צמחי מעזבות כותב
"תרנגולות, ואלו המגדלים אותן, וחתולים — כולם יצורים מרושעים. מדי לילה, כשאתם לא מרגישים כי אתם ישנים, הם מייללים ישר אל השמש. אחר כך, בבוקר, הם כאילו כלום,כאילו כלום, אבל הדבר, כלומר הכל, כבר נעשה. מורעלים מהגות חדשה, אתם חושבים שהדרך שבה אתם מסתכלים על זה יכולה אולי לשנות משהו. לא כך. לא כך.”
לא כך: הייתי בת שמונה עשרה והוא בן ארבעים ושתיים. מרוב פחד הוא לא היה מסוגל לעזוב את הבית. לכל היותר היה מגיע עד תיבת המכתבים שבקצה השדה, ואז רץ בחזרה. התרנגולות היו רצות אחריו. הוא היה בטוח שזה הסוף, אבל לא היה אכפת לו: אפילו רצה בזה. הייתי אשתו הרביעית, וחתולים הוא דווקא אהב. אחד היה לנו מתחת לספה, חתול פחדן, אף פעם לא יצא משם ואת האוכל היינו צריכים להכניס לו ישר למטה. כבד ברווזים. הכל היה רע כל כך: כמעט רווח לנו כשבאה המשטרה, ואחר כך המדבר, הגמלים, מגדלי התרנגולות. בהתחשב בנסיבות, רֶשע הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לנו.
אשתו הראשונה לא הסכימה בכלל לחתולים. היא אמרה שהם מתיישבים על ארון המטבח, שעות בלי לזוז, ובדיוק ברגע שתרשה לעצמך לחלום בהקיץ, הם יזנקו עליך, ינעצו שיניהם בבשרך או מקסימום בחביתה שסוף סוף הכנת לעצמך.
גם עשהבית התמלא עכברים שהתרוצצו הלוך ושוב בלילות, היא לא הסכימה לחתולים. על תרנגולות לא היה מה לדבר. אבל הן בכל זאת הגיעו, ביחד עם אשתו הרביעית, והן חשבו שהוא אימא שלהן והלכו אחריו לדואר האדום שבקצה השדה הירוק (שנעלם בינתיים- כמה חבל)
התבונן נפחד, מלא עיניים
כחושש מחצר ובאיה
בבוקר הביט נפחד, מלא עיניים
וסרב, לחצות את הקו
רק מעט קצת בינתיים
ליטוף קל על הגב
בבוקר הביט נפחד, מלא עיניים
וסרב, לחצות את הקו
רק מעט קצת בינתיים
ליטוף קל על הגב