יסלחו לי כולם, אבל כרגע הקפאתי את הפוסט הקודם, "האם היית מוכן שילדך יינשא לערבי/ה?" בגלל הנאצות שהלכו שם.  כאשר העליתי אותו חששתי בדיוק מזה. ובכל זאת העליתי, למרות שאכן חששתי שאולי זה פוסט פרובוקטיבי מדי. כששירלי ואני פתחנו את הבלוגיה לפני כמעט שנה (וואו, כמעט שנה!), רצינו לשמור על טוהר מידות, וכמה שפחות טרוליזציה, אם להגדירה כך. כ"ניצולת" ...

  ראיתי  הלילה ביס דוקו סרט דוקומנטרי מצוין בשם "יידישע מאמע", על אם רוסיה שלא מוכנה שבנה יתחתן עם אתיופית.  אני זוכרת כמה כעסתי על הוריי, שלא רצו לקחת הביתה את הילד של אחותי חולת הנפש מגבר אפריקאי: תינוק שחור קטן. את בתה הלבנה הם לא היססו לגדל, אבל אותו לא, כי היה שחור ורק חצי יהודי. הוא גדל בבית ...

  אחרי שתקראו את הפוסט הזה בטח תגידו שאני אדם לא נאור, שלא רוצה להידבר עם אחרים השונים ממנו. טוב, אולי. אבל מה לעשות שכך אני מרגישה? לאחרונה התעוררה כאן בבלוגייה הזעירה שלנו, סערה קטנה בין הבלוגרים הדתיים לבלוגרים החילוניים, ואביטל וליאור הציעו הידברות.   כן, אני יודעת שזה נשמע נורא נאור והומני להידבר. ואולי באמת כך צריך. אולי הבעיה ...

אחד הפוסטים האחרונים של אומי הזכיר לי ידידה שלי. אישה שנולדה וגדלה בדרום אפריקה, בחצי הראשון של המאה העשרים. כמו רוב היהודים שם, משפחתה הייתה אמידה והיו להם משרתים ולה עצמה הייתה אומנת, שגידלה אותה כל שנות ילדותה ונערותה עד שבגרה, והייתה תחליף אם עבורה.   למה תחליף אם? כי כמו הרבה ילדים, הוריה לא התייחסו אליה בכלל. אז הייתה ...

  לאחרונה לקחנו אפוטרופסות גוף על אימי. עליה לעבור ניתוח כלשהו, ומפני שהיא מאובחנת כדמנטית, בית האבות שלה אינו מוכן לקחת אחריות. אימי לא הרגישה בנוח עם אפוטרופסות מלאה, אז לקחנו רק אפוטרופסות גוף.   זו הייתה הפעם הראשונה שנודע לי כי גם מערכת המשפט עושה הפרדה מצחיקה כזו בין גוף לנפש, כפי שעושה הרפואה המערבית, ובכלל, החברה המערבית.   ...

הנה הוא הצ"וצו, ששמו גם חצ"וצו, במלוא הוד תינוקיותו. כאן בן חודשיים וחצי. הנה הוא בזרועות שולמית אחותי הנה הוא עם אביו הלא ביולוגי עבדה. דומים, אה? והנה הנשמות של: עמרי וקרן. אחיינתי והבן של אחיינתי. כבר מצאו לפספוס מנתח חשוב מאמריקה! והנה קינוח: איזה בובון, אה?

  ליתר דיוק, 26. עוד כמה ימים, ז"א. ואני לא אחת שסופרת. אבל בדיוק הראו ב"אופרה" קטעים מהגרסה הקולנועית החדשה של "אהבה בימי כולרה" לגבריאל גרסיה מארקס. נראה שם השחקן ספרדי הסקסי חוויר ברדאם, בתפקיד הגיבור המאוהב. מקץ 40 שנה, וכך וכך חודשים, ימים ושעות, הוא נפגש שוב עם אהבתו הנכזבת ומונה בפניה את המספר המדויק של הימים והשנים שחי ...

  משבר הגיל היחיד שחוויתי עד עתה היה כשהגעתי לגיל 20. לא יכולתי לשאת את המחשבה שעברתי מגיל העשרה לשנות העשרים, שנראו לי כמסמלות זקנה, הסתיידות ומוות. כמה ימים הלכתי כמו אבלה, נדהמת מהשינוי בשנתון. וכולה עשרים, דחילק!   גיל שלושים פסח עלי בלי הנד עפעף, כאילו כלום. יראתי ממשבר גיל הארבעים שכולם מדברים עליו, אבל כשהגיע, שום כלום, תודה ...

האחיינים שלי כבר גדולים. מה זה גדולים. ענקיים. אחת בת 37 פלוס, השנייה עוד מעט בת 31, והשלישי בן 27. ענקיים זה לא מילה. ואני מתגעגעת לינקותם, לילדותם, לימים שבהם אני עצמי הייתי ילדה ונערה, וטיפלתי בהם, החזקתי אותם, יישנתי אותם, רחצתי אותם, נשמתי לתוכי את הריח המתוק, תמיד לתינוקות וילדים יש ריח מתוק, לא יודעת איך ולמה, אבל זה ...

  חלק שני בסדרת "המקצוע הכי כפוי טובה בעולם"   בפרק הקודם כתבתי על התנסותי כמורה לאמנות בימי לימודיי במדרשה לאמנות, לילדים בכיתה גימל. את הפרק הזה על סלידתי מהמקצוע הכי כפוי טובה בעולם – ההוראה, אני מקדישה לימיי המיותרים כתלמידה בבית הספר המיותר.   לא אהבתי את בית הספר, לא את היסודי ולא את התיכון. הייתי ילדה חולמנית, בעלת ...