צמחי מעזבות כותב
שלא ככל בני הקהילה, לא התגורר באחת משתי הערים הגדולות אלא בכפר N. תהילתו קצרת הימים באה לו מן האופניים: הוא היה הראשון שהביא את הכלי הדקיק אך מעורר היראה אל המחוז. היו אלו אופניים מן הדגם הישן של יוגי'ן מאייר, המיוחס עתה לג'ימס סטראלי, עם הגלגל הענק מלפנים. הוא אחסן אותם, מפורקים, בחצר האחורית, ורק אחרי שנה, לאחר שרכב במעגלים, עשרים שלושים מעגלים מדי שעה מעשה יום ביומו, ואף בערב שבת קודש, בין הלול הנטוש שבמזרח לעץ החושחש שבצפון-מערב, רכב ונפל וקם, יצא אתם, לאחר רדת החשכה יצא ורק בחורף, אל שבילי הכפר הצדדיים. לבסוף, זה לקח שנים על שנים, כרעו כולם על ברכיהם והרכינו ראשיהם, כמה, מן המהדרין שבהם, אפילו מלחכים, וקראו את הקריאה הגרונית המשולשת שלה ייחל כל כך. כך, חשב, חשב שיהיה.
זה לא החזיק הרבה זמן. כעבור שבועיים כבר הגיע המשלוח הראשון מן החוף, דגמי "המשוטט" הכתומים, המצוחצחים, עם שני גלגלים שווים ומאוזנים וגלגל עזר: כל תינוק יכול היה לרכבם. כולם מלאו פיהם שחוק ולשונם רימה, הזדקפו, מחו פיהם, החליפו את הקריאה הגרונית המשולשת בשריקה עם שתי האצבעות בפה, שגם אותה לא הצליח מעולם לשחזר. הוא חזר לחצר האחורית, להישען על גזע עץ החושחש, מביט בלול הנטוש וחושב על תהילת העולם.
יפה אווירת הדתיות הנוצרת סביב האופניים ונמוגה עם בוא הקדמה
תודה, משה. זאת דתיות או אובססיה פולחנית אוטיסטית? ואולי אין הבדל.
מזכיר לי את הסרט על הכלב רובר.
התחלה נהדרת לסיפור. מהדהד לי בראש את הציורים של לאו ריי, של אנשי אופניים (לרוב אצלו דוורים)
לוסי – תודה על התגובה. לפעמים ההתחלה היא גם סוף הסיפור. לא מכיר את לאו (קשור למאן?). אגגל אותו.
חסר לי השם שלו. כאילו הוא חסר כדי לעשות קונקרטיזציה וריאליזציה שדרושה לי, אחרת הוא נשאר מין "הוא" דמיוני, מושא כלבו להשלכות
באמת הזוי, לא מיושב הפרוזי הזה, כמו גלגל אופן תקוע באוויר ומסתובב כה וכה
לו היה לו שם לא היה נכנס לעסקי האופניים, והיה משאיר מזמן את עץ החושחש והלול העזוב מאחור.
הכתיבה שלך פוליפונית, מוסיקה עכשווית במיטבה, ללא צלילים אך מאד מצלצלת בפנים