יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
חלק שני בסדרת "המקצוע הכי כפוי טובה בעולם"
בפרק הקודם כתבתי על התנסותי כמורה לאמנות בימי לימודיי במדרשה לאמנות, לילדים בכיתה גימל. את הפרק הזה על סלידתי מהמקצוע הכי כפוי טובה בעולם – ההוראה, אני מקדישה לימיי המיותרים כתלמידה בבית הספר המיותר.
לא אהבתי את בית הספר, לא את היסודי ולא את התיכון. הייתי ילדה חולמנית, בעלת נטיות אומנותיות: ציירתי, כתבתי, קראתי המון. אני חייבת לומר שרק דבר אחד קיבלתי מבית הספר: ידיעת קרוא וכתוב. את כל השאר למדתי לבד, מתאוותי העצומה לספרים.
שנים חיממתי את הכיסא בבית הספר, ולא למדתי כלום. יכולתי באותה המידה לשבת בבית. אין ספק שבית הספר לא התאים לי. ייתכן ששום בית ספר לא היה מתאים לי, כי אני סוליסטית, אוטודידקטית, אינדוידואליסטית. ייתכן כי בית ספר אישי יותר, המתחשב בכשרונות הספציפיים שלי, היה מיטיב עמי יותר. קשה לדעת.
התוצאה הייתה שסתם ישבתי בבית הספר. חימום כיסאות שיטתי וסדרתי. החשש שלי הוא שגם היום, עבור תלמידים רבים, בית הספר הוא לא יותר משמרטפייה לאומית. לתקוע את הילדים באיזה מקום כדי להשיג שקט תעשייתי.
את כל מה ששימש אותי לימים, בעבודתי כמבקרת קולנוע וספרות, כעורכת ספרים כיום, וכמובן כסופרת, למדתי לבדי מספרים, עיתונים וכתבי עת. מבחינתי, כל שנות הלימודים בבית הספר היו מיותרות. כפי שאמרתי, בבית הספר נתנו לי נכס אחד: קרוא וכתוב, ובו כבר השתמשתי לצרכיי לפי ראות עיניי.
ההוכחה הסופית לחוסר הנחיצות בלימודים בבית הספר היו בחינות הבגרות. אותן עשיתי באכסטרני. למדתי לכל בחינה כמה ימים מראש, זאת אומרת, כבשתי בכמה ימים חומר שלומדים ב-12 שנים, הוצאתי ציונים סבירים, שכחתי למחרת הבחינה את כל מה ששיננתי כמה ימים לפניה, וזהו. זו בחינת הבגרות המהוללת. אלה הם בתי הספר שלנו. כלום אחד גדול.
האם יכולתי בכלל להתעניין במערכת הלימודים? איך אפשר היה? רוב המורים (היו אלה בעיקר מורות) התעניינו בנו התלמידים ובחומר הלימודי כמו שלג דאשתקד, הכיתות היו ענקיות ומנו כארבעים ילדים, השיעורים היו משעממים עד מוות, החומר הלימודי הוגש ביובש, ללא כל שאר רוח, וגם הוא היה גרוע ומפוספס ממילא.
אז בשביל מה? כפי שאמרתי, שמרטפייה לאומית לשקט תעשייתי. ההורים צריכים לעבוד, לא? אז צריך לזרוק את הילדים להיכן שהוא.
והנה אני, תודה לאל, בעלת מקצוע ומתפרנסת ממקצועי למרות שלא למדתי כלום בבית הספר.
את השיעורים העברתי בקריאה הספרים מהספרייה, שהסתרתי על הברכיים, או בציור, או בחלומות בהקיץ. לא זכור לי שהקשבתי באיזה שיעור. אוי, כמה היה משעמם. אפילו שיעורי הספרות, תחום שאהבתי, היו משעממים מחץ וחסרי השראה.
אז בשביל מה?
ולא רק זאת. לא רק ששיטות הלימוד היו מיושנות והחומר הוגש בצורה קפואה, היה גם את שאט הנפש של המורות כלפינו. ראו שהן מתעבות אותנו ושאנחנו מין נטל עליהן. צריך להעביר את השעות כדי לקבל לוקש בסוף החודש, אז הן יעשו את זה. הן נטו חסד לכמה תלמידים חרוצים ושקדנים שהצביעו בקצב של מכונת ירייה, כי היה קל להתמודד איתם, והתעלמו מכל השאר. לא התאמצו כדי לכבוש את ליבנו, לגעת בנו, להתקרב, לנסות להכיר מה מסתתר מאחורי תלמידים שכונו, כמוני, "יש לה פוטנציאל אבל היא חסרת מוטיבציה". רבק, אני חסרת מוטיבציה? אתן מורות יקרות הייתן חסרות מוטיבציה. כמו גומבות הייתן. כמו רובוטים.
לעיתים רחוקות מישהו מספר לי על איזה מורה מופתי שלימד אותו, אבל הרוב מספרים על חווית השיממון הבית ספרית לדורותיה. לי אישית לא היה אפילו "מאור גדול" אחד לרפואה, אף מורה שהתעלה מעט מעל הרדידות האנושית של המורים שלימדו אותי.
מה שאני קיבלתי מהמוסד הזה, בית הספר, ומהמורים, הוא בוז. הרגשתי שבזים לי כאדם, אז בזתי למוסד הזה בחזרה. כבר כילדה בזתי למערכת המסוידת הזו. תגידו לי שהיום יותר טוב, ואני אהיה בספק. גם כסמינריסטית לאמנות, כשניסיתי להיות יצירתית והצעתי תרגילים יוצאי דופן שאערוך בכיתה, המורים שלי להוראה מ"המדרשה לאמנות ברמה"ש" קטלו אותי נוראות. הייתי אוונגרדית מדי, ומערכת החינוך רוצה רק את המקובל, הלעוס, הידוע מראש. חלילה לה ממהפכות.
אחר כך הלכתי לכיתה, ביצעתי את התרגיל הזה, שניסה ללכוד שתי מטרות: גם ללמד ילדים בכיתה גימל מה זה ציור מופשט, וגם ליצור אחווה קבוצתית, והתוצאה הייתה מהממת. לא ראיתי את הילדים מרוכזים ככה בשום שיעור אחר שהעברנו. אבל בכיתת ההוראה במדרשה, המורים הצביעו על ליקויים דמיוניים בשיטה החדשה שהמצאתי. למה? כי הם לא הכירו שיטה כזו. היא לא הייתה בשום ספר. הרי המצאתי אותה. ומה פתאום שסטודנטית פישרית תמציא שיטה חדשה?
וככה מורידים את הראש גם למורה שבא עם איזו התלהבות, ראש פתוח ויצירתיות. הכול נכבש בידי גלגלי השיניים המפלצתיים של הממסד החינוכי.
לא למדתי כלום בבית הספר. אם כבר, אז למדתי שם לבוז למסגרות, לממסד, לקיפאון, לאנשים שהפכו לרובוטים, למבוגרים כבויים שלא רוצים כלום מהחיים, ולא אכפת להם בכלל, אבל בכלל, מהאוצר הזה שנקרא ילד. וזה עצוב מאוד. כי התחושה הזו מלווה אותי עד היום.
ממש עצוב. ואחרי השביטה הכושלת לא קשה לראות לאן פני החברה.
מדויק חזק ומבחינתי מעורר הזדהות מוחלטת
למרות שרוב הסיכויים שבכיתה שלך הייתי נחשב לאחד מאותם תלמידים "שקדנים ומצביעים", החוויות שלי ממערכת החינוך דומות מאוד לשלך, עם בדיוק שני יוצאי דופן – מורה אחת שלימדה היסטוריה מורחב (וזה באמת לא חוכמה להיות מעניינת כשיש בכיתה 12 תלמידים שמתעניינים בהיסטוריה) ואחת שלימדה ספרות, ובאמת הצליחה ליצור שיחה מעניים בכיתה של כמעט ארבעים תלמידים. כל השאר מזכיר מאוד את "חימון הכיסא תוך קשקוש במחברות" שתיארת.
סיפרת את הסיפור שלי, ולכן לא סיימתי תיכון, הלכתי לקיבוץ.
אני זוכרת את המורה לחיבור, בכיתה ט", כבר שכחתי את שמה, כל כך חיכיתי למורה לסיפרות "אמיתית" בתיכון, לאחר המורים הבורים שצלחתי ללא הנד עפעף בבית הספר היסודי. (סיימתי כילדה המצטיינת של השכבה). ואז הגיעה מכשפה חמוצת פנים. כתבתי במחברת הבעה את הנושאים שאותם בקשה והוספתי שירים וסיפורים משלי, כתבתי מגיל שבע, ואז קבלתי את המחברת לאחר בדיקה, וכולה היתה מחוקה, בקווים גסים היא רשמה: לא שייך. מיד הבנתי שנעשה לי מעשה נבלה, שזה ההיפך ממה שצריך להיות לימודי "הבעה".
כל פרץ היצירה שלי היה בשביל המורה ההיא גורם לסרוס.
והיה גם מנהל מטורף ניצול שואה, שקראו לו פיסקוף. לדעתי כתבו עליו בכל מני מקומות, אימת התיכון, הוא אסר עלינו ללכת במכנסי ג"ינס למשל, בתיכון חילוני, אחד מהתיכונים הכי טובים בתל אביב בזמנו.
היה מציץ עלינו מהחלונות ומחורי המנעול ומתנפל פתאום בצעקות, איש מטורף. מולו כבר עשיתי את מה שאני עושה תמיד כשמישהו מאיים עלי, התגריתי בו. והוא לא ידע מה לעשות אתי. ימים שלמים הייתי יושבת מול החדר שלו. כשהיה נמאס לי הייתי הולכת לקטוף פרחים בשדה, חוזרת ומתיישבת עם חרציות מול החדר שלו, או שלא חוזרת, והוא לא ידע איך לאכול את התופעה.
משנה לשנה העלו אותי כי הייתי ילדה עם "מחוננת", בסוף י"א עזבתי לקיבוץ הראל.
כשאני כועסת לפעמים על התלמידים שלי, אני מנסה לראות אותי המורה, דרך העיניים של התלמידים שלי.
אני יכולה לומר ביושר שאני אוהבת ללמיד ילדי אתגר היסטוריה.
ואני מצליחה עם לא מעטים. הם באים ושואלים אותי מתי השיעור הבא, אומרים שמעניין להם.
בשיעורים שלי מדברים הרבה, אם אני לא מכינה כיתה לבגרות. כשאני צריכה להכין כיתה לבגרות, כמות החומר ומיעוט השעות, לא מאפשרים לי להרחיב, אני צריכה לרוץ איתם עם החומר לבחינה בלבד. לכן אני מעדיפה ללמד בחינוך המיוחד. שם יש לי אוטונומיה מה ללמד, כמה, איך.
אני יכולה לומר ביושר שלא עם כל התלמידים שלי אני מצליחה, למרות שאני משתדלת, ולדעתי היסטוריה באופן כללי מעניינת יותר בגילאים בוגרים כשהילד בשל ללמידה.
אני יכולה לומר עוד הרבה דברים על מערכת החינוך, מתוכה, אבל אין לי כח להקליד כל כך הרבה. בבלוג שלי כתבתי כמה דברים.
כאימא שמגדלת שני ילדים מיוחדים, לבי לבי עליהם על הבזבוז שנקרא 12 שנות לימוד.
הבן שלי קרא שוטף בגיל שלוש כי לימד את עצמו, וביסודי היה נרדם על השטיח בפינת הקריאה מרוב שיעמום.
גם בתי שלומדת בכיתת מופת בפתח תקווה לא חווה חוויה מאתגרת, תוכנית מופת היא בסך הכל תגבור לימודים במתמטיקה ופיסיקה.
ומובן שעד שלא ישלמו משכורות ראויות, לא יגיעו מורים איכותיים למערכת.
אתמול במפגש משפחתי סיפרה לי בת אחותי, חיילת משוחררת טריה, שמצאה עבודה כמזכירה בחברה כלשהי. השכר שלה 5500, אני מרוויחה משהו כמו 4000, עם כפל תואר, היסטוריה וחינוך מיוחד, עם תוספות של הכנה לבגרות וגמול חינוך מיוחד..
אז מה הפלא שהדברים נראים ככה?
אם לא הייתי אוהבת את העבודה שלי מאוד, מובן שלא הייתי נשארת בה רגע.
אבל כמה מורים יכולים להרשות לעצמם לעבוד כמעט בהתנדבות? האמת שגם אני כמעט ולא יכולה.
הנה יעל, קבלת שלושה צדדים לנושא.
אני כתלמידה, אני כאימא, אני כמורה.
יודית הבעיה נראית לי לא השכר כמו הכבוד שאין למקצוע שקוראים לו הוראה.
במערכת החנוך העצמאי בו לומדים ילדיי המצב הפוך. המורות מקבלות שכר מצחיק ומשתוקקות ללמד.
להיות מורה זה מין אידאל שם. את דואגת לדור ההמשך. להמון מורות ומורים יש קשר עם הילדים גם אחרי שעות הפעילות. בקיצור עולם אחר.אם כי שם יש בעיות מסוג אחר שאין לי כח לפרט.
היום מורה זה ברירת מחדל למי שלא מצאה את עצמה בשום דבר אחר.
ההורים מעבירים את המסר לילדים, מתחצפים, מתלהמים ואז המורה מבקש לפחות פיצוי כספי שגם הוא לא בנמצא.
לא כל המורים מגיעים כברירת מחדל, מכירה גם מורים טובים שמרגישים ייעוד.
חלקם פשוט נשחקים במערכת לא הגיונית, סיזיפית וכפויית תודה.
ובכלל, המורים שאני מכירה בחינוך המיוחד באים מתוך שליחות.
אבל חייבים שכר נורמאלי, אי אפשר להתקיים ממשכורת רעב, וזה סטירת לחי לראות את התלוש בכל חודש.
הסמינריסטית שעובדת אתי פרשה כשראתה את דרגות השכר האומלל, וחבל, כי היא היתה מוכשרת.
לנבחרים שלנו לא אכפת ממצב החינוך.
הם מדובבים סיסמאות ריקות על ידי יועצי פלסטיק עם לב כרומו.
עצוב, וכנראה די משדר את התמונה הכללית, העצובה. זוכרת מה סיפרתי על המורים לספרות ב"לגעת בדיבור"? התלמידים התעניינו למרות המורות…
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3920&blogID=182
יחד עם זאת, בשבילי זה גורף מדי. כתלמיד היו לי גם מורים שלמדתי מהם הרבה. אחותי שלמדה בגימנסיה שבע שנים אחריי כבר לא פגשה שם את דור המורים ההוא.
אני מעבירה שעת סיפור במסגרת שאני מלמדת ועושה שמיניות באוויר להיות אטרקטיבית ומטריפה, ונתפסת כמורה לכיף. אבל אם אני מעזה לקחת דקה כדי ללמד משהו דידקטי שטעון הסבר, אני מקבלת עגבניות בראש (סתם…) הטלוויזיה האווילית מנצחת אותנו בגדול.
היי יעל
מה שנורא זה לא מה שעשו לך, אלה איך שאת עדין כועסת… הם לא שוים את זה אנשים- המורים מנהלים, זאת כניראה חבורת לא מפותחים שנעשו מורים כל הכבוד לך על הדרך שהלכת, על האומץ ועל החתרנות את משהו
להתראות טובה
הרגשתי בול כמוך.
יעל, מה שכתבת כאן היה מאד טורדני בשבילי אתמול.זה עורר זכרונות- הייתי תלמידה והייתי מורה במוסדות שונים, וב- 10 שנים האחרונות בתיכון. זוכרת את בית ספר יסודי "חשמונאים" ברמת גן כטרואמה אחת גדולה ומורכבת. אבל האם אינני מי שאני בגלל אותן טראומות?
על חוויה אחת קטנה- אכתוב בפוסט הבא שלי בקרוב.
מהתיכון התעייפתי אחרי 10 שנים של נאמנות ואהבה רבה. לא הסכימו לפטר אותי. איבדתי זכויות. ולא אכפת לי. עפתי. השחיקה והקושי ויחסם המשפיל ההנהלה והעמיתים הביאו אותי בסופו של דבר לחופש נפלא.
בכל רע יש טוב. מי שאת עכשיו- בגלל כל מה שייסר אותך. היי שמחה. הודי להם על השפע שהם גרמו לך להוציא.