יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

  כה אפור וזעיר ורך ומשיי, כה פרוותי ופלומתי, שולח את לשונו הזעירה שגודלה חצי סנטימטר, מתוך פיו הקטנטן, משמיע קולות יניקה באוויר, מסכן קטן, מחפש פטמה זעירה של אימא, אבל אין לו, אז הוא מתחפר בחזי או תוקע אפו השחור לתוך השמיכה. ואני מתמוגגת כמו אימא טרייה, וקצת בוכה על כי נותק כך מאימו, והנה אני, גם אני, יש ...

  לפני שבועיים ניסינו כאן בבלוגיה להצטרף לעזרת הפליטים מאפריקה, בעזרת חבילות מזון. כמה בלוגרים התגייסו לעזרה, בניצוחה של שירה ארד. אני מאמינה שאנחנו כבלוגרים יכולים לעזור יותר, למשל בקריאה הומנטרית רמה, להעניק לפליטים ולעובדים הזרים טיפול רפואי.    קיבלתי משוקי גלילי, עמיתנו מ"רשימות", בקשה להצטרף למצעד הבלוגרים שדורשים טיפול רפואי חינם בעבור הפליטים. שוקי מציע לכולנו לנקוט עמדה בבלוג ם ולהצטרף אלינו. הנה דבריו: ...

      על שולחן העבודה שלי יש את כל היצורים שעוזרים לי לכתוב: מחשב, מסך ומדפסת אפרוריים, אבל הם מעוטרים בכמה חתולים שאני אוהבת, שמעניקים להם צבע וחיים.   על ראש המסך יש לי שלושה עכברים קטנים, כדי להזכיר לי את מרוץ העכברים. בצד השני מודבק חתול שאורב להם. לדעת שלא משנה כמה נרוץ, חתול שמן אחד תמיד יארוב ...

   תרומתי הצנועה לשבוע הדיכאון בבלוגיה   בתור דכאונית, אני תמיד משתאה אל מול אלה הסמוכים ובטוחים בדרכם, השמחים, האופטימיים. לפעמים נדמה לי שיש שני מחנות: הדכאוניים מול האופטימיים. לזה מתחלק העולם בעצם. אלה שמנסים למצוא טוב בכל, ואלה שמנסים לראות רע בכל. אלה שנולדו להילחם בשיניים כשבא עליהם נבוט בראש, ואלה שנולדו להמתין ולספוג.   גם כאן בבלוגיה אני ...

  בתגובה לפוסט הזה   תגידי לה: "את בסדר את, את ג'אדה, היה, עבר, תמשיכי הלאה"? או שתגידי לה: "פגעו בך קשה, זו לו אשמתך, אבל זכותך להשמיע את הפגיעה בקול רם, לצעוק אותה"?   מה תגידי: "זה שאת צועקת את זה בקול רם, את רק מנציחה את אומללותך ואת קורבניותך. עדיף שתגידי, אני חזקה, אני לא פגומה, אני עשר." ...

  אני שונאת מטיפים, ושונאת רוחניקים, וגם ירוקים שרופים אני לא אוהבת. בקצרה: אני שונאת מיסיונרים. מכל סוג. אני מאמינה ב"איש באמונתו יחיה".   לכן אינני מתכוונת להיות מטיפה מטעם עצמי לענייני חיים בירוק. רק לומר כמה השגות אישיות מחיי שלי על לחיות כמה שיותר ירוק. כמה הרהורים ומחשבות.   אין לי אוטו. מעולם לא היה לי, ולא חשתי בחסרונו. ...

    "במצב הדברים הנוכחי" הוא סיפור קצר מתוך ספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.                              פגשתי אותן בשעה מוקדמת מדי בחיי, כששורש אפי מלא בסינוסיטיס וגופי מרוקן מכל הרגשה מוחשית של תענוג או כאב.    בשעות האלה הייתי מצניח אותו, את הגוף, על מזרון הפרדייז גלוי הסדין, שהיה תלוי רוב הזמן על הקיר, כדי שאוכל להקרין עליו ...

לפני כמה זמן כתבתי כאן על חוסר נחיצותו של הטלפון הסלולרי, בעיני. שכחתי לכתוב ברשימה ההיא שההתנגדות האמיתית שלי למכשיר היא שהוא סוחט כספים ממי שאין להם. לו יכולתי, הייתי מנהלת מלחמת חורמה נגד חברות הסלולר.   תחשבו על זה שכיום רוב העולם, כולל העולם השלישי, מחזיק בסלולרים. על חשבון מה בא הכסף הזה שגונבות חברות הסלולר? על חשבון צרכים ...

  לאורה ניזר היקרה  אוי אוי אוי, שנים אני רוצה לכתוב את דעתי המרה על הוראה ומורים, שנים! בעיקר מתוך ניסיוני כתלמידה, וקצת מתוך ניסיוני הדל כמורה.   מצחיק, אבל אני, שכל כך שונאת את המקצוע הזה ומסתייגת ממנו, נאלצתי ללמוד הוראה, הוראת אמנות ליתר דיוק, כשלמדתי במדרשה לאמנות ברמת השרון לפני איזה מאה שנה. כולנו למדנו שם כדי להיות ...

  לרוניתוש ולדקלון שלה   את אבי השומע מוזיקה מצרית ונהנה עד הגג, אני זוכרת ממוצאי שבתות. זה היה הזמן הפנוי היחיד שלו, שבו יכול היה לשמוע רדיו. קול קהיר, נדמה לי. אולי גם שעת המוזיקה בתוכנית הערבית של קול ישראל.   ביתר ימות השבוע הוא עבד כמו חמור בחנות שלו, וכשחזר הביתה היה מטגן לנו חביתות, קוצץ סלט עם שמן ...