פאקינג סל שיקום

 
כבר קרוב לשנה שאנחנו מחכים לוועדת משרד הבריאות, שתכריע אם אחותי הסכיזופרנית זכאית לסל שיקום. סל השיקום הנ"ל, שנשמע כמו אחלה שיקום, היה אמור לספק לה מגורים הולמים עם אנשים כמותה, או לחילופין חונך שיעזור לה בתפקוד היומיומי, ועוד דברים מצוינים אחרים.

    כל הגורמים, שירותי הרווחה והנפש, אמרו לנו שבטוח שהיא תקבל, כי היא עומדת בכל הקריטריונים. שמחנו מאוד. מאז שאימי עברה אירוע מוחי ואושפזה במוסד סיעודי, ולא יכולה לטפל עוד באחותי, שיווענו לעזרת העו"סים של עיריית תל אביב והפסיכיאטרים של מרפאת רמת חן, וכולם הבטיחו גדולות ונצורות לגבי סל השיקום הזה.

   ואכן, על הנייר, סל השיקום נראה כמו משהו נפלא ממש. על הבטחות אלה הסתמכנו:

"תכנית "סל שיקום" היא תוכנית החילוץ הממשלתית שהוקמה במטרה לסייע לאנשים הסובלים מנכות
נפשית ובני משפחותיהם להגיע לתפקוד מקסימלי. מאחורי התוכנית עומד, בין השאר, ניסיון לצמצם
אשפוזים פסיכיאטריים, ולהשקיע מאמצי ריפוי ושיקום במסגרת הקהילה.

  תוכנית "סל השיקום" שאבה את כוחה מחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובעיקר מהצעת חוק שיקום נכי נפש בקהילה, ובמידת מה גם מחוק שיוון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. את התוכנית הכין
במשותף משרד הבריאות ומשרד העבודה והרווחה, אך היא יצא לפועל בהשתתפות ובפיקוח של
משרד הבריאות בלבד.

פירוט שירותי התכנית:
1)  בריאות השן – מתן טיפול שיניים, אשר מסובסד (במלואו או חלקית) על ידי משרד הבריאות
2)  דיור שיקומי – שילוב הלקוחות בהוסטלים, דיור מוגן, group house, תוך הספקת שיקום רפואי,תפקודי ונפשי.
3)  שיקום תעסוקתי – הערכת אבחון תעסוקתי, שילוב הלקוחות בקורסי הכשרה מקצועית והשלמת השכלה, ליווי וסיוע בהשמה
    בשוק העבודה או בעבודות מוגנות.
4)  מועדונים חברתיים – קבוצות תמיכה ופנאי.
5)  סיוע של עובדי סמך מקצועי בנושאי ליווי, סנגור, תמיכה, הפניה לקרנות סיוע וכו".
6)  טיפול מרפאתי.

   נשמע נפלא, לא?

    אלא שבפועל, אין שום רצון להעניק סל שיקום לחולי נפש, מפני שאין תקציב. כך למעשה, מאחזים עיני חולים ובני משפחותיהם, באופן ציני ומרושע ממש. פשוט מוליכים שולל את המשפחות העייפות מהניירת ומהבירוקרטיה, המטופלות בחולי נפש מיואשים. אחיזת עיניים, ותו לא. נותנים לנו להתענות, כדי לסרב ביד קלה. למה? כי מראש לא התכוונו לתת, רק רוצים לתת לנו לחשוב שאנחנו מדינת סעד מתוקנת.  הכול יחסי ציבור, ותו לא.

   אכן, קראתי ברשת כל מיני התנסויות עגומות של אנשים עם סל השיקום הנ"ל, אבל העדפתי בתמימותי וברוב ייאושי להאמין שהממסד רוצה בטובתנו.

    והנה, סוף סוף, אחרי עשרה חודשים, הוזמנו לוועדה עם אחותי. הם האזינו לכולם, ובסוף הפטירו ביובש: "היא כבת שישים, אין לה מקום בסל שיקום, היא לא זכאית."

    מה???????? לא יכולתם להגיד את זה קודם, לפני עשרה חודשים? בשביל מה טרטרתם אותנו חמישים פעם כדי לקבל דוח מהפסיכיאטר ומהעו"סים? בשביל מה קבעתם לנו תור לוועדה, אם ידעתם שהיא לא תקבל סל שיקום בשל גילה המתבגר?

   ומילא העוולה הבירוקרטית, זה שטרטרתם משפחה שלמה ובסוף זה מה שאתם אומרים לנו ביובש נוראי. מה לגבי החולה עצמה? מה היא תעשה? מי יטפל בה? בגלל שהיא לא ילדונת, אז איש לא יטפל בה? ככה? שתיזרק לרחוב? ככה מדינת ישראל זורקת קשישים חולי נפש לרחוב?