יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
תרומתי הצנועה לשבוע הדיכאון בבלוגיה
בתור דכאונית, אני תמיד משתאה אל מול אלה הסמוכים ובטוחים בדרכם, השמחים, האופטימיים. לפעמים נדמה לי שיש שני מחנות: הדכאוניים מול האופטימיים. לזה מתחלק העולם בעצם. אלה שמנסים למצוא טוב בכל, ואלה שמנסים לראות רע בכל. אלה שנולדו להילחם בשיניים כשבא עליהם נבוט בראש, ואלה שנולדו להמתין ולספוג.
גם כאן בבלוגיה אני מבחינה בזה, ומדובר בכשל תקשורתי של ממש. אני ממש מריחה מקילומטרים את הדומים לי, הדכאוניים, שניחנו לרוב בהומור אירוני מדוכדך. אלה שכמוני בטח רצו למות בנעוריהם. כאלה שמרגישים בבית עם הדיכאון.
זה מצב צבירה אצלנו. אי אפשר לשנות אותו כי הוא עמוק מאוד. וכנראה שאנחנו חיים איתו די טוב, אחרת בריא שהיינו מנסים לעשות אחרת. אולי אנחנו לא מאמינים שאפשר אחרת. אבל רק עם אנשים כאלה אני מרגישה טוב.
הנה, גם עכשיו, לאור הפוסט הזה, יצוצו כל האופטימיים וימליצו לי על החיים היפים. אני כבר רואה את התגובות ה"משתתפות בצערי", את העצות "היעילות" איך לשפר את חיי.
רובן מגיעות מהאופטימיים שלא מבינים מה אדם כמוני נתקע להם בפריים, אז כדי לסלק את המטרד הם ממליצים על העולם היפה. חלקן של התגובות באות מאנשים דכאוניים שלא מקבלים את עצמם, ככה אני קוראת להם, ומפני שדכאונך מאיים עליהם ומזכיר להם את שלהם, מייד הם פוצחים בסדרת ייעוץ על מה שיעזור לך בחיים.
אני חושבת ששני המחנות האלה לא ייפגשו לעולם, הם כמו יום ולילה, חורף וקיץ, שחור ולבן. דימויים שטוחים ושחוקים קמעה שמבטאים את הקצר בתקשורת "בינינו" ל"ביניהם". אלה "משלנו" לא נותנים עצות מצוינות לחיים טובים ולנירוואנה, תפילות, תקשורים ולשלוח אנרגיות טובות. אלה משלנו מקבלים את עצמם ואותך כמות שהם.
עם השנים עלה בי החשד שגם באלה "שלא משלנו", האופטימיים הכפייתיים או המתחזים לאופטימיים – כוסס הייאוש הנורא, ובגלל זה הם נכפים לסדר לך את החיים, לכבות שריפות קטנות, להשקיט לעצמם את המצפון והלב, כי בעצם כולם כל כך בפאניקה, כולם עמוק בלב מיואשים, ואת עם הדיכאון שלך מאיימת עליהם.
תנו לאנשים להרגיש את מה שהם מרגישים. זה בסדר. בחיי שזה בסדר. בתור מומחית אני אומרת לכם. כי אולי לכולנו, גם לדכאוניים, קשה לוותר על החיים, אבל אי אפשר בלי להגיד את הדיכאון לפעמים.
* * *
ואני מאמצת כאן את העצה הגאונית של לי היקרה (במקום לסגור תגובות) : באמת שאינני מבקשת עצות ועזרה והשתתפות בצערי. באמת באמת שלא. רק להתבטא בבלוגי הדל רציתי.
תקראי להם בשמם האמיתי: מודחקים! 🙂
אז פור מי – לא יודעת אם שייכת ולאן… שבת שלום!
לאופטימיים, כן?
רק שבוע? חבל, ממש דיכאון.
מעלה מיד לחודש או לשנה.
אוקי, אם ככה, אני אשים סיפור על הנושא (סיפור די אידיוטי, לא צריך לקחת אותו ברצינות)
תביא.
אני בעד מה שאת כותבת.
גם אני דכאונית (אוהבים אותך רונית).
אבל זה משתנה, זה לא אקסיומה.
ואגב, אני דכאונית בשל נסיבות חיים,
ילדות נוראית וכל זה.
אבל:
אופטימית !!
וזה יכול לדור בכפיפה אחת !!
הגישה שלי בעקרון, בונה.
אני תמיד ניסיתי לבנות בציפורניים גם בתקופות הכי נוראיות, וזה מה שהחזיק אותי בחיים.
היום, זה מה שגורם לי לשמחה ואהבה
וגם ליכולת להשפיע טובות על אחרים.
האופטימיות הזהירה.
ובשורה תחתונה, רק מה שאמיתי לבנאדם, לא בכפייה.
"האוהבים אותך!!!!!" רונית הפליט ממני נערות צחוק חמוריות, רוניתוש.
באמת יעלה ?
אותי זה מעציב …
למה רוניתוש? זה הזכיר לי חברה אחת, שהיתה בא.א. משהו אנונימיים. והיא נורא התפדחה כשהיינו עוברות נאמר באבן גבירול, ופתאום מהגדה השנייה איזה וואחש היה צווח: "נעמי, אוהבים אותך!!!!"
איזו פאדיחה. עד היום זה עושה לי את זה, מעלה נערות צחוק חמוריות. היינו עושות אחר כך במכנסיים.
שבוע הדיגאון הוכרז רשמית או שזה סתם בעקבות השיר של שירה (ושלוחותיו)?
בכל מקרה, אני חותם בשתי ידיים. כשאני מדוכדך (בערך 80% מהזמן) הדבר שהכי מרגיז אותי הוא כל העצות השחוקות וחסרות הערך האלה. והשבוע – שבו התפרצה המציאות לחיי ברגל דורסת – הוא זמן אידיאלי להכריז על שבוע דיכאון שכזה.
מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול
זו העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו בעצם לאן ללכת
כן, יעל, גם אני רציתי לדעת? זה השיר שלי שפתח את שבוע הדיכאון?
לרונן – זה אחד השירים האהובים !
ואיך נגמר עם השכן?
לא התקדם בינתיים לשום מקום.
נראה לי שכן, שירה. פתחת פתחת…
אז למען שבוע או חודש הדיכאון, שלפתי רשימה זו, שכתבתי לפני כמה שבועות, וראו זה פלא, הא התאימה בול לקונספציה.
יאללה מיזם דיכאון, איזה כיף! יש לי עוד כמה (ואני חשבתי שהוא מצחיק…)
הוכרז רשמית רונן. השיר שלך יהיה המוטו. הולכת לקרוא את הפרק הבא בסדאת ליכטנשטיין שלך.
בסדאת ליכטנשטיין שלך…. נפלא. שבץ זאת בפרק הבא, מר סדאת ליכטנשטיין.
ועוד אנקדוטה קטנה – הייתי השבוע בצומת ספרים, שאלתי את המוכרת אם יש להם ספרים של דוד אבידן. אז היא הסתכלה עליי בשאלה ואמרה "אביטן?" הסתכלתי חזרה בבהלה "אבידן. דוד אבידן". אז היא בדקה ואמרה, "אבל אלה ספרי שירה!". "כן", אמרתי בעצב, "הוא משורר".
חחחחחחחחחחחחחח שירה. גדול!!!
וכן, אביטן, הרצל אביטן, מחבר רבי מכר נודעים לשיפור עצמי.
היי יעל,
העלת אצלי כל מיני מחשבות שהיו לי השבוע. אני מנסה שלא לקרוא לעצמי דכאונית, למרות שאני שמה לב כמה שאני כן. ואני מתביישת בזה. בן הזוג שלי הוא בדיוק ההיפך ממני-אופטימי לנצח! לכן לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה להצדיק את הדכאון או להגן עליו. אבל את צודקת, אין צורך להילחם בזה. כל אחד שירגיש את מה שהוא רוצה. מדינה חופשית.
לכל הדכאוניים:
אתם יודעים כולכם שנולדנו חופשיים.
נולדנו ספונטניים,
עם סקרנות אינסופית לחקור וללמוד ולשחק ולהינות.
קטעו לנו את הספונטניות, קטעו את משחקי הילדות המאושרים,
הפכו את רובנו (כל החברה שלנו חולה)
לרובוטים מסכנים שמתקשים אפילו להבין מה הם מרגישים כרגע.
ברגע שמבינים את זה, וגם רגשית,
מארגנים אבל כהלכתו, ויושבים שבעה,
אחר כך אולי אפשר מחדש להצטרף למשחק החיים הזה.
אני מדגישה "אולי".
זה מעניין במוצא"ש או ביום א" אעלה סיפור ארוך שאנשים נכנסים ממנו לדיכאון ( בלי נדר) על דיכאון.
עקרונית דיכאון היה איתי בחלקים רבים בחיי , אבל ב"ה זה ירד.
אני נוטה ליחס לזה ביולגיה , תורשה ומה לא.
אישית יש לי גם צד לוחמני ומעצבן ששולף אותי מזה והיום גם אמונה. במקרה שלי תפילות הנמיכו את הרף הדיכאוני. זאת נטיה כמו נטיה לצייר . אי אפשר להאשים אבל אם נכנעים אפשר לסיים במקום אחר.
"אין לי אב ואין לי אם
יש לי רק רעב לסטייק ראם"
(אבידן)
אתה מבריק היום אמירוש. הפרשנות שלך למילות הזין של ענף הייטק, גדולות. הציטוט מאבידן- טוב מזה.
אני חושבת שאני שייכת לדכאוניים הסמויים שמרגישים שצריכים וחייבים לחייך את עצמם ואחרים.
כשאני קוראת דברים גלויים על דכאון אני נבהלת ואחר כך מעריצה אתכם: שירה,יעל,אומי,רותפ,רונן,ו…אני הולכת לקרוא עוד של אחרים להתחסן. ויוה לה דיפרסיון! או איך שאומרים.
חברי הטובים ביותר דכאונים, כן, אני יודעת שהיטלר אמר משהו על משקל דומה.. אבל באלוהים, ככה יצא לי בחיים. אני לא דכאונית, וכשיש אנשים אני מתעוררת עוד יותר.
אבל, אבל, אבל, אני חושבת שזה לא אנושי כמעט שלא לחוות דיכאון במציאות שאנחנו חיים, כך שיש לי דרך משלי לחוות אותו, לצלול, בדרך כלל אני כותבת שיר, כי אם לא אני מתפוצצת.
אז כנראה שהדיכאון שלי הוא לא קליני, כי אני יודעת שבדיכאון עמוק גם לא יוצרים. דליה רביקוביץ למשל לא כתבה בתקופות דיכאון.
עולם לא פשוט, ינעל אביו ואימו.
יעל. המחנות קיימים – אין ספק בכך. אבל ייתכן מצב של מוטציה או טראנספורמציה, אם הדכאוני מתחיל לרכב על אופניים. אופניים הם רכב מטאפיסי המעביר אותך ממחוזו של הדכדוך למחוזו של החיוך. גם יוגה טובה לכך. אבל כדי לרכב או לעשות אסנות שיפיקו במוחך את כמות האנדורפינים המיטיבה, אתה מלכתחילה צריך להיות "גבולי" – על הגבול בין פסימי לאופטימי – אופסימיסט כמו שקרא לכך אמיל חביבי זצ"ל. אני כנראה "גבולי" כזה.לימינאלי.
מרדכי, הלכתי לעשות יוגה שיבננדה, בשד" חן, כי בפתח תקוה לא היה קורס למתחילים, ונתקעתי קשות, בשיעור החמישי עומדים שם על הראש, מזל שלא על מסמר,
ואני בתור ילדה לא עמדתי על הראש.
אז נשרתי.
חברים שלי נשבעו שאצלם לא עמדו על הראש אחרי שנה, אז יוגיסטית אני לא אהיה, עכשיו אני מחפשת משהו אחר, עם מדיטציה ועם גוף, אבל לא על הראש.
יודית, את צריכה ללכת ליוגה איינגר. שם מעמידים על הראש רק אחרי הכנה ארוכה.
אבל אין בפתח תקווה, באמת נורא ואיום.
ולנסוע בפעם בשבוע באוטובוס לתל אביב הלוך ושוב ליוגה, זה גומר לי ערב פנוי שלא תמיד יש לי אפילו.
איזה בעסה, אני ממש מתנוונת בעיר הזאת, אפילו ההליכות שהייתי עושה, מהקיץ חופרים את האיזור לרכבת הקלה, אין לי לאן ללכת, לא יודעת מה לעשות.
ואת מכון הכושר אני מתעבת קשות, וגם דפקתי שריר במכון. אחרי ההליכות הייתי בהיי.
אני אברר בשבילך אם יש בפתח תקווה או בסביבה.
תודה רבה, זה יפה מצידך, כי אני לא מצאתי.
אבל יש לא רחוק מהסטודיו ליוגה בנמל גלידה משהו משהו וגם חנות שוקולד שכזה.
רע מאוד! כל הקלוריות שאני אשרוף שם לא יעמדו מול השוקולד. מתה על שוקולד אני. כרגע יש לי קובית שוקולד מריר בפה, אחרי שנשבעתי לשמור אמונים לדיאטת האביב שלי.
ואת הגלידה, מונטנה, אני מכירה מילדותי. טעימה באמת.
זה לא בחלק הזה של הנמל היוגה, זה בנמל החדש יותר, ממש מול הים. והגלידה יותר טובה ממונטנה.
טוב, מן הסתם ממילא אגיע לשם.
מוטי, מוטציה נראה לי קצת קיצוני, גם טרנספורמציה.
אני יכולה להעיד שבשנות הטיפול הייתי רגועה, שבעת רצון ויצרנית מאוד. וזה היה אחלה. אבל לא הפכתי לאופטימית. יש בי משהו מדוכדך כזה מתמיד, ואני חיה איתו בשלום. פשוט לא חייתי בתוך הדכדוך והחרדות, שמונעים עשייה.
אז אם הם מחמירים קצת, אז אני עושה משהו, למשל לקחת כדורים, וזה מסתדר. אני נעשית "דכאונית אופטימית". אולי זה המינוח המתאים חחחח.
וגם, יש לזה גוונים כידוע. בשנות העשרים לחיי הייתי "דכאונית מקצועית", כמו בסיפןר של יניב ברנר. אני וחברה היינו שתינו מתבאסות על העולם. וזה ככה. באמת הרגשנו ייאוש. מצד שני, מבחינה התנהגותית לא היה בי שום דבר זכאוני: עבדתי, יצרתי בטירוף, למדתי, הקמתי חבורה ספרותית,, ועשיתי עוד מיליון דברים אחריןם.
גם עכשיו זה ככה. אם תשפוט דיכדוך על פי מעשים, אז ברור שאינני דכאונית. אבל יש בי הלך רוח דכאוני כזה, היה בי ויהיה בי מתמיד. אני לא אדם אופטימי בצפיסת עולמי.
טוב, אתה מכיר כל זאת ממשלח ידך, כמובן.
יקירתי, קראת קריאה דכאונית – רצינית מידיי – את הטקסט שלי. אבל אני מאמין באמת ובתמים באופניים וביוגה אפילו בהליכות וכמובם בטיפול.
זה היה לי או ליודית, מוטי?
כי אני אפילו לא מתייחסת כשאומרים לי "פעילות גופנית"…..
כאן אני לוקה לגמרי בעיוורון סלקטיבי….
זה היה לך, יעל. את באמת כאילו לא קראת ממש את הטקסט שלי. זה לא התכוון אגב להיות עצה – אלא תיאור אהבתי במקוצר ליוגה ולאופניים. ליודית יעצתי משהו. אבל זה כנראה לא יועיל כי כבר יעצתי לה את הדבר והיא, כך נדמה, שכחה.
לא שכחתי, אבל אני רואה שיש לך זיכרון חד. עניתי לך למעלה, בשבילי להגיע באופן קבוע מפתח תקוה לנמל תל אביב לאיינגר זה שעה וחצי נסיעה, כפול שתיים פלוס הקורס, אין לי חמש שעות כאלה פעם בשבוע.
אבל איך אתה זוכר ששאלתי אותך את את זה בנסיעה ההיא מירושלים.
יעל, לדעתי זה בעיקר מולד, כמות הסרוטונין שיש לך במוח.
אני חייתי עם חולה דיכאון במשך 15 שנה, מכירה את כל הטיפולים, הכדורים, התקופות למעלה, למטה, אלה חיים קשים.
גם חברים שלי סובלים, ולדעתי הכל גנטי.
"גנטי נפשי", אני קוראת לזה, יודית.
חולי דיכאון של ממש תודה לאל אין לנו במשפחה, רק כאלה שמגרדים את גבול הדיכאון.
סיכיזופרנים יש ויש, יתברך שמו. ובטח לאט מעט גבוליים, ומאני דפרסיבייפם, ובעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית.. כמו בכל המשפחות הטובות.
את יודעת שבראשית המאה העשרים, עשו כמה רופאים אמריקאים מחקר על הבעיות שמהן סובלים המהגרים בארצות הברית. והם בדקו הרבה מחלות, והרבה מיעוטים, והמחלה של היהודים, כך הם כתבו, היא נוירוטיות. ואפשר להבין למה בעצם, עם שנרדף במשך אלפי שנים, זה בטח מערער את העצבים. וגם היו הרבה נישואין בתוך הקהילה, שחזקו נטיות מסויימות.
יהודי עירק למשל סובלים מהכי הרבה מחלות תורשתיות, יחסית לעדות בישראל, לא רק דיכאון, גם אסמה למשל, ובעיות עור, כי הקהילה היהודית היתה סגורה מאות שנים בתוך עצמה.
מוטי, אני מודה שמעולמי הצר כעולם נמלה אני מתקשה להבין את זה. או יותר נכון, אני מבינה חיוך וצחוק ופרצי אושר זמניים.
זאת אומרת, כמצב זמני, בטח שהאנדרופינים שטים שם במוח ומטיבים.
אבל מה לגבי שאר הזמן, אה? מה לגבי שאר הזמן? כל היום נדווש, או נצחק, או נעשה משהו שיעלה את האנדרופינים יימח שמם?
ברור שיש דרגות בדיכאון. מדרגה מסוימת ההצעה לעשות הרבה פעילות גופנית באורח סדיר נופלת על אוזניים אטומות. אבל אלה המסוגלים לאסוף את עצמם לפעילות גופנית סדירה מרגישים שינוי משמעותי. טוב… + טיפול שיחתי ולפעמים גם תרופתי. לא מזמן קראתי שבמוסד פסיכיאטרי מסוים נוצר נוהג להוציא את כל הדיכאוניים להליכות. צמצום הפעילות הגופנית להערכתי מכביד את הדיכאון ומעמיק אותו.
יאללה מוטי, אני תן לי כדורים, אני מבסוטה חאלס. מה רע? ישתבח שמם יום יום.
אם את לוקחת כדורים – ישתבחו בכל שבח, אם לדון בהם לפי רמת היצירתיות שלך ועוצמות הרגש הלא מדוכאות הפועלות בך.
יעל יקרה,
לאן שייכים החרדתיים האופסימיסטים?
נראה לי זה ז"אנר קצת שונה של החרדתיים הפסימיים.
הכול באותה משפחה. 🙂
היי יעל. מעניין מה שאת כותבת שאת יודעת "לזהות". אז מה אני? דיכאונית או אופטימית?
מקווה ש"האופטימיים הכפייתיים או המתחזים לאופטימיים – כוסס הייאוש הנורא, ובגלל זה הם נכפים לסדר לך את החיים, לכבות שריפות קטנות, להשקיט לעצמם את המצפון והלב, כי בעצם כולם כל כך בפאניקה, כולם עמוק בלב מיואשים, ואת עם הדיכאון שלך מאיימת עליהם" לא מתייחס אלי.
זה אולי יישמע פלצני ומכליל, אבל:
מחקרים קליניים בכל קצוות תבל העלו ממצא אחד בולט.
דיכאון היא "מחלת האינטליגנטים".
ככל שאת/ה יותר מעמיק/ה בשאלות על מהות החיים, מנתח/ת מצבים, מנסה לקבל תשובות (לא חשוב ממי וממה) – גדל הפוטנציאל לדכאון.
אנשים "פשוטים" (השד יודע מה זה בדיוק…) חיים וזהו!
קל להם יותר בלי פלפולים ובלי שאלות.
לדעתי זה לא נכון, פשוט אדם אינטליגנטי ידווח על דיכאון, ואם פשוט יראה בזה גזירת גורל. הוא ישקע עם המחלה משום שלא יהיו לו כלים להתמודד איתה, אפילו לזהות אותה.
"אם", הכוונה ל"אדם".
חשבי מה קורה לאלה שיש להם מזה ומזה ולא תמיד הם מסוגלים להבחין באיזה מצב הם נמצאים.
את יודעת, אני מאוד אופטימית אבל הייתי מחלקת את המחנות אחרת, כי אם יש מחנה שכותרתו "תנו לאנשים להרגיש את מה שהם מרגישים" – אני צועדת בו באש ובמים.
ובן זוגי שתמיד קורע אותי מצחוק אמר לי אחרי לילה טרוף שינה: "צריך להסתכל על רבע הכוס המלאה ולא על השלושת רבעי הריקה" :)).