יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני נזכרת בכמה חברים שלי משנות השמונים. אני נזכרת בנשף שעשינו בשנת 1986, ב"צוותא", הנשף של כתב העת שלנו "שופרא" שערך אילן שיינפלד. ואני נזכרת במי שמת. ואנחנו הלוא עדיין די צעירים, עדיין לא 50. אבל כמה מהם כבר מתו. מזמן.
קראו לנשף "סטוצים" וכל העיר הייתה בו. וכל העיתונים כתבו עליו. ודני זקהיים ביים. ועילית לוין צילמה את הקטע שלי, שבו אני מקריאה סיפור שלי.
והנה, לפני שנתיים ראיתי שעילית לוין, שגם למדה שנה מעלי בחוג לקולנוע ב"בבית צבי", אותה צלמת ג'ינגית תוססת, מתה משבץ מוחי. הייתי בשוק. עוד אחת שמתה מהחבורה שלנו.
כבר בשנות התשעים מת דני זקהיים, עוד ג'ינג'י תוסס, שכולם תלו בו תקוות שיהפוך לבמאי ולאמן הכי הכי בארץ. אבל האיש המתוק והמוכשר הזה גם הוא מת בדמי ימיו מסרטן בראש.
שנים לפני כן, עוד בשנות השמונים, מת סער, החבר של אילן, שהיה אמן נהדר ממש. גם הוא מת מוות מוזר, על איזה הר נידח באירופה, כתוצאה מהתקף של מחלה נדירה שהיתה לו. אני לא מצליחה להיזכר בשם המשפחה שלו. אבל אותו, את יופיו, את ציורים העזים, אני זוכרת מצוין.
ועוד באותם שנים, שנות השמונים, מת גם איתי עורב, משורר מבטיח, מת מאיידס. מהקורבנות הראשונים של המחלה בארץ.
ומתה גם כותבת נוספת, שאת שמה שכחתי, שהיתה אשתו של סער. היא מתה מסיבוכים של סוכרת נעורים.
באותם שנים חשבנו שגם אנחנו הבאים בתור. והנה, עוד מעט מי מאתנו שנשאר בחיים, עומד לסגור 50. בעוד שנה אנחנו נהיה "מבוגרים". בני 50. מוזר שהם מתו ואנחנו עדיין כאן, ואנחנו עדיין מרגישים ילדים. לפחות אני.
וסליחה שזה הפוסט השני שלי היום. פשוט השיר של רונן העלה בי געגועים וכאב איומים.
גם בי עורר הפוסט שלך כמה רגשות נסערים למדי.
אף כי לא נמניתי עם חבורת "שופרא", הרי שבאתי בשמחה לחוגיו של אילן שינפלד בביתו, וגם את נכחת בהם.
את ספר שיריו של איתי עורב, שכונס מן העיזבון לאחר מותו, ערכתי על-פי בקשת חבריו והכנתי לדפוס.
והנה את, כמעט בת 50. והנה אני, ובשנה הבאה אהיה בן 70!
הלוואי וכל זכרונותינו ימתקו עלינו מתוך מרירותם.
גיורא גיורא גיורא, ואוו, אתה זוכר את המפגשים אצל אילן??? חשבתי שרק אני עוד זוכרת, שנשארתי לזכור. כמה רחוק זה נראה עכשיו. ואתה זוכר את איתי עורב? בחור נסיך הוא היה. וחוץ מאלה שהיו בגילנו (כולנו היינו בני מחזור 1960), באו באמת גם מבוגרים יותר, כמוך וכמו דן דאור למשל. והיו עודג כמה שנעלמו ואני מחפשת כמו צבי מרמלשטיין ומשורר נוסף בשם איתי. רציתי להציע להם בלוג.
כן, איתי עורב.
היו אלה שתי בחורות, שהיו חברות זו עם זו, שביקשו ממני לערוך את עיזבון שיריו ולהתקינו לדפוס.
הספר שראה אור עמי בבית במקום כלשהו. אני מקווה למצוא אותו ואולי אעתיק ממנו משהו לבלוגייה.
גם את צבי מרמלשטיין אני זוכר בחיבה וגם הוא נעלם מן העין.
לאחר הימים ההם, הוצאת "קשב" ניסתה לעזור לאילן בבית-הקפה-הבר שלו בתחילת ליליינבלום. ערכנו שם כמה ערבי ספרות וניסינו למשוך לשם קהל, אולם זה לא הלך ואילן איבד שם, לצערנו, הרבה כסף.
גיורא, אשמח אם תעלה כמה שירים של איתי.
אה יעל…גם במחזור שלנו היו כמה מיתות משונות, מיותרות כמו כל מיתה.
ואני בכלל מתפלאה ומרגישה נס שיש אנשים שמחליקים על החיים כמו על סקטים בלי ליפול.
יש הרבה שנופלים בדרך.
צריך אהבה יעלה, בגיל חמישים צריך מישהו שיחזיק לך את היד כשאת הולכת לשוק. במאי אהיה בת חמישים, אני מרגישה ילדה, אנרגטית, עירנית, אוהבת את החיים, וחכמה יותר משהייתי. זה הייתרון של הגיל הזה. הבינה שבאה עם השנים.
במאי אהיה בת חמישים, נדמה לי שיום ההולדת שלנו קרוב, שלי ב 17.
והחבורה הזאת זה משהו יוצא דופן בחריגותו, בין חברי כולם בריאים, טפו טפו טפו, מקסימום דיכאון, זו מחלת המאה, נדמה לי.
פתאום ראיתי את הכותרת, לזכרם, שדלגתי עליה, והרגשתי דבילית לגמרי שדברתי על עצמי.
זה באמת יוצא דופן המקבץ המוזר הזה, נורא צעירים וכל כך הרבה מתים.
ועוד ממיתות משונות, יודית!!! וכל כך צעירים. אני ואילן היינו בטוחים כמה שנים שאנחנו הבאים בתור, כי כולנו היינו ילידי 1960, וגם בני מזל שור משום מה, כולנו, וזה היה מוזר כזה.
וכן, גם אני ב-17 למאי. אהיה בת 49. איזה דיכאון. טוב, אצלי לפחות זה לא הכי משמח. אני שמחה שאצלך זה הפוך. אבל אני אהבתי יותר להיות צעירה. עם כל הכבוד לבגרות, אין תחליף לאנרגיות ולעוצמה שמרגישים כשצעירים. מצד שני, אני יודעת שישנם אנשים שאצלם זה הפוך, ודווקא כשהם מתבגרים הם במיטבם. וזה נהדר בעיני. תשמחי על זה. זו מתנה.
ורק בלב אני עוד מרגישה ילדה. לא מתבגרת כנראה. חחחחח…
ואולי זו החלטה יעל? אולי אני טועה, אבל אולי יש בזה גם החלטה. אני החלטתי שאני לא חלשה יותר, וזהו. ואולי כי אין לי יותר מה להפסיד. אבל ייתכן שאני חריגה. אז יש לנו יומולדת ביחד, לא יאמן.
לא יודעת אן זו החלטה יודית. אולי. פשוט הגוף לא מה שהיה פעם. ואין ספק שזה מוסיף לייאוש המסוים מהגיל. שהרי לא המספר משנה כאן, אלא המחדלים הגופניים שהוא מביא איתו. ואני הרי מזל שור, עצלנית, אוהבת לאכול. בשבילי לתחזק את הגוף שיהיה כמו פעם זה סיוט. אז יש התרשלות, והיא מביאה את כל מחדלע הגוף האלה. ויש גם, אוי אוי אוי, את המנאופוזה שבפתח, יימח שמה. כבר מתחילה להרגיש אותה. אוף, כמה אני מתבכיינת….
יעלה זו גם החלטה, אני אומרת לך, מכירה נשים ששמו קצוץ על המנאופוזה והמנאופוזה לא עשתה עליהם שום פוזה. ותזכרי כשגם צעירים כואב בכל מני מקומות, אבל לא עושים מזה עניין, כי את צעירה, ואם לא תעשי מזה עניין כמבוגרת זה לא יתפוס נפח של חשיבות. פעם אחת קראתי ראיון על סופיה לורן, והיא ספרה שאימה נותרה חזקה ויפה עד גיל מבוגר מאוד, וכששאלה אותה איך היא עושה את זה היא ענתה שאסור אף פעם להסגיר אנחה כשכואב, כי ברגע שנאנחים זה הסימן שאתה מרשה לעצמך להזדקן, ואני מסכימה עם הראיה הזאת.
חחחח יודית, איזה סיפור. ואני מהנאנחות… יכולה לעשות מאסטר באנחות. נורא אוהבת את זה. אני משושלת של נשים נאנחות. שם טוב לסיפור, אגב.
כן, זה אחלה סיפור, אבל זו גם מציאות. תראי, יהודים נאנחים, את בסך הכל יהודיה כשרה, אבל אולי תקללי במקום להאנח לפעמים..
יודית, ואני הרי מקללת סדרתית. לא הכרת אחת כמוני, תאמיני לי. נאנחת ומקללת לסירוגין. רק בעזרת שני אלה החיים נהיים לי קצת יותר נסבלים. רק לבכות אני כבר פחות בוכה בגלל הנוגד דיכאון וחרדה. תודה לאל הוא לא מדכא את הצורך לקלל ולהיאנח.
שברת לי את הלב, יעל. כמה בני מחזור שלי כבר קברתי, במלחמות, במחלות, באסונות.
מישהי אמרה לי פעם שהכוסות השבורות מחזיקות מעמד יותר מהשלמות, שמתנפצות באחת. ככה אני מרגישה – כוס שבורה ששורדת בדרך פלא את הכוסות המושלמות שהתנפצו.
וחבל על דאבדין.
אוי ענת, יש עוד. אלה היו רק חבריי ל"שופרא". אבל גם חברים ממקומות אחרים מתו, למשל במלחמות.
יעל
מתי למדת בבית צבי ?
גם אני עברתי שם. בתחילת שנות השמונים.
היי יהונדב, למדתי שם ב-1981-1983. קולנוע. במחזור שלי היו נורית גרוניך למשל. לא הוציא הרבה כשרונות בקולנוע המחזור שלי. גם המחזור של עילית לא היה הכי מוכשר. אבל אחרינו באו כמה מחזורים נורא מתוקשרים כמו איילת מנחמי, שחר סגל, וכאלה.
בכיתת המשחק המקבילה במחזור שלי למדו למשל ג'וליאנו מר, עידית טפרסון, ועוד כמה שהתפרסמו, שכחתי כרגע.
זו היתה השנה שלך? אני מניחה שלא, כי הייתי בקשר עם כולם במחזור הזה. הייתי זוכרת. בטח היית לפני או אחרי.
מחברי שלמדו משחק אני משער שרק מרים פאביאן, שלמדה אתי בבית-הספר החקלאי בנחלת-יהודה, כנראה למדה אצל ניסן נתיב.
אוי, אני זוכרת לטובה את מירי פביאן.
יעל
מסתבר שבילינו שנה יחד באותו מוסד שבקצה רחוב שועלי שמשון ברמת גן.
אני הגעתי לשם בסופה של שנת 83 והייתי, למשל – אם את זוכרת, אחד מהחיילים ב"אמא קוראז" שעשתה עידית טפרסון. (גם יעקב כהן הקומיקאי הוא בן המחזור הזה).
יהונדב, אני סיימתי שם את לימודיי ביוני 1983, אז כנראה התפספסנו. וכן, גפ יעקב כהו היה באותו מחזור משחק. הרבה זכרונות יש לי משם. הרבה….
יעל בוקר טוב.
לחלוחית על הבוקר… זוכרת גם זוכרת. אנשים צעירים ומתפוצצים מכישרון ושמחת חיים היו בשופרא קשישא שמתו בדמי ימיהם. עצוב. (איתי ז"ל היה מקסים). גם האירוע ה-תל-אביבי ההוא נחקק לי! אנשים קפצו על דלפקי צוותא בשביל כרטיסים! בכדי לשמוע שירה וספרות! אני זוכרת שנורא קינאתי במשוררת מתוקה אחת (לא זכור לי שמה) על שהיא לובשת שמלת נשף מגונדרת, ואני לא… כמה מגוחך! גם ככה התקפלתי על הבמה בג'ינס כשקראתי אז משיריי. והייתה לי שם חברה טובה בהתחלה, במפגשים אצל אילן, שהייתה משוררת מבריקה ממש, אולי תזכרי? רונית מזוז סלהוב. ואת זוכרת את המפגשים המאוחרים יותר בטברנה המוזרה ההיא בסוף דיזנגוף? לא אשת חבורות אנוכי. אבל זו בהחלט הייתה חבורה קסומה, והרבה בגלל קסמו של שיינפלד עצמו.
לאה,
היא במקרה אחות של שבא שלהוב? כי את שבא אני מכירה… אבל משום מה לא זוכרת את רונית. היו הרבה שבאו והלכו, כמו דורית פלג, וכמה מאיתנו שהיינו קבועים. ובטח שאני זוכרת את הטברנה. פעם הגיע תורי להפיק שם ערב ספרותי, ואני זוכרת שביקשתי ממך להקריא שם שירים.
ואת צודקת, זה היה מדהים שאנשים באו לשמוע שירה וספרות. חבל שלא הצלחנו להחיות את זה שוב. הערב הזה גם ספג לא מעט ביקורת, בעיקר בעיתון העיר על ידי גל אוחובסקי, שישב לידי וגיחך עלינו כל הזמן.
אבל את תחושת ההיסטורה הקטנה שעשינו לא ייקחו לנו. היה ניסיון לחדש חבורות ספרותיות של פיעם, ואכן לא מעט בגלל האנרגיה הענקית של אילן.
חבל שהתפספסנו אז ולא העמקנו את ההכרות.
אוחובסקי היה תמיד מלך הציניות. אז צחק. נראה היום אירוע כזה… ולעולם לא מאוחר בעניין העמקת ההיכרות. טלפון אחד, כשאהיה בת"א… אה, ורונית, חברתי לשעבר, אינה אחותה של שבא. נורא מצער אותי שלא המשיכה לפרסם. הייתה טובה.
נעשה זאת לאה. נצטלצל וניפגש. הגיע הזמן.
דומני שהמשוררת בשמלה המגונדרת היתה נעמי שחר. המסכנה מתה מסוכרת נעורים לאחר שהקפידה בהחלט לא להימנע מסוכרים!
יוסי קריים, הנפש הטובה, הדפיס את ספר שיריה (הלא רע בכלל!) ואני ניסיתי להאריך את חייה על-ידי מאמר ביקורת אוהב, אם כי לא מופרך.
היא מתה ימים אחדים לאחר צאת ספרה לאור!
אוי נכון, נעמי שחר. הזכרת לי. שכחתי שהיא היתה משוררת. חשבתי שכתבה ביקורת.
ולגבי המשוררת המגונדרת, קשה לי להאמין שזו היתה נעמי, היא היתה צנועה כזו, לא קוקטית. אולי המגונדרת היתה משוררת אכסבציוניסטית בשם סנדרה. גם היא נעלמה מהנוף.
ולגבי האנחות, גיורא. הגיל. הגיל. מה לעשות. הרי כבר איננו אותם "נוער משובח" שישבנו בקפה של בית הסופר ביום שישי בצהריים. "זקנת סבא ויליאם", כמו שאומר מישהו למישהו ב"עליסה בארץ הפלאות". אבל הלב נשאר ילדותי תמיד.
הי יעל,פוסט עצוב, במיוחד שאני מתארת לעצמי אותך שוקקת ומחייכת כל הזמן עם כל התלתלים האלה שלך.
מקווה שעל מאזני החיים-מוות יש רוב לחיים.
אוי סיגל, אין כל כך רוב לחיים, אבל מנסים להמשיך, לצחוק ולהקפיץ את התלתלים… לפחות זה נשאר.
יעלה, הרשימה הזאת רק מתארכת לצערי…
את דני ועילית עוד הספקתי לפרסם בגליונות הראשונים של הליקון. הם חסרים.
אמיר,
אז אתה יודע איזה מקסימים הם היו שני הג'ינג'ים.
פוסט מרגש
קראתי שוב בפוסט ועיינתי בכל התגובות.
כמה מוזרות פרשיות החיים השונות — שבא סלהוב. היא היתה שנים אחדות שכנתי ברחוב לונץ והייתי בא כאורח אליה ואל חברה לחיים.
באשר לאנחות, כאשר מתבגרים צריך ללמוד להיאנח ב"סטייל"!
גיורא,
דווקא ניסיתי לשכנע את שבא לפתוח כאן בלוג, אבל היא אמרה שזה לא מתאים לה עכשיו. אולי בעתיד. נקווה שהיא תעלה ותצטרף פעם. מעריכה אותה.
והאנחות? לדעתי עם השנים משפרים את האנחות. אני ממש עשיתי בזה סטאז'.
יום אחד נזמין את עצמנו לערוך קונצרט אנחות בשני קולות — הרמוניה!
היי בטוב, יקירתי.
ליעל ולכל החברות והחברים,
הדברים שכתבת אכן מרגשים, וגם התגובות מחממות לב. אבל אשתו של סער עפרוני, בן זוגי הראשון, לא נפטרה. היא חיה, ברוך השם. שמה דסי.
מי שנפטרה מסכרת נעורים הייתה נעמי שחר.
סער נפתח ממחלת שיתוק תקופתי, היפוקלמיק פריודיקל פראלסיס. זה השם המדעי.
וכן, רבים מדי מתו, ובגיל צעיר מדי.
איתי האחר הוא איתי רון, הוא חי עם בן זוגו בברצלונה, מתרגם ספרות קטלונית לעברית ועושה חייל.
עם צבי לא היה לי קשר לאחרונה.
ו-גיורא יקירי – בית הקפה לא נסגר מחוסר קהל, אלא בשל התנכלות השכנים. אני חושש שזה בית העסק הראשון שנסגר על רקע הומופובי.
לאילן,
כן, ציינתי שהשמלה המגונדרת היתה של נעמי שחר.
כנראה שלא ידעתי בדיוק למה נסגר הקפה.
אני עצוב וכועס על העובדה שהקפה נסגר בשל התנכלות השכנים על רקע הומופובי.
אילן!!!! איזה כיף לראות אותך איתנו. חבל שאתה לא מצטרף. יש כאן המון מעל המשמר, וכמה שהיו בשופרא. אתה חסר.
ותודה על עדכון הפרטים. הזיכרון לא מה שהיה פעם. כמובן, גרושתו של סער היתה דסי. איזה בלבול. טוב שהעמדת דברים על דיוקם.
והיו זמנים, אה?
ר' "יצחק" של חזי לסקלי (בתוך _סוטים יקרים_)