אהובי הקטן

 

מוקדש באהבה למירי ולחתולה שולה

ראשיתו ואחריתו של אהובי הקטן היו קשים וכואבים. בסוף חודש מאי לפני עשור שמעתי אותו מיילל נוראות בלילה. יללות חזקות כל כך, שלא הבנתי כיצד הן יוצאות מפיו של גור בן שבועות ספורים. הוא בכה ובכה, ורק מדי פעם הפסיק כדי לחדש כוחות, ושוב החל ליילל נוראות. ידעתי, עוד גור יתום ונטוש, כפי שקרה לפעמים בגינה למטה.

בפעמים האחרות שזה קרה היו היללות נפסקות מהר מאוד כי הגור כנראה מת, אולי מקור, ואולי דווקא ממנוע המכונית. עם השנים נוכחתי שגורים יתומים שמחפשים מקור חום נכנסים למנועי המכוניות החונות, ובבוקר מוצאים כך את מותם הנורא.

 

בפעמים אחרות מישהו, איזה ילד, ריחם וכנראה אימץ את הגור, כי אחרי כמה יללות זה נפסק.

 

אבל באותו חודש מאי לפני עשור נמשכו היללות המון זמן, בלי הפסקה, אני בטוחה שכל הבתים שמעו. ניסיתי לראות איפה הוא מסתתר כדי לזרוק לו קצת לחם ספוג בחלב, אבל לא הצלחתי לראות מחלון הקומה הרביעית. אז זרקתי אוכל לכל הכיוונים. לא נראה לי שהוא מצא את זה, כי היללות נמשכו.

 

למחרת גיליתי בין השיחים גור זעיר, מתוק וחמוד להפליא, בצבעי ג'ינג'י ולבן. הוא בא אלי מיד בלי לפחד בכלל, ואני נתתי לו צלוחיות קטנות עם גבינה ואוכל חתולים של עבדה. והוא זלל ונהנה, ואז מייד הלך לעשות קקי ופיפי וחזר כדי לנקות את עצמו לידי. בוודאי היה בטוח שמצא אימא חדשה.

 

אבל למרות שהתאהבתי בו מיידית, פחדתי נורא ממה שיקרה אם אביא אותו הביתה. עבדה שלי, חתול פרסי אפור ומדהים שהגיע אלי כגור בדרך לא דרך, היה אז בן 5, ומאז ינקותו לא חיסנתי אותו נגד מחלות של חתולים. הוא גם היה נקי מפרעושים, ולא רציתי שיידבק במשהו. והכי חמור, פחדתי מאוד מתגובתו. לא רציתי להעמיס עליו מתח נפשי בצורת חתול חדש, כי ידעתי שחתולים מתקשים לקבל נוכחות חתולים חדשים בטריטוריה שלהם.

 

אז החלטתי להשאיר בינתיים את הגור למטה ולראות מה יהיה. למזלו, בגלל יופיו ואופיו הטוב והחברותי, מהר מאוד הוא קנה לו עוד מעריצים. בת השכנים החלה להאכיל אותו, וגם בחור שמהקומה השישית שהתאהב בו. וחוץ מזה גם אני נתתי לו לאכול הרבה, אז הוא היה מפונק מכל הצדדים.

 

הבאתי לו קופסה עם שמיכה כדי שיישן בתוכה ולא יהיה לא קר בלילה, וביום כבר ממילא היה חם כי חודש יוני התחיל.

 

הוא חי ככה שלושה שבועות, כשכולנו דואגים לו ומשחקים איתו. הוא הפך למסמר הגינה. שמרתי עליו ככל יכולתי מהקומה הרביעית, למרות שזה לא היה קל, ופעם איזה ילד ניסה להתנכל לו.

 

כעבור שלושה שבועות הוא נעלם, ואני, ליבי נשבר. התחלתי להאשים את עצמי שבגלל שלא לקחתי אותו בוודאי קרה לו משהו נורא. חודש תמים חשבתי עליו בעצב, עד שיום אחד כל כך בכיתי מרוב געגועים אליו.

 

וראו זה פלא, כעבור כמה שעות הוא קיפץ אלי בהתלהבות מאיזו ערמת חול. גם ראו עליו שהוא מחוסן. אחר כך התברר לי שהבחור מהקומה השישית אימץ אותו. הוא החזיק אותו חודש, אבל בגלל שנסע הרבה לעסקיו בארץ ובחו"ל הבין שהגור סובל, והחליט לשחרר אותו חזרה לגינה.

 

מאותו יום החלה ידידות אמיצה. הגור כבר היה גדול וחזק יותר, והתיידד מייד עם שני גורים בני גילו מהמלטה אחרת. שוב התלבטתי אם לקחת אותו, ושוב צצו הפחדים וגוננת-היתר בנוגע לעבדה.

 

זו הייתה טעות איומה, למרות שבמשך שלושה חודשים נראה שהגור מסתדר לא רע למטה. הוא הפך למרכז הגינה, התערב בכל מריבה, שיחק עם כולם, המון אנשים אהבו אותו, ובתחילה נראה שהוא נהנה מהחופש שהוחזר לו ומחבריו החתולים.

 

אבל לאט לאט הוא התחיל להיכנס לדיכאון. למעשה הוא כבר היה מוחתם לגמרי אחרי שגר חודש עם הבחור מהקומה השישית ושיחק עם כל השכנים. מה גם שאחדים מאיתנו הגענו למסקנה שבעצם הגיע מבית, וכנראה בעליו זרקו אותו ועוד כמה גורים ג'ינגים-לבנים בני גילו, שהתגלו באותה תקופה בכמה מקומות בשכונה. כנראה שאיזו חתולת בית הזדווגה עם חתול רחוב, ובעליה לא רצו את הגורים ונטשו אותם בכל מיני מקומות בשכונה.

 

אני מניחה שהתיאוריה הזו נכונה, כי הגור היה באמת חברותי בצורה בלתי רגילה, ועל כן, ברור שמוחתם לחלוטין. הוא כבר לא היה חתול רחוב. הוא היה חתול בית בנשמתו. ועל כן התחיל להתגעגע לחברת בני אדם, ובכל פעם שעזבתי אותו היה נכנס לדיכאון וישב על הספסל למטה בייאוש עמוק.

 

ויום אחד, אחרי שלושה חודשים, הוא שוב נעלם. חיפשתי אותו ולא מצאתי. רק כעבור יומיים שמעתי פעייה חלושה מכיוון החנייה. ירדתי לשם, ופתאום הוא דידה אלי מכיוונה של איזו מכונית. מסתבר ששבר את הרגל ואת האגן. אולי נפל מהעץ שעליו אהב לשבת לפעמים, ישר לתוך החנייה, אולי מכונית פגעה זו.

 

מכל מקום, ברגע הזה הבנתי שאין מנוס. הוא תמיד היה שלי, אבל עכשיו ידעתי שעלי להעלות אותו הביתה ולאמץ אותו סוף סוף. ידעתי שגור בן חצי שנה, פצוע, לא ישרוד למטה.

 

אז העליתי אותו, ולמחרת לקחתי אותו לווטרינר שהחליט שצריך לנתח לו איזה גיד ברגל, ניתוח שאחר כך התברר שאפשר גם בלעדיו. רוב החתולים מתאוששים מזה וחוזרים להליכה רגילה, ללא צליעה, גם בלי הניתוח.

 

אבל הרופא הזה התעקש שכך צריך, ואנחנו הרי תמיד מאזינים לרופאים. הוא ביקש בהזדמנות זו גם לסרס אותו, למרות שידעתי שזה מוקדם מדי, למרות מה שאומרים כל הרופאים, שמותר לסרס כבר מגיל ארבעה חודשים. ושוב ניצחה הרפואה. בדיעבד, גם לכך היו השלכות גרועות על בריאותו.

 

מוטל החלים מהר, אבל קיבל אנטיביוטיקה במשך חודש, והיא החלישה אותו מאוד. בנוסף הפך לשונא וטרינרים מושבע, מה גם שנהיה בלתי אפשרי לטפל בו אחרי החודש הזה שבו כפיתי עליו כל מיני טיפולים ותרופות. והרי היה אפשר בלי הניתוח המטופש הזה שסתם גרם לו טראומה חמורה.

 

לא ידעתי אז שכפי שראשיתו האומללה נבעה מפחדיי ומעצות האחיטופל של הווטרינרים, כך גם תהיה אחריתו. הסתבר שלא למדתי שום דבר מההתנסות הנוראה הזו עם עולם הווטרינריה.

 

כל שנתו הראשונה של מוטל הייתה קשה. עבדה, שלא הכיר חתולים בגלל שחשב שהוא בנאדם, ממש נגעל ממנו והסתייג ממנו מאוד. ואילו מוטל, שבא אלינו בגיל חצי שנה בתור גור שנאלץ להילחם על חייו בקהילת חתולים בוגרת בגינה, היה תוקפני ולוחמני מאוד. מצד אחד רצה באהבתו של עבדה, וכשלא קיבל אותה נעשה תוקפני, ומצד שני היה נכנס לדיכאון בשל הדחייה שחווה מעבדה.

 

ואני, כאם מגוננת, כעסתי עליו לא אחת בגלל שתקף את עבדה, שבהיותו חתול יחידני לא ידע מה זו אלימות בכלל וכיצד להגן על עצמו, ולא פעם מוטל הכאיב לו מאוד. אז כעסתי, וכך התחיל מעגל קסמים של כמה חודשים, שבו מוטל חווה דחייה ממני ומעבדה, ואפילו שקלתי לרגעים למסור אותו.

 

היה צריך שנה שלמה והמון אהבה כדי לשקם את בטחונו הרמוס של מוטל ואת הדיכאון החמור ממש שעבדה נכנס אליו כתוצאה מכך שפתאום צץ לו אח שהתחרה איתו על אהבתי. שנה זה לקח עד שהם קצת הסתגלו זה לזה, עבדה יצא מהדיכאון ואפילו התחיל ליהנות מזה שיש לו אח חתול שהוא יכול להתגושש איתו ולרוץ איתו.

 

למעשה, הם אף פעם לא נעשו ה"חברים הכי טובים". אני יודעת שהם היו מאוד קשורים נפשית ואפילו אהבו זה את זה בדרכם. לפעמים ישבו די בקרבה, לפעמים קצת רצו ביחד, ובסך הכול שררה בניהם אחווה, אולי לא אידיליה, כי לפעמים כשהם רבו נראה שהם ממש שונאים זה את זה. אבל אז הם השלימו, והשלווה חזרה.

 

במשך השנים האלה מוטל הפך לתינוק הכי טוב בעולם. לא היה חתול מלא אהבה ממנו. הוא כל כך רצה להתקבל ולהשביע רצון, ממש כמו ילד קטן. היה לו "בדל'ה" קטן, המקבילה של ה"שמיכי" של הילדים, והוא היה תופס אותו בפה ומסתובב איתו בבית כמו תינוק.

 

הוא הרבה לשבת עלי וחיבב את האהבה. פשוט חיבב אותה. הוא היה שר איתי כששרתי לו. ממש שר איתי בקול סופרן בלי לזייף. וכל יום הוא היה עושה עלי "מלאכת החיים", מחזיק בפיו את הבד'לה שלו, שהיה סוודר אנגורה ורדרד ישן שלי, ולוחץ את כפותיו על גופי, כמו שגור עושה לאימו. ומגרגר, אוי, איך שהוא היה מגרגר. ממש קומפרסור.

 

למרות כל מה שעבר בשנה הראשונה של חייו היה מוטל חתול שאנן ומלא שמחת חיים. הוא אהב לאכול, ואכן גם השמין. אהב לשחק ולעשות צפרות שעות ליד החלונות, ופעם אפילו צד דרור מסכן שנקלע למרפסת.

 

כמה, כמה אהבתי אותו. הוא ועבדה היו הנפש שלי, ואני לא ידעתי שאפשר לאהוב כל כך חזק בעל חיים. ואני לא ידעתי שחתולים יכולים להעניק אהבה ענקית כל כך, עזה וחמה כל כך.  

 

היו לו שנים יפות למוטל, אולי למעט הבעיות שהתחילו לו במערכת השתן, שבדיעבד התברר שכנראה נגרמו מכך שסורס בגיל צעיר מדי. כדי לפתור אותם העברתי אותו למזון מיוחד נגד קריסטלים בשלפוחית השתן, וכתוצאה מכך הוא החל לפתח עצירות, ממנה סבל עד יום מותו, ששיעבדה אותו למזון עתיר לקסטיבים.

 

אבל חוץ מזה הוא נהנה מחיים. אהב לישון בשלולית השמש בסלון, אהב להתפנק עלי, לשיר איתי, אהב לשחק הרבה, אהב מאוד את החיים ואת האהבה המשפחתית.

 

מצד שני הוא היה חתול נורא תינוקי וילדותי, קצת בכיין, מאוד רגיש, קצת בעל חרדת נטישה, ולפעמים קצת תוקפני ועצבני.

 

כל זה השתנה לגמרי לפני שנה. איזה מהפך מדהים. למעשה, השנה האחרונה של חייו הייתה השנה הכי יפה של מוטל.

 

בדיוק לפני שנה הזדמנתי לחנות החיות השכונתית והתאהבתי נואשות בגור פרסי אפור למכירה. ואני, שלא מוכנה לקנות חתול כי אני שונאת את המסחר בבעלי חיים, מצאתי את עצמי לא עומדת בקסמי הגור שדמה כל כך לעבדה שלי כשהיה בעצמו גור.

 

אז שלפתי את האשראי, ולקחתי את הגור הביתה. הכי חששתי מתגובתו של מוטל, שבגיל 9 פתאום יפסיק להיות התינוק שלי וייעלב מזה.

 

אבל להפתעתי הרבה מוטל התאהב בחדג'ג, כך קראתי לגור, ממש מייד. מחתול קצת עצבני ותינוקי הוא הפך לאם השנה. את כל האהבה שקיבל ממני הוא נתן לגור שלו. ואני לא ידעתי שחתול זכר מסוגל לשמש כאם מצטיינת. מוטל ליקק את חדג'ג יום ולילה, שיחק איתו, חיבק אותו, ופשוט העריץ אותו.

 

מחתול אנוכי ועצבני הוא הפך לחתול סבלני וטוב מזג. קיבל את כל "הצרות" שעשה לו הגור, את כל העצבים הקטנים שמעורר גור שרוצה לשחק איתך אבל בסוף סתם מעצבן אותך. את הכול קיבל בשקט ובהבנה ובסבלנות ובאהבה.

 

בחיי, מוטל הפל לאם השנה. ולא היה מאושר ממנו. פתאום הבנתי איך החסרתי ממנו משהו כה משמעותי בחייו, שלא היה לו חתול שיאהב אותו, שייתן לו ללקק אותו ולהתחבק איתו. כי הוא ועבדה אומנם התיידדו מעט, אבל עבדה לא הסכים לתת לו מעולם לגעת בו, ובטח שלא העלה על דעתו לחבק אותו או לישון איתו.

 

והנה פתאום הגור הזה החזיר למוטל המון אהבה, התמסר לו, ונתן לו ללקק אותו כמה שרצה ולהתחבק איתו כמה שרצה.

 

ולא היה מאושר ממוטל. הוא הפך לחתול הכי מאושר בתבל. והבית נעשה מאושר כל כך. אור גדול.

 

עד שהתחלתי עם הטיפות נגד פרעושים. עד הצעד הנוראי שאין ממנו חזרה, שאני מצטערת עליו יום יום ושעה שעה ורגע רגע, מאז שהוא מת לפני שלושה וחצי שבועות מהרעלה של ה"רבולושן".

 

אני עוד אכתוב על זה. אני יודעת שאני חייבת לכתוב על זה כדי לפרוק ממני את הכאב הנורא, את תחושת האשמה האישית ואת הזעם על המערכת הווטרינרית. זה עוד יבוא. אבל בינתיים נגדע לכולנו האושר. לא רק אני בדיכאון, גם החתולים, ובייחוד חדג'ג' שפתאום הלכה לו האימא. פשוט ככה. מתה לו האימא.