צמחי מעזבות כותב
הם נסעו לדרום פלורידה כדי להתאושש ממחלת האצבע המקופלת. הוא קיבל טור בנושאי אספסת בעיתון המקומי, והיא חיכתה לתינוק. בינתיים, כדי להתארגן, לקחו כלב. הכלב אכל את קיר המוסך, עדר שלם של עופות אֵמוּ שארבו לתנינים על החוף ושלושה שקי בּונזוֹ, וציפה גם הוא לתינוק. לא היה תינוק, והם, כשגילו שהכול היה טעות אחת גדולה, השאירו את הכלב בחוות התנינים וחזרו לצפון. שניהם היו במקור מהצפון, והעריצו את המלך המשוגע לודוויג, את ריכרד ווגנר, ואת הגברת פון בילוב, שלה כותב המלחין עכשיו את חמשת "שירי מתילדה ווסנדונק" האלמותיים. מה להם ולפלורידה. מה להם ולכלב הזה, שאפילו לא יודע לשיר. מה להם ולסרט הזה —
הו, מה ריק ורחב הוא הים, העולם.
הו, מה ריק ורחב הוא הים, העולם.
כל כך יפה ומייאש אם מחפשים משהו מבחוץ שימלא אותנו-אין
תודה, מירי. אולי אמנות?
לגמרי אבל זה מבפנים לא?
וחוץ מזה לא נכון לפעמים אנשים. לפעמים כל מיני דברים. הרבה אכזבות.
הקטע באמת יפה.
זהר, אהבתי מאד. אך לדעתי המילה האחרונה, העולם, מיותרת. היא "מסבירה" את דרכו של העולם. היא מנמיכה את היאוש שנמצא ממילא ונסלח (בתוך בועת הכתיבה הזאת)
המילה העולם סוגרת ואילו הים – משאיר באמת את הרוחב הריק שרצית להביא
תודה, איריס, על הפרגון ועל ההערה. אבדוק זאת שוב בעוד שבוע-שבועיים, ממרחק מה.
המשפט האחרון, למעט המילה "העולם", לקוח מ_טריסטאן ואיזולדה_ של ווגנר, באמצעות החלק הראשון של "ארץ הישימון" (אליוט); כמוהו גם הכותרת. ה"עלילה", לעומת זאת, מושאלת בחלקה מסרט הוליבודי סוג ז', ששכחתי את שמו.
"טור בנושאי אספסת" :))
זה מעולה.
והכלב שציפה גם הוא לתינוק.
הרבה הומור מקופל שם בתוך הריק-לכאורה.
הם חומקים מעצמם לכן ריק להם.
תודות רונית … את בטוחה שב"עצמם"/עצמנו מלא יותר?
איזה אנשים…מיואשים, גוררים רגליים כאלה. אבל מה הכלב אשם?
הי לוסי,
הכלב הרוויח תנינים רכים ואמו עסיסי! הוא בטוח לא גורר רגליים!
זהר הי,
כרגיל אצלך, קראתי ושניתי וקראתי ואני לא יודע ממה יותר אני משתומם – מהכתוב או מעצמי שנצרכתי לקרוא ולחזור ולקרוא ולחפש בגוגל כול מיני מילים ומושגים…
חשתי היטב את תחושת חוסר האונים, השיממון ואף העלבון – מה יגאלנו? חשתי גם בנחמה המטאפיזית (והפטתית) משהו בדבר ההיצמדות לציפייה מכאן ולאהבותינו בנות החלוף מכאן.
הכותרת המבטאת את התקווה היא אמינה ויפה, מכיוון שהיא עומדת בניגוד לזיוף ולמלאכת ההונאה העצמית המבוטאים בקטע. גם אני כאיריס סבור שכדאי לחשוב על השורה האחרונה. לדעתי הריק בקטע המיוחד שלך הוא מלא (לבד מהכותרת המותירה תקווה, שהיא בעצם המניע לכול הכתיבה),ולדעתי ניתן להבין את המכלול גם בלעדי שורה אחרונה זו.
ומילה אחרונה, הציפיה המזוייפת לילד הזכירה לי את "מי מפחד מוירג'יניה וולף", אבל אני משוכנע שלא לסרט זה התכוונת…
ד"ש וחג שמח,
צדוק
הי צדוק – תודה שהתבוננת בטקסט הקטן הזה.
אין צורך בגוגל – בעולם ששם יש למושגים ואישים היסטוריים, בדויים, וכאלו שאינם ניתנים אפילו למחשבה אותו מעמד בדיוק
כמה נקודות למחשבה:
-מזלו של התינוק שלא הגיע, כי הכלב ציפה לו גם הוא.
-מחלת האצבע המקופלת, כן אני מכירה את זה. אני תוהה איך הוא הצליח לכתוב את הטור היומי שלו עם המחלה הזו. אולי בגלל זה בין היתר הם החליטו לחזור הביתה.
-מעניין שחמשת שירי מתילדה ווסנדוק הופכים לאלמותיים כבר באותו הרף רגע של כתיבתם. הדבר מבלבל קצת את מושגי הזמן.
-אלמותיים כבר מיום היוולדם: מה לזמן ולשיפוט אסתטי? מה לזמן ולאסתטי.
איילה, תודה על ניקוד המחשבה. את התשובות נדע רק כשנגיע לחוות התנינים 🙂