יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

  אני לא אוהבת תחרויות ספרותיות. אני לא מאמינה בהן. ברור לי שמדובר במשחק מכור. ולכן השתתפתי במעט מאוד מהן עד היום.   בפעם הראשונה ששלחתי משהו לתחרות היה שנתיים לפני שספרי הראשון ראה אור. כבר היה לי חוזה ב"עם עובד", אז החלטתי לשלוח את אחד הסיפורים לתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". לא זכיתי כמובן.   באותה תקופה חשבתי ...

  שנתקעתי יותר מדי שנים בעיתון "על המשמר". היה לי שם נעים ונוח וביתי, וחששתי לאבד את מעמדי שם כמבקרת הקולנוע של העיתון, תפקיד שהביא עמו הרבה הנאה ופרנסה טובה, אבל גרם לכך שבגלל שנתקעתי בעיתון קטן שרק קיבוצניקים של השמוץ קראו, איש חוץ מהם לא ידע מי אני. אין ספק שזה פגע אנושות בקריירה שלי כמבקרת קולנוע, כי אחרי ...

ביקשו ממני מעיתון "מעריב" להעלות זיכרונות על מוסדות קולינאריים מיתולוגיים בתל אביב לכבוד גיליון פסח של  שני הבא. אז פשוט נקטתי בשיטת השלוף מהזיכרון. והנה אני מעלה גם כאן:   גלידה ויטמן – ווי ווי ויי, כל הילדות שלי מתנקזת לסניף של ויטמן ברחוב אלנבי. זה היה באמצע שנות השישים, הייתי פספוסה, וגלידת ויטמן הייתה משאת חיי. הסניף היה מלא ...

   הזדמנות לעשות ניקיון פסח בכל מיני כללים והצעות לבלוגרים: 1. הכי חשוב לכתוב פוסט בקובץ, ורק אז להדביק אותו לחלון בעמוד הניהול. כך תמיד יהיה לכם גיבוי. לפני כמה חודשים נמחקו לי שני פוסטים, אז כך יכולתי להעלותם שנית. זה קורה לפעמים. קרה גם לאחרים. כנראה באג. כך יש תמיד גיבוי כדי להעלות שוב. וכבר פנו אלי בעבר אנשים ...

אומרים שאף פעם אסור להתייאש. כנראה שזה נכון. זה דבר שאני לוקחת אותו איתי זה שנים בכל הקשור לפרסום ספריי.   אומנם ראשית דרכי בספרות העברית בשנת 1983 הייתה קלה וקולחת, אבל אז, בערך בסוף שנות התשעים זה החל להסתבך, כי כיום רוצים טקסטים יותר פופולריים ומיין סטרימים, ופחות טקסטיים ניסיוניים.   ומה שקרה לי עם הרומן "האלילות", שהתחלתי לכתוב בשנת ...

  מיום שקראתי את הרשימה של אדמיאל קוסמן על מברשות שיניים חשמליות, התחלתי לראות אותן אחרת. בחיי. פתאום אני רואה אותן בעיניים של משורר, לא בעיניים של אורתודנט או רופא שיניים או סתם צרכן כפייתי של מוצרים אורתודנטיים. כאילו שהיתה לי תקופת מברשת השיניים החשמלית שלפני אדמיאל, ועכשיו יש לי תקופת מברשת השיניים החשמלית של אחרי אדמיאל.   ואני דווקא ...

  מוקדש באהבה למירי ולחתולה שולה ראשיתו ואחריתו של אהובי הקטן היו קשים וכואבים. בסוף חודש מאי לפני עשור שמעתי אותו מיילל נוראות בלילה. יללות חזקות כל כך, שלא הבנתי כיצד הן יוצאות מפיו של גור בן שבועות ספורים. הוא בכה ובכה, ורק מדי פעם הפסיק כדי לחדש כוחות, ושוב החל ליילל נוראות. ידעתי, עוד גור יתום ונטוש, כפי שקרה ...

  אני נזכרת בכמה חברים שלי משנות השמונים. אני נזכרת בנשף שעשינו בשנת 1986, ב"צוותא", הנשף של כתב העת שלנו "שופרא" שערך אילן שיינפלד. ואני נזכרת במי שמת. ואנחנו הלוא עדיין די צעירים, עדיין לא 50. אבל כמה מהם כבר מתו. מזמן.   קראו לנשף "סטוצים" וכל העיר הייתה בו. וכל העיתונים כתבו עליו. ודני זקהיים ביים. ועילית לוין צילמה ...

   בעקבות הפוסט של אומי   לקנות אוכל זה היה התפקיד של אבא שלי. אינני יודעת אם מפני שהיה גבר מזרחי, וגברי המזרח נהגו לעשות קניות כי לא היה מקובל שנשים יוצאות מהבית, או מפני שטיפל באחיו הקטנים ובאמו האלמנה כבר מגיל 13, או מפני שאימא שלי הייתה תמיד חולנית ועייפה ומדוכאת ולא היה לה כוח לכלום.   את השריקה ...