוהים רואה ושופט הכול. ואנחנו מבינים אפס קצהם של תוכניותיו לחיינו.
להיות הורים מכים זו גם מעילה בשליחות. אך ,למען האמת,אצל רוב האנשים (שאני מכיר לכל הפחות) ההורים הם השורש.הבסיס. הביטחון הכ"כ נצרך בעולם הזה.
להביא ילדים זו כן שליחות!להמשיך לקיים את העולם זו שליחות. את השליחות הזו צריך לעשות מתוך אמונה.ורוב האנשים עושים מתוך אמונה גם אם היא אינה דתית.
לא,לא התכוונתי להעלות את מצוות פרו ורבו כי היא לא העניין פה. דעתו של אלוקים וודאי ידועה בדיון הזה עוד מתחילתו.אני רק רוצה לשוב ולהדגיש שבני אדם הם ברי-קיימא רק כאשר הם מקיימים את שליחותם (גם ליצור זו שליחות!) ואני חושב שתפיסתך זו היא תפיסה אישית מאוד ושאין מקום לאירה כמו:"הייתי שמחה אם אנשים רבים יותר יבינו שאין צורך להביא ילדים כדי "להיות בסדר וכמו כולם", שיקלטו כי ילדים לא פותרים שום בעיות או ריקנות. שיפנימו שילדים אינם מביאים אהבה יש מאין, וכי מוטב להתמלא רוחנית ונפשית מאשר להביא ילד כדי שימלא אותך במשהו."
מילים כדרבנות, יעלה.
ואכן היום, נדמה שהרבה יותר אנשים ממה שפעם, בוחרים במודע שלא להביא ילדים.
יש גם זוגות שבוחרים בכך,
ובארה"ב יש לקבוצה הזו אפילו שם עם זכויות ומאבקים הסברתיים, הם נקראים child free.
ומדובר בדר"כ באמת באנשים שחוו ילדות יותר מידיי קשה, ומודל האמהות או הזוגיות שלהם גרוע ביותר,
וכן הם נותרו עם עבודה אדירה לבצע בכדי לשקם את עצמם,
פלוס יש להם חוש אחריות מפותח, ולכן לא יביאו ילד כל עוד ירגישו שלא יוכלו לבצע מלאכתם נאמנה.
הזדהיתי עם הרבה ממה שכתבת.
ואגב, זה לא שאני חושבת שמי שכן מחליט להביא ילדים בא מבית פחות בעייתי או שיש לו פחות תסביכים, לפעמים ההיפך הוא הנכון.
אולי אנחנו מדברים כאן על חתך מעניין של אנשים שאכן הורגלו מילדות לקיים את עצמם גם מבחינה נפשית, והם אנשים מלאים מאד ומעניינים מאד ועם עולם פנימי ורוחני מאד עשיר,
ובנוסף לכך חוו יחסי אובייקט גרועים ביותר עד לא קיימים עם ההורים, שלא לדבר על מודל זוגיות גרוע.
אותם אנשים, שביניהם אנחנו בינתיים לפחות, צריכים לעשות מאמצי על כדי לבנות את עצמם ולטפל בעצמם ולמלא את החוסרים מהילדות, והקמת משפחה לרבות ילדים היא משימה יותר מידי בלתי מושגת עבורם.
מה שנקרא, בגלגול אחר.
וחבר טוב אמר לי פעם שלדעתו מדובר בבגרות ריגשית. הצורך להביא ילדים, הדחיפות.
אני לא שוללת את זה.
אולי מדובר בסוג מסויים של בגרות ריגשית, הסוג ההוא שבהגיעך אליו, אתה חש שאתה רוצה ומסוגל לגדל מישהו אחר, לברוא.
את בטח יודעת שהשיר "ילדים זה שמחה" נכתב באירוניה וכמחאה על עידוד הילודה (יהושע סובול) ואת בטח יודעת שעידוד הילודה הוא כחלק מפרופגנדה דתית-פוליטית (הרחם מאוד שימושי). בבתי הספר היסודיים כבר שמעתי שמלמדים על התנהלות פיננסית ועל יחסים, הורות וילדים שום מילה. מחדל היסטרי ובמיוחד לאור העלייה באחוזי הגירושים (כשאין לילדים את האפשרות ללמוד על יחסים מתוך התבוננות ומה שיעלה גם ככה יותר בזול, בדיעבד, למדינה). לגדל ילדים, מה אני אומרת לגדל, לחנך ילדים, זה הדבר הכי קשה בעולם. המודעות לחינוך, לדעתי, התעוררה רק בשנים האחרונות, אני חוששת שכמעט לא קיימים בתים לדוגמא גם אם לא באת מבית מתעלל במובהק.
ואני אומרת את זה, בצר לי, בתור אמא מאוד חסרת אונים לעיתים.
אני מסכימה איתך יעל שיותר ממוזר הוא שלא לומדים על הורות , איך גדל לטפח להעניק להיות בשביל הילד שלך , גם על חיי זוגיות לא לומדים דבר, ועל מערכות יחסים בכלל עם עצמך עם אחרים מה לומדים?
אין למידה למודעות עצמית בביה"ס,
נכון שלהיות הורה זו בעיקר נתינה אין סופית אהבה ועוד אהבה ועוד, אבל ההורה הטוב ביותר או האמא הטובה דיה גם היא שוגה, טועה, כי אנחנו בני אדם וגם כרוצים לעשות את הטוב ביותר מן הסתם מה שחשבנו טוב היה רע, שגוי, ומה שאנחנו צריכים ללמד את עצמנו ואת ילדינו אולי, הוא מה לעשות, איך להגיב כשאין סינכרוניזציה בין הכוונות לתוצאות, בין הצרכים שלנו למה שאנו מקבלים,
איך לחיות בעולם שמן הסתם לא נענה לנו במאה אחוז.
למעשה ילד לא נולד עם דף הוראות, לכן אותה תגובה של הורה לילד אחד תהיה בסדר ואחר יחווה אותה כמכה.
בקיצור החיים מורכבים,
גם אם נילמד בביה"ס על הורות, אבל באנו אהבה מה יעזרו הלימודים?
אבל אולי מי שיש לו מודעות יכול /ה להיות אב, אם טובים דיים, לדעתי, הלא? יעל?
לקח לי המון שנים להבין שאהבה לא פותרת כלום, כן, זה בסיס טוב לכל דבר, אבל בחינוך, למשל, כבעוד דברים, עדיפה שיטה מובנית. אני גם חושבת שאני יודעת מה הסיבה שאין חינוך כזה בבתי הספר וזאת משום שאין שיטת חינוך אחת מוסכמת.
על השיר "ילדים זה שמחה": נכתב ע"י יהושע סובול למחזה שלו שנקרא "קריזה".המחזה בא להראות, כביכול, את החיים של "ישראל השניה" של אותם ימים-המזרחיים.השיר אינו נגד ילודה ונגד שימוש הרחם.השיר בא למחות כנגד הורים שמרבים להביא ילדים ואין בידם לכלכל אותם כראוי.
השיר מוחה נגד עידוד הילודה על ידי המדינה ומאילו טעמים זה כבר אפשר להבין לבד
יעלה יקרה, מזדהה איתך לגמרי. שמת את המילים בפי. ועכשיו אשלח את כל התוהים-מלעיזים-מקנאים אל הבלוג הזה. לצערי, החברה הישראלית עדיין לא מוכנה לדברים מסוג זה, ואפשר לראות זאת בתגובות לבלוגך. אנחנו, כחברה מסורתית-ארכאית-נרדפת-מתוך-בחירה, לא יכולים להטמיע רעיונות כאלה, בטח שלא עכשיו. ילדים זה שמחה, ילדים זה חיילים, ילדים זה תשובה לשואה הבאה, ילדים זה עוד יהודים… ושנהיה בריאים.
רשימה אמיצה!
גם אם היא מתעלמת מאיתנו, ההורים, שמטפלים בילדינו כמו בעבודת קודש, באחריות,נותנים מדם לבנו ומקבלים או לא מקבלים חזרה; יש עוד צד למטבע.
חלק מהדברים, החוויות שתיארת, היו לי קשים מדי לקריאה. ויחד עם זאת, כל הזמן אמרתי לעצמי: אבל תראי איך את יצאת מכל זה, ואיזה כישרון. זאת אומרת, בתמונה הגדולה, יש אנשים שיוצאים בסדר-פלוס למרות הוריהם ואולי גם בגללם באיזהשהו מקום. ולעניין הגדול יותר, של הבאת ילדים בעולם והענקת רשיונות להורות, אם היה דבר כזה — מבחן להורות ראויה — אף אחד לא היה זוכה להיות הורה לדעתי. כולנו בני אדם עם ההורות הבלתי מושלמת שאנחנו עצמנו קיבלנו. (רק נדמה לי שהדור של הורי פשוט לא התייסרו וניתחו את ההורות שלהם כפי שאנחנו עושים היום). מה שכן, הלחץ החברתי להוליד ילדים היא בוודאי מוגזמת בישראל, וצריך להיות מקום בחברה להיות שלם גם בלי ילדים, וגם להכיר בהמשך החיים על בעיותיהם האישיים והכלליים יותר, למרות הילדים. לי אין ספק, זה הדבר הקשה ביותר שלקחתי על עצמי בכל חיי. ואני גם לא יודעת אם אני מצליחה בזה. בטח ביומיום אני נכשל שוב ושוב. והאם בגלל זה לא הייתי צריכה להיות אם בכלל? ובכלל, איך אפשר למדוד את ההצלחה של ההרורות? וכל זה להוציא את מקרי ההתעללות הקשות כמובן.
אני מאוד מזדהה אתך. אולי זה קשור דווקא לגדילה במשפחה גדולה (גם אנחנו ארבעה ילדים). אולי לא. אני מרגיש הלחץ הזה לאימהות אוטומטית הוא שגוי מאוד.
הכרתי נשים שהרגישו בעוצמה רבה, כמעט ביולוגית, את הצורך בילד. רובן הפכו לאימהות טובות, או טובות יחסית (צריך לזכור שאי אפשר להיות הורים מושלמים). אבל הבעיה מתחילה כשמנסים לכפות אותה תחושה אינטואיטיבית על אנשים אחרים, כאילו זה לא בסדר לא לרצות.
מה שמדהים פה הוא שדווקא את תהיי אמא מצויינת אם תרצי. המודעות הזו היא מה שעושה את ההבדל בין הורות טובה לגרועה.
גם אני חושבת כך, המודעות עושה את ההבדל, אבל גם כשיש מודעות עושים שגיאות, וזה חלק מהחיים, המודעות שלך יעל היא הפוטנציאל שלך לאימהות טובה.
יעלי היקרה, היה לי מאוד קשה לקרוא את דברייך, את הסבל שעברת בנעורייך, ואני שמחה שמצאת את העוז להוציא את מה שמציק לך כל כך החוצה, אל העולם, אל המודעות האנושית.
את היית אומנם "תאונה", אך מתנה נפלאה לעולם, סופרת משגשגת, טוב-לב, אוהבת את האנושות.
את אומנם ויתרת על להיות אם ביולוגית, אך לא על להיות אימא באופן כללי, כי זה טבוע בך כפי שכתבת, הרי שאת מגדלת פה בבלוג כל כך הרבה ילדים.
אני אישית, יעלי היקרה, כל כך מאושרת שבאת לעולם, כל כך מאושרת שהכרתי אותך. אני תומכת בך ובבחירה האישית שלך שלא להפוך לאם.
חיבוק גדול ממני, יעלי היקרה לי מכל.
בדיוק מה שחשבתי – כמו יעל בר שם-כולך נתינה אחת גדולה, ביחסים , עם החיות,בכתיבה,בבלוגייה וגמילות חסדים…ועוד ידך נטוייה. כל כך הרבה אנשים יקרים אני מכירה או שמעתי עליהם שלא ילדו ילדים אבל תרמו למשפחות אומללות אחרות מכוחם,או אף לאנושות. את בהחלט מקדימה את תקופתך.
ואשר לגידול הילדים כשאת-אני לא ממש בשלה לכך , הרבה עבודת רפאות הייתי צריכה להפעיל על מנת לתקן אם אפשר את מה שקילקלתי , בלכתי בנתיב המוכתב מראש-ללדת ילדים,וכשפרצה מלחמת שלג בלבנון עוד אחת …
הם מקסימים נהדרים ומוכשרים אבל אכלו הרבה …ממני עד שהתעשתתי. לפחות היה לי אינסטינקט טבעי להבין שטעיתי. נחמה שלאחר מעשה.
אינני מצטערת עליהם ובטח שהם לא ,אבל עשיתי הכל בלי מודעות ועם הרבה לחץ חברתי ו"כך עושות כולן".
המזל הוא שילדים היום הרבה יותר לגיטימי להם להיות אגואיסטים, הם מנהלים חשבונות פסיכולוגיים , אם יש להם מזל, ואם ההורים לא מבינים-זבש"ם.
מאד מסכימה איתך.
ביטאת בצורה כל כך טובה נושא שמאד מעסיק אותי, ובאמת קשה לדבר עליו בלי לקבל תגובות קשות.
אני אמא, והאמהות שלי היא הדבר הכי טוב ומוצלח שחוויתי בעולם הזה, אבל אני מסתכלת סביבי וכואבת לראות כל כך הרבה אנשים שעשו ועושים ילדים בלי שום מחשבה והתכוונות, ואז נאבקים בהורות ובילדיהם, פשוט כי אין להם מושג איך להתמודד עם היצורים התובענים שצצו להם פתאום בחיים.
גם הנושא של נשים שמרגישות צורך עז לילדים משלהן מכל הסיבות שפירטת ועוברות סבל גדול רק כדי לגלות שילד זה לא מה שהן ציפו או פינטזו.
בספר "עיקרון הרצף" מתואר איך בסביבות פרימיטיביות הילדות משתתפות בטיפול וגידול התינוקות, וגדלות עם ידע באמהות והורות, כאשר בחברה המודרנית אנחנו מגיעים לשלב ההורות נטולי כל ידע או כישורים ונאלצים להיעזר בספרים ויועצים בשביל דבר כל כך בסיסי וטבעי כמו הורות.
כל כך הרבה אנשים נאבקים בחוסר אונים וחוסר כלים בהורות שלהם, והילדים שלהם הם הקורבנות האמיתיים של כל זה.
יעל, קראתי את מה שכתבת, וגם את התגובות.
דבר ראשון – כל הכבוד לך על האומץ לומר דברים כל כך קונטרוברסליים.
דבר שני – זכותו של אדם להחליט אם הוא חפץ להמשיך את שושלתו או לעצור אותה. קשה לי קצת עם האמירה שגורסת שילדים זו שליחות. אבל אני לא אישה דתייה…
דבר שלישי – אני מכירה אנשים שבאו ממשפחות "הרוסות" ומגדלים ילדים נהדר ולהיפך. אולי סטטיסטית זה לא נכון, אבל אני מאמינה בכל ליבי באפשרות הבחירה ובוודאי במקרים של אנשים שמודעים לעצמם ולא מדחיקים אותן.
הכרתי כמה אנשים מבוגרים (מעל 70) שהחליטו לא להביא ילדים לעולם מתוך בחירה. אנשים מופלאים, ביניהם כותבים ואמנים. האושר או המימוש שלך לא יכול לבוא דרך ילד. גם לא השליחות שלך, לדעתי. לחשוב כך, כפי שאני תופסת את זה, זה דבר אנוכי מאד.
יעל,
אני מאוד מעריכה את היכולת להיחשף כך ולומר דברים שהאוזן לא רגילה לשמוע.
אני לא יכולה לומר שילדותי היתה מאושרת. לא. היו דברים קשים.
תמיד רציתי ילדים ומעולם לא הסברתי את זה לעצמי. גם היום לא. לו יכולתי בריאותית היו לי ודאי עוד. לא מסיבות דתיות – אני לא דוסית כזו צדיקה – אלא מהתחושה הנפלאה שזכיתי לסייע לנשמה לגדול ולהתפתח ולחוות את העולם.הם תמיד פלא בעיני וגם קשיים מרובים.
אני חושבת שמודעות מאוד מאוד חסרה. כתבתי לך פעם על חלומי לקבל מילגה ללימודי משפחה בתיכון ועל התגובות שקיבלתי. זהו נושא מאיים בגלל שרבים חשים שהם לא הורים טובים מספיק.
אני מודה שאינני שותפה למבול רגשי האשמה שההורות המודרנית מלאה בהם. גם יש לי עודפי ביטחון עצמי כדי לומר לילדים משהו תקיף מבלי לחוש צורך להתנצל.
רבים לדעתי חשים כמוך והם מפצים על כך בחרדת הורות קשה.
כאילו דרך התנצלות כלפי הילד הם יתקנו את ילדותם העשוקה. רבים כפי שכתבת בצדק – אפילו לא שם. השפלה, התעלמות, חסך רגשי , טונות של צביעות – הכל שם.
אני מודעת לנסיון שלי לתקן אל ילדותי דרך הילדים. אני גם משתדלת לנסות ולחוש את בדידות הילדים מול העולם ואת חוסר האונים הגדול שהם מלאים בהם. לא תמיד אני זוכרת. לפעמים אני צועקת, עצבנית, לא קשובה. אני בן אדם.
אני רואה לעצמי חובה קדושה לנסות ולהסביר בעדינות לכל הורה לעתיד. זה לא יהיה קל. תהיו עייפים מאוד. תריבו, תשאלו למה עשיתם את זה לעצמכם. לא תבינו למה הוא בוכה ולמה הוא מעיר אתכם כל 10 דקות. החיים ישתנו מאוד. השיגרה תשתנה. אפשר לחיות כך. אפשר להתרגל ולמצוא את הטוב. אל תבואו בציפיות גדולות. אל תנסו לרצות את המשפחה שרוצה לראות את החמודיל"ה. תבקשו עזרה. תאגרו הרבה סבלנות.
היו נשים שאמרו לי שהמילים הללו כן סייעו להן בימים המוטרפים.
במודיעין יזמה מישהי פרוייקט נפלא של אימהות שבאות לשוחח ולעזור לאימהות חדשות. ללמד קצת, לעודד, לתת לישון שעה בשקט.
אינני יודעת אם יש רגע בו אדם מוכן להיות הורה. כל הורות מלאה בשגיאות. ובאופן פרדוקסאלי להפליא אפילו הורים מזיקים אוהבים את ילדיהם. פגשתי גם כאלה.
בעיני להיות הורה זו זכות ולא שליחות. כדאי לדעת מה מחכה רגע אחרי שיוצאים ממחלקת יולדות ולאהוב את הילדים באמת. מעבר לזה?
יעל יקרה, על פי דעת תורה מצוות הפרו ורבו הוא המצווה של הגבר. אישה לא מחויבת להביא ילדים לעולם , היא עושה את זה כי היא רוצה.
במקרה שלי , אני מאד רציתי, אך ברור לי שאני ממש אני רחוקה מלהיות האימא שדמיינתי. אבל נאמר שאם תיקנת בקצת את הנזקים שנגרמו לך כילדה, כבר עשית צעד קדימה. מצד שני, אני מבולגנת ואימי לא, כך שאולי פגעתי בילדי בצד הזה. אני מסכימה שכל אימא היא טובה מספיק.
אותי מדאיג הקטע הזה שאנו מצוות להביא ילדים ולזרוק אותם בגיל 3 חודשים למעונות. כי עלינו לפתח קרירה עצמאית. ומה עם הילדים? אני גידלתי את ילדי ונחשבתי בעייני חלק מחברותי כאישה עצלנית ומוצצת דם של בעלה.גם הקרירה שלי כשחקנית די נפגעה וכדומה .ולכן אני חושבת כמוך, שאם אישה לא מסוגלת לתת לילד את המינימום בשנותיו הראשונות לפחות עדיף שתעשה כמוך. באמת לא כולן חיבות!יש לי חברות טובות בבני ברק שיצדיקו אותך בכל מאת האחוזים, רק שתדעי.
אם כי לסיכום אנחנו רוצות ברובינו להמשיך לקיים את העולם , גם אם לא בצורה מושלמת.
כתבה אמיצה שחושפת אמיתות רבות שאנשים נוהגים לכסות.
אבל יחד עם זה בנושא ילדים אין להטיף, לא לכאן ולא לכאן, ואין כללים גם, ההיטוריה של האדם לא קובעת בכרח איזה הורה יהיה.
מי שרוצה ילדים שיעשה ילדים, בלי קשר אם הוא נשוי, איך היו הוריו, מצבו הכלכלי. שלא יתחשב בכלום.
ומנגד מי שלא רוצה ילדים שלא יתחשב כלל בלחצי חברה וכולי.
אבל זה לעניות דעתי לא נושא שאפשר לבחון אותו באופן שכלתני ומדעי. זה רק עניין של הרצון האמיתי של כל אחד וכך צריך לנהוג.
יעל היקרה,
מאוד התרגשתי. לצערי אני ממעטת לשהות כאן (וסליחה עם כולם!)כיוון שנמצאת בשלב מטורף של כתיבה. וגם דברים שאני רוצה להעלות פה, נדחים. אבל באמת שרשימתך נגעה ללבי: האומץ הכנות ובעיקר הכוח. יש המוןנקודות משותפות שכרגע אני עצמי מתייסרת מהן ושואבת מהן. את בטח תביני. מחזקת אותך. תודה.
יעל, כנותך מרשימה עד מאוד ומרגשת. גם אני הייתי תאונה מצערת עד שננטשתי על ידי אמי. גדלתי לבדי בצל אב חולה,וגם אני חשבתי שלא אלד אךלבסוף החלטתי לתקן ולהביא ילדים לעולם. דרכם אני מצליחה להשלים את מה שלא היה לי. זהו שיעבוד שיש בצידו אושר מתוק.
אני חושב שכעת הגיע הזמן התנצל בפני יונה, שבסכך הכל הביעה את דעתה, אך לחצה על נקודות רגישות שגרמו לכן לתקוף אותה.
איזה איציק זה ? זה לא אני. מי זאת יונה בכלל?
איני חושבת שיעל נתונה להתקפה. להיפך אני חושבת שיש אליה המון הערכה על יכולתה להסתכל על הדברים ולקבל החלטה. יש בה המון אומץ לב.
לא את יעל תקפו, נטען שתקפו את יונה בשל מה שכתבה אצל אליענה. אבל האמת היא שיונה תקפה ולא תקפו אותה. כתבה שטויות אצל אליענה.
יעל יקרה,
אני מצטרפת ומזדהה עם תגובתה של מירי. כמה כנות ואומץ נדרשו ממך בבואך לכתוב כך. את יודעת, יש דמיון-מה בנתוני ילדותנו ובריאות הנפש המשפחתית, ואני הפכתי לאם בגיל צעיר, לא ממש מתוך בחירה, אולי מתוך לחץ. הרגשתי ילדה בעצמי. אינני מצטערת על-כך, וזה אינו מובן מאליו. אני מכבדת את החלטתך, וכמו שיוסי הגיב, ילד זה פתרון לבעיה הדמוגרפית, להוליד ילד יהודי הינו מעשה פוליטי וכך הלאה. ילד מוכרח לבוא מהחלטה ומכוונה שלמה. הלוואי שהיו נותנים שעורי הכנה להורות באוניברסיטה או בבתי הספר. זה היה מקל על הלם עריסת התכלת ותצלום האם הזכה עם תינוקה הרך. ואת יודעת, בתיה מ"ממחר יקרה לנו משהו טוב" הלכה והשתגעה מאמהות "טובה".
לא נראה לי שאלפיים שנות קיום של העם היהודי זם מעשה פוליטי ולא נראה לי נכון להכניס פוליטקה לכל מקום. די עם רגשות האשמה .
יעל, ריגשת אותי מאוד, ואני מסכים עם כל דברייך. כן ירבו אנשים תבוניים ומוסריים כמוך.
עצוב לי לקרוא זאת. ממה שכתבת וקראתי היית יכולה להיות אם מופלאה. ילדים לא יולדים כדי לקבל אהבה ילדים נולדים כדי שנוכל לתת להם. כמו באהבה גם ילדים אינם רק שמחה. יש הרבה רגעים כואבים. אבל תפקידם של ההורים , לעניות דעתי, הוא לתת . מתוך הנתינה הזאת הם מתפתחים גדלים ופורחים. ואולי אני קצת אגואיסטית ובהם אני גם מגשימה את עצמי. עניין הילדים הוא מורכב. גם היום אחרי שילדי גדולים, ולא תמיד זה קל, ואחרי שיש לי נכדים, אני מרגישה ברת מזל כי יש לי למי לתת אהבה ללא תנאי.
אמיץ רהוט ומרגש. מחכה למאמר באנתולוגיה.
אמא שלך הדיכאונית לא הפעילה עלייך לחץ להביא ילדים. נכון ? זאת אומרת אם לא היו לה כוחות, אז בוודאי לא היה לה כוח להפעיל עלייך לחץ להביא ילדים. נכון ?
אמי היתה דכאונית בעיקר בשנות הילדות וההתבגרות שלי. ושוב, לא דיכאון קליני, אולי דיכאון בין קל לכמעט בינוני. וזה קרה לדעתי בעיקר בגלל תנאי החיים שהיו אז קשים לה: ארבעה ילדים, כשהבת הבכורה חולת נפש, ובנוסף, כל מיני תחלואים נשיים שבוודאי השפיעו על הדיכאון והשאירו אותה תמיד חלשה ולא הכי מתפקדת. אחר כך בנעוריי, גם הבת של אחותי נכת הנפש, שהיתה ילדה קטנה, גרה איתנו, וגם זה בטח הוסיף על הקושי הנפשי שלה.
ושוב, לא דיכאון קליני. גם אני מעט דיכאונית בהגדרה, אבל זה מעולם לא היה דיכאון קליני, אלא דיכאון קל, מקסימום. או מין סוג של דכדוך קיומי כזה.
לגבי בגרותי, אז אמי כבר לא הייתה דיכאונית.
ועוד דבר מעניין: למעשה, אימי התייחסה בעיקר לאחותי הגדולה, נכת הנפש. התקיימה בניהן סימביוזה, שקיימת עד היום. אימי השתמשה באחותי הגדולה כמעין פח זבל נפשי למצוקותיה (היא עצמה עברה ילדות ונעורים קשים מאוד, כולל התעללות פיזית ונפשית).לכן, למעשה, רגשית, וגם קצת מעשית, זה כאילו שהיתה לה בעיקר בת אחת. רק בה התעניינה, וזה גרם לכך שאת כל כוחותיה השקיעה בה, לטוב ולרע. גם את הלחצים הנפשיים היא הפעילה רק על האחות הזו, ובעוד שלשאר הילדים, כולל אני, כאילו התעלמה.
טוב, זו מערכת מורכבת של בית לא מתפקד, כמו שקוראים לזה בספרות הפסיכולוגית.
כך שכאמור, את הכוחות, כולל הלחץ והטרור, הפעילה אימא שלי רק על האחות הזאת, שהיא סכיזופרנית בהבחנתה.
למזלי, עלי, לאמי לעולם לא היה "כוח", כמו שנקרא. ואני גדלתי כמין פרח קיר. לא נטפלה אלי, וגם לא התייחסה אלי.
כך שמעולם לא היו ביננו יחסים מי יודע מה קרובים, מכל בחינה. אז גם ללחוץ על נישואים או ילדים היא לעולם לא לחצה,. וכך גם אבי. שהיה אדם עדין מאוד.
אם את מעוניינת בהסבר יותר מורכב, את יכולה לשלוח לי מייל.
כרגיל, הדברים הם תמיד יותר מורכבים מכפי שכותבים אותה ברשימה כלשהי.