מחכים שיקפוץ

מי שלא מקבל זאת, אמר, ייצא למטה, אל הדשא. מבחוץ, מן הדשא, כבר נשמעו שאגות העמלים. הוא התכופף אלינו, היה לו קשה בגלל הגאוט, ולחש: המנעלים, המנעלים. ריח של נפטלין עלה מן הארון הפתוח בזמן שצרר בזהירות את החבילה: מסכת הקוף מניילון נוקשה ודק, קצותיו חדים; החולצה שעליה גלובוס קטום – חסרה בילורוסיה, חשב, וקצת אזבירג'אן – ובפיו עט, ודווקא עט רולקס; טוריה ישנה, מעופרת וחלודה כבר, שעליה חרט מישהו שנדמה לילד שמש שפיה קפוץ; כמה שבבים מן העץ הישן של הארון עצמו, אכולים בשיני טרמיטים לבנים; פס אחד בלבד מן התריסול שסחבנו אתנו מן הדירה בכפר-יונה, ליד המשטרה; קופסת הזיכרונות העגולה, שלא היו בה מעולם זיכרונות, ולא יהיו, אלא רק עוגיית ריבה אחת, עבשה: שתי שכבות עגולות מקמח זול, מסוכר, ומעט ריבת אשכוליות צבועה אדום ביניהן; אבק פשוט, שלא מכאן הגיע לכאן; גולה הדומה לעיניים, והרי אלו שתי עיניים בגולה אחת, והדבר מופלא מאד, חשב: ולא בדיוק חשב, שכן על המופלא קשה לחשוב עם גאוט, המכונה גם פודגרה, אלא תמונה ראה, אינה ממוסגרת עדיין, של איש זקן, פיסת זהב או יהלום נוצצת בקצה מקלו, שלא היה מקל כלל, הוא מבחין עכשיו, אלא ענף פורח; ולבסוף, שן חרסינה, שבתוכה באמת מעט זהב מאיכות ירודה מאד, שבעה או שמונה קאראט, שצרר בתוך החולצה עם הגלובוס, תיכף ליד אוקראינה. "אל תריעו לי", צעק בלחש צרוד, אלא שהם כבר היו למטה, עם ההמונים, מחכים שיקפוץ, או לחילופין (ואין צורך להחליט על כך דווקא עכשיו, עדיין מוקדם מאד): מחכים לריח הראשון, המחוספס עדיין וחם, של לחמניות הבוקר.