בננות - בלוגים / / חדר ריק
ואף על פי כן כתוב אכתוב
  • קרן קוך

    אני עדיין מתלמדת בעולם הוירטואלי הזה. מנסה לברר מה אני רוצה להגיד על עצמי, ומה לא, ולמה בכלל להגיד משהו. אבל צריך להתחיל מהיכנשהו, אז אתחיל מהמקום: חזרתי לתל אביב אחרי שנות אור שלא הייתי כאן, ואני עדיין חוזרת וחוזרת, עד שאמצא את מה שמצאתי מחוץ לה. בעיקר היה זה המרחק. ומהמקום לזמן: בגיל ארבע התחלתי לכתוב, ושלושים שנה אחרי זה יצא ספר שירי הראשון "אי-אהבה". הייתי זקוקה להרבה זמן, הסחות דעת ודרכים נפתלות כדי למצוא את האומץ להכניס את הדפים האנונימיים למעטפה ולשלוח להוצאה. שלחתי. והספר יצא  בסדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד. לשמחתי הוא זכה בפרס שרת החינוך לספר ביכורים 2005 והשתתף מטעם אגוד הסופרים בפסטיבל השירה הבי"נ במקדוניה. אח"כ פורסמו שירים שלי בכתבי העת הליקון, עלי שיח וגג.   למדתי משחק וגם שיחקתי, זכיתי לשנות חסד בקבוצת התיאטרון של דודי מעיין בצפון הרחוק. בדרך כתבתי שני מחזות "תמונות" (פסט' ת' קצר בצוותא 2003) ו"מי ששואל נשאר" (פרויקט עצמאי בת' תמונע 2004), עכשיו אני עובדת על מחזה נוסף.   לפרנסתי אני מלמדת תיאטרון במגמת המשחק בביה"ס הדמוקרטי חדרה, (אם מותר לקרוא לזה פרנסה), המסגרת היחידה שבה שרדתי כמורה, ואני נהנית עד כלות נשמתי מכל רגע. עובדת כדרמטורגית בת' הבימה, וכן מנהלת אמנותית של מרכז תרבות קטן ומקסים ברחובות בשם "בית מיכל". מה עוד? הנחיות של אירועי ספרות בבית ביאליק, עריכה אמנותית של ערבי ספרות בהליקון, הנחיית סדנאות כתיבה.   ובתוך כל המהומה הזו, מנסה לעשות את האהוב ביותר,לכתוב.   

חדר ריק

 

*

 

חדרי ריק

אינו ריק

אני כאן

נדמה כי ריק

 

בו:

בגדים מקוּפָּלֵי אי-נחת

דחוסים זה בזה כּפוּפֵי מרוּת ארון,

תקתוק שעון מהדהד שֶקֶט,

מראָה אובדת השתקפות

מנורה רופפת אחיזה

דפי ספר פרועים 

שמיכה רצוּעה לַמיטה

(כאילו תחתיה אין דבר)

 וְיֶשְנָה אישה.

 

נשימת קירות

נשימת אישה

נשמת חדר

 

 

18 תגובות

  1. בבית השני הרגשתי את מה שאמילי דיקינסון אמרה על מה זה שיר.

    הרגשתי את הדבר שהמילים המסמנות רוצות לסמן. התחושה הפנימית חריפה יותר ממה שהמילים יכולות להמשיג. נפלא.
    והבית העליון והתחתון בצורתם רק מעצימים תחושה זו.

    • קרן, שירך מעלה בי באסוציאציה לשיר של רחל המשוררת, "לא פעם בקיץ", התחושה היא די דומה לתחושה שעולה מן הפזמון של השיר, קטן הוא ודל הוא חדרי/ ואני בו שרוי ערירי.." ובהמשכו"חי בי הזכר הזה הנוהר /השקט הזה והרוך/ ומתק העצב אשר זמרתך/ ידעה על הנפש לנסוך …
      יפה שירך, כיצד את מעצבת את החדר כמביע את רגשות הלב. ליריקה עדינה ויפה. מאוד אהבתי.

      מזכיר גם שיר של זלדה "כאשר היית פה." בשיר זה מאנישה הדוברת את קירות החדר, כשהיה בנמצא היקר לה הם היו כחלק אנושי מן הנוף וכאשר היא בודדה וערירית הקירות רק סיד וטיח נעלמת הנשמה שהייתה בהם.

      מה אומר לך אולי צריך לחקור מעט שירים על חדרים של משוררות שונות.

      שושנה

      • זלדה ורחל. שתיהן משוררות אהובות עלי. תודה, והרעיון למחקר, נשמע לי מרתק, קדימה…

    • אתה יודע,המרחקים בין המלים לחוויית המציאות כל כך חריפים, עד שנדמה שהם אלה שמאפשרים בסופו של דבר לשיר להתרחש

    • משה, התגובה לתגובתך קפצה להמשך,אז תציץ שם

      • קרן, לאן להציץ?
        התגובה שלך מתחילה ב: אתה יודע. המרחקים…?

        • כן משה. המרחקים…

          • ואז קרן, כששיר כזה מגיע לקורא, מתרחש איזשהו נס, או קסם, המרחקים מצטמצמים, כאילו פשטו המילים צורתן והיו לדבר בעצמו ותנועת הנפש מתאחדת עם הויברציה ההולכת ומתגברת שנמצאת בשיר, ובאמת יש בזה משהו מהפנט. תודה

          • ואוו.תודה מחדרי המתמלא על גדותיו

  2. שיר דיווחי עוכר שלווה (של הקורא, של הכותבת), טורד מנוחה (של הכותבת, של הקורא).

    לופת ומהפנט.
    יפה.

  3. קרן, איזה יופי!

  4. יפה תיאור הבגדים כפופי המרות, יפה נשימת הקירות. יפה השיר שלך.

  5. קרן, הנשימה של הנשמה. ברגעים מסוימים הריק הזה לא בהכרח רע, לטעמי. לפעמים זה יוצר כלי חדש, נקי, שמוכן להתמלא שוב.

  6. יאיר אסולין

    שיר נפלא.כמעין רשימת תיאור במה במחזה.

    • מעניין. לא ראיתי זאת קודם כך. ודוקא אני באה מתיאטרון…תודה על הזוית החדשה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לקרן קוך