צמחי מעזבות כותב
למרגלות הגבעה עם הקרוון עצרו אותנו שניים: תימני בכיפה שחורה גדולה, וצ"רקסי משופם. התימני נגע בעצבנות בתפילין של ראש שהיטלטל דווקא מקדמת חגורתו, כמו אשך שבור, מרובע, שאבד את אחיו, ואילו הצ"רקסי ישב בתוך הרכב, מנענע בראשו מעלה ומטה. כשהתעקשנו לעלות בשביל העפר המתפתל אל הקרוון, שחמש נערות בשמלות סגולות ארוכות אחזו ידיים סביבו, פוערות פה וסוגרות, קול לא יצא מהן בשום שפה, הוריד התימני את הכיפה מראשו (כיסוי ראש הרי מנהג הוא, ולא מדאורייתא), מצביע בגיחוך מנצח על התולעים הלבנות שחוללו תחתיה, בדיוק מתחת לָמגן דוד, גם הן אוחזות ידיים, גם הן ללא קול, שלמותיהן מוסרות ומוטלות בערבוביה בתוך המעגל.
זהר,
הפרגמנט מרשים ועמוק. יש בו הכל. החל בדת, ובאמונה, עבור ברב-תרבותיות וכלה בדרך ארץ (לא במובן נימוסין) ובפוליטיקה שנויה במחלוקת.
וזו הזדמנות פז בעבורי להגיד לך שספרך "מה יש" מופתי. פשוט ככה.
ברוך הבא. ובהצלחה!
ברוך הבא, זהר.
ויפים המתנועעים האלה, גם התולעים היהודיות..
זהר איזה כיף שבאת