המקצוע הכי כפוי טובה בעולם (פרק ראשון)

לאורה ניזר היקרה

 אוי אוי אוי, שנים אני רוצה לכתוב את דעתי המרה על הוראה ומורים, שנים! בעיקר מתוך ניסיוני כתלמידה, וקצת מתוך ניסיוני הדל כמורה.

מצחיק, אבל אני, שכל כך שונאת את המקצוע הזה ומסתייגת ממנו, נאלצתי ללמוד הוראה, הוראת אמנות ליתר דיוק, כשלמדתי במדרשה לאמנות ברמת השרון לפני איזה מאה שנה. כולנו למדנו שם כדי להיות ציירים ופסלים (מה שלא יצא ממני ממילא), אבל הכריחו אותנו ללמוד גם לימודי הוראה, כדי שנהיה אי פעם מורים לאמנות. גם זה לא יצא ממני. מה כן יצא? שלימדתי שנה הוראת אמנות כסימינריסטית.

היינו קבוצה של שלוש בנות, אני, ורד קלפטר ועוד מישהי ששכחתי את שמה. נשלחנו מדי שבוע לבית ספר יסודי ברחוב אוסישקין שברמת השרון.  כיתה ג', שלושים וחמישה תלמידים, צפונים רובם אבל היו ביניהם גם כמה "צ'חים" משכונת מורשה. ולמה אני אומרת "צ'חים"? לא כדי להעליב, רק כדי לציין שהם אלה שעשו לנו הכי הרבה בעיות.

הייתה ביניהן ילדה אחת טרבל מייקרית מקצועית, שלשונה חדה כתער. פלפלית כזו, אימת המורות. מה אמרה לי המחנכת בשיעור הראשון? "תעזבי את זאת. אל תתייחסי אליה. סתם עושה צרות. מטומטמת. פשוט אל תתייחסי אליה."

אני, רק אומרים לי משהו, ישר עושה ההפך. או יותר נכון, אני, כשמצביעים לי על מישהו ועושים ממנו "אנדר דוג", ישר רוצה לעזור לו, לעטוף אותו באהבתי. אז ישר "אימצתי" את הילדה הזו.

היא הייתה ממורשה, מזרחית, כאילו לא מחונכת, אבל ווי ווי, איזה שכל חד! ישר התאהבתי בה, למרות שזה היה קשה כי היא הביעה התנגדות, פרפרה מול התמיכה והאהבה שלי, כאשר כל מה שהיא רגילה לו זה יחס גס ומזלזל מצד המורות. 

האמת, נורא הזדעזעתי מיחסה הגס והמזלזל של המורה לילדה הזו. היא עצמה גם לא נראתה לי משהו, המורה, יותר מסוג "מחזור יחס", כך כינינו את הבנות בצבא שהיו "מאותגרות שכלית", יעני קצת נחשלנות, רפות שכל, כאלה שלא יודעות לקשור שרוך נעל. אני יודעת על מה אני מדברת, היו איתי כמה כאלה בטירונות.

אז המורה הזו, שכל כך זלזלה בתלמידה "השחורה" ממורשה ה"פרימיטיבית", לא נראתה לי יותר טובה מהילדה המסכנה הזו, שצוינה בכיתה בפי כל כ"מאותגרת" כל מיני דברים.

אז אני ישר לקחתי לי כפרויקט את הילדה הזו. הענקתי לה תשומת לב אישית לוחצת, ודי מהר התקלפו ממנה ההתנגדויות. היא הפכה לתלמידה הכי טובה שלי. הכי משתתפת, הכי פעילה, הכי ממוקדת. היא ממש האירה. פשוט פרחה בתוך מעגל תשומת הלב שהענקתי לה.

ואני חשבתי לי כמה עצוב שמורים מסמנים ילדים כ"טרבל מייקרים" או כ"מפגרים" רק כי אין להם חשק או כוח להתמודד עם ילד שצריך קצת יותר תשומת לב. שכל מה שהם רוצים זה שקט תעשייתי. לא אכפת להם באמת מהילדים. ואם אכפת, האכפתיות הזו היא קצרת מועד. השחיקה עושה את שלה. וגם למי שיש לב לילדים, ויש לו רצון להעניק וללמד מהלב, שלא על אוטומט, נכבה מהר מאוד והופך מורה רובוט.

בפרק הבא: מורה רובוט