צמחי מעזבות כותב
מצויין (גָּרְסָה א')
אִם תִּהְיֶה טוֹב
אֶתֵּן לְךָ פַּעַם לְהָצִיץ בָּאוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים בִּי מִבַּעַד לַסְּבַךְ.
אִם תִּהְיֶה טוֹב יוֹתֵר
אֶתֵּן לְךָ לְמַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָלִים הַיְבֵשִׁים, הָרְקוּבִים
שֶׁנָּשְׁרוּ מִמֶּנִּי בַּסְּתָו שֶׁעָבַר, אוֹ בְּזֶה שֶׁלְּפָנָיו.
אִם תִּהְיֶה, אֲבָל מַמָּשׁ תִּהְיֶה, מְצוּיָן,
תּוּכַל לִכְרֹת מִמֶּנִּי עָנָף קָטָן
וְלִתְקֹעַ אוֹתוֹ יָשָׁר לַוְּרִיד, עַד שֶׁתֶּאֱזַל.
וְזֶה לֹא שֶׁאֲנִי גְּלַדְיוֹלָה
אוֹ שֶׁאַתָּה יוֹנָתָן.
—————————————
—————————————
מצויין (גָּרְסָה ב')
אֶתֵּן לְךָ לְהָצִיץ בָּאוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים בִּי מִבַּעַד לַסְּבַךְ.
אִם תִּהְיֶה טוֹב יוֹתֵר
אֶתֵּן לְךָ לְמַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָלִים הַיְבֵשִׁים, הַנִּשְׁבָּרִים
שֶׁנָּשְׁרוּ מִמֶּנִּי בַּסְּתָו שֶׁעָבַר, וְאוּלַי
בְּזֶה שֶׁלְּפָנָיו.
אִם תִּהְיֶה מְצוּיָן,
מַמָּשׁ מְצוּיָן,
תּוּכַל לִכְרֹת מִמֶּנִּי עָנָף קָטָן
וְלִתְקֹעַ אוֹתוֹ יָשָׁר לַוְּרִיד, עַד שֶׁתֶּאֱזַל:
עָלֶה יָבֵשׁ, צִיץ קָמֵל, גֶּזַע שָׂרוּף.
חוֹר נִחַר.
שלום זהר
אני בעד הגרסה השניה. אני בעד שימוש בהרמזים ספרותיים רק כאשר הם משתלבים באופן טבעי בשיר ומי שמכיר (במקרה הזה את שירה של יונה וולך) מרוויח ומי שלא מכיר -מבין כפשוטו.
במקרה של השיר שלך, מי שלא מכיר את השיר של וולך לא יוכל להבין מה רוצה ממנו המשורר.
בברכה
גיורא
זה שיר יותר מידי מוכר של וולך, גם בגלל "בציר טוב". נקודת המוצא שיש מישהו שלא ממש מכיר את השיר הזה לא כל כך נכונה לטעמי.זה כמו לא להכיר את "אלוהים מרחם.." של עמיחי. מידי קאנוני.
תודה על התגובה, גיורא. השאלה — אם להימנע מהרמזים ספרותיים (במיוחד כאלו שמי שאינו מכיר אותם אינו מתעניין בשירה עברית) – למה לא להימנע גם מהרמזים תרבותיים אחרים – תנ"ך, גיאוגרפיה, היסטוריה, הגות, וכו' וכו'? בקצור, למשורר (כל משורר) יש עולם תוכן, שבהכרח חלקו אינו מוכר לכל. אז מה לעשות?
הסיום הראשון אולי בעייתי, אבל לדעתי דווקא מן הסיבה ההפוכה – שההרמזים קלים ופשוטים מדי, ולכם אולי נוטים למין קיטש.
לכם = לכן
אני בעד הגרסה השנייה
בגלל זה
"שנשרו ממני בסתיו שעבר, ואולי
בזה שלפניו." מתנגן יותר באריכות…
ובעד להוריד משתי הגרסאות עד האזל.
את שתי השורות האחרונות. לסיים בפואנטה.
תודה, מירי. חשבתי להוריד, אבל זה יוצר מבנה מודרג פשוט מדי. צריך משהו בסוף שישבור או יצור תפנית — אבל אני באמת לא בטוח שהסיומים הנתונים עושים זאת כהלכה.
זהר, אהבתי יותר את הגרסה הראשונה, אם כי אני לא בטוחה לגבי ההדהוד ליונה וולך. רקוב יותר טוב משהור, למשל…
אולי אפשר לסיים ב "ישר לוריד"
בכל אופן אהבתי מאד
מצד שני הגלדיולה ויונתן נותנים פתאום צינור עמוק לעולם בלהות צבעוני וידוע, ולמה לא בעצם?
תודה על שתי התגובות. כן, אולי הסוף הגלדיולי חזק יותר דווקא אם מנטרלים אותו מההקשר הוולאכי. מעניין: האם לפעמים מובאה או אזכור עובדים טוב יותר דווקא כשלא "מבינים" אותם.
ההבנה תורמת אך לא הכרחית (הרוב יחלקו עלי כאן) האם אפשרי להיות "לוח חלק" להיות גלדיולה בלי יונה? להיות יונתן בלי מכות רצח?
השני
תודה על הצבעתך, שולמית…
זהר הי,
אני מעדיף את הגרסה הראשונה; היא לאין ערוך טובה יותר בעיניי, וזאת בין אם מכירים את שירה של יונה וולך ובין אם לאו.
בגרסה הראשונה, הסיום ("וזה לא שאני גלדיולה או שאתה יונתן") מַשְׁרֶה על השיר אווירה של שבריריות קיומית בבחינת "אל תחשבו שבשל המעמד הקיומי המיוחד שלנו אני הגלדיולה יכולה לאפשר ליונתן להציץ ולמשש וכול'; מעמדנו הקיומי אינו כה איתן, אלא הוא שברירי".
אווירה זו אינה נמסכת בגרסה השנייה.
לאלו שאינם מכירים את שירה של וולך, לא משנה להם אילו שמות ספיציפיים ייבחרו; גלדיולה ויונתן הם טובים ככול שניים אחרים.
לאלו הרואים את דו-השיח עם וולך, הללו יוכלו לחוש בדמיון שבין הגלדיולה ויונתן של וולך לבין אלו שלך, מבחינת השבריריות הקיומית (מעבר לדמיון הסוריאליסטי).
לסיכומו של דבר, הגרסא הראשונה מעבירה מסר חריף של שבריריות מעמדנו הקיומי, בבחינת מי אנו ומה אנו לנוכח החידה האינסופית הניצבת מולנו יומיום (מה שתואם את עניין האזילה), בעוד הדבר נעדר מן הגרסה השנייה.
שתי הערות קטנות: (1) אני מעדיף "העלים היבשים, הנשברים (כמו בגרסא ב'); ואני מעדיף "אתן לך להציץ" (ללא "פעם", כמו בגרסה ב'); (2) שם השיר – חבל לא לבחור בשם נהיר.
מקווה שהייתי מובן, ובכול מקרה קריאת שתי הגרסאות הייתה מלווה בסקרנות גוברת והולכת.
ד"ש — צדוק
צדוק ידידי — תודה על התגובה המנומקת. ההצעות יפות בעיני. השם הוא פרברסיה שלי, שאולי כדאי להיגמל ממנה.
גם בעיניי הגרסה הראשונה חזקה יותר. המינימליזם שלה מותיר מרחב רב יותר להד.
אם תהיה טוב
אתן לך להציץ באורות הבוקעים בי מבעד לסבך
אם תהיה טוב יותר
אתן לך למשש את העלים היבשים, הנשברים
שנשרו ממני בסתיו שעבר או אולי בזה שלפניו.*
אם תהיה מצוין
ממש מצוין
תוכל לכרות ממני ענף קטן
לתקוע אותו ישר לווריד, עד שתאזל
וזה לא שאני גלדיולה
או שאתה יונתן.
* כדאי לחשוב על שינוי אחרי המילה "אולי"- שינוי שירים את המשפט, יקיים מַעַבר, למשהו אחר מציון של זמן מוכר (מה שיכול לדבר גם עם מקומות אליהם לוקח סוף השיר, כלומר להתחיל לדבר אליהם/עליהם/איתם – דרך הקורא..)
**הפיסוק (או היעדרו), גם הוא הצעה למחשבה..
אני מקווה שהצלחתי להיות מובנית ובכל אופן השיר מעניין וטוב ומזמן לא קראתי כאן..
תודה, חווה, על ההערות המועילות – אקח את שתיהן בחשבון. הראשונה מעניינת במיוחד, אבל מימוש סביר שלה עדיין לא עלה בדעתי. נדרש זמן עיכול.
השני
תודה, שירה. אצרף לטבלת המצעד…
הייתי עוצרת שם, בהפתעה החנוקה הזו, בלי לפרוט אותה למעות קטנות, כאלה או אחרות.
אני בעד השני שבו ה"אולי" חזק מה"או" והמצוין זונח את ה"אבל". ובעיקר אם הכוונה לא ליצור שרשור ליונה וולך עדיף בעצמיות ישירה (דווקא אהבתי את המפורש עם ניחוח תנכ"י של אבלות):יבש, קמל, שרוף ונחר שבו האזל הופך לז"ל.