אבא שלי ופריד המלך

לרוניתוש ולדקלון שלה

את אבי השומע מוזיקה מצרית ונהנה עד הגג, אני זוכרת ממוצאי שבתות. זה היה הזמן הפנוי היחיד שלו, שבו יכול היה לשמוע רדיו. קול קהיר, נדמה לי. אולי גם שעת המוזיקה בתוכנית הערבית של קול ישראל.

ביתר ימות השבוע הוא עבד כמו חמור בחנות שלו, וכשחזר הביתה היה מטגן לנו חביתות, קוצץ סלט עם שמן תירס וחומץ וחותך לחם שחור לפרוסות בעובי של חמישה סנטימטרים, ואוכל איתנו ארוחת ערב. אחר כך היה משגיח שנתרחץ ונלך לישון. ובבוקר שוב אותו סיפור: הולך לבית כנסת, חוזר, מכין לנו כריכים לבית הספר, שוקו שנשתה ונתחזק מהחלב, ואז לוקח אותנו לבית הספר. מאיפה היה לו זמן לתענוגות כמו מוזיקה?

גם את השבת לא היה יכול להקדיש למוזיקה שאהב, כי לא שמעו אצלנו רדיו ולא ראו טלוויזיה. היינו דתיים. אז מוצאי שבת היה הזמן של אבי למוזיקה, להרחבת הלב.

אני יכולה לעצום עיניים ולראות אותו יושב ליד המקלט, ועיניו עצומות, מזמזם את פריד אל אטרש. את כולם אהב, גם עבדול וואהב, אום כול"תום, ואחרים, אבל בעיקר את פריד המלך.

מצד אחד, שנאתי את המוזיקה הזו שלו. גרנו בצפון תל אביב, הלכנו לבית ספר חילוני של ילדים צפונים, כל השכונה כמעט הייתה אשכנזית, ואל אימי התורכייה, שהייתה לבנה יותר מכל פולניה, דיברו הפולניות בפולנית, לשמחתי הרבה (והיא לא ענתה להן כמובן). אז שאבא שלי השחור ישמע מוזיקה ערבית????

ווי ווי, איך התביישתי. וגם מהחית והעין הגרוניות שלו התביישתי, אותן למד מהערבים איתם גדל וחי בירושלים. הוא היה יליד ירושלים, בן למשפחה פרסית, אבל יותר מכל היה ערבי פלסטינאי בנפשו. גדל איתם, אכל איתם, סחר איתם לימים בתכשיטים שלו. נסע בכל רחבי המרחב הערבי ומכר להם סחורות, אפילו למלך פארוק מכר. כך שאבי היה בעצם ערבי. לא היה שונה במאום במנטליות, במראה ובדיבור מערביי ירושלים.

כמוהם, היה מארח ביד רחבה. מעלה על השולחן פיצוחים, סוכריות שקדים וסוכר, פירות ועוגיות, ומלפפונים קטנים מקולפים, והרבה ערק. היה מכין הכול לבדו, לא מבקש מאימי. בזה היה שונה מערבים, כי תמיד עשה הכול בעצמו, גם לגדל אותנו. לכך שיצאנו בני אדם, אחראי אבא שלי. שוביניזם גברי לא היה חלק מהמנטליות שלו, על אף שגדל עם ערבים.

והכי הכי: המוזיקה המצרית שאהב. המוזיקה שעשתה לנו הילדים פדיחות.

רק בבגרותי הבנתי את גדולתה של המוזיקה הערבית הקלאסית, והתחלתי לשמוע אותה בעונג. פתאום הבנתי מה גרם לאבי לרטוט ככה בתענוג, לעצום עיניים ולהיסחף אל תוך צלילי הערבסקות. רק אז הפסקתי ללעוג לו ולתרבות "השחורה" שלו.

אל המוזיקה המזרחית הישראלית הוא לא התחבר. אמר תמיד: "זה מסחרה זה".  לא אהב את החיקוי שלהם לסלסולים, את הטקסטים הבנאליים. הוא האמין בדבר האמיתי: ענקי הזמר המצרי.

אז כשבגרתי, והתחלתי להבין שלא הכול בתרבות המזרחית של הוריי הוא זבל וגועל, התחלתי לאהוב אותם בעצמי.