וַאֲנִי הַייתִי נַחָה
בֵּין פְּנִינֵי פְּלַסְטִיק אֲדוּמוֹת
לְקוּבִּיוֹת מָזַל שֶל מְהַמְרִים.
וְהֲיִיתִי שוֹכֶבֶת שֲמַיִים בְּתוֹך שֲמַיִים.
וְהַגוּף שֶלְךָ הַיָה דוֹקֵר
כְּמוֹ סִרְפָּדִים מְתוּקִים וְהֲיִיתִי חוֹלֶמֶת –
אַלְבַּטְרוֹס עַנָק בִּשְמֵי עֶרֶב מַזְהִיבִים.
כֶּלֶב שֶעֵינַיו רַכּוֹת חוֹצֶה אֶת הַרְחוֹב.
וְלא מִפְּנֵי שֶהַעוֹר שֶלְךָ הַלָך וְנַמוֹג בְּכַפּוֹת יַדָי כְּמוֹ סוּכָּר
לִפְנֵי שֶנַגְעָה בּוֹ כָּפִּית הַקָפֶה
הַיִיתִי שוֹתֶקֶת.
סיגל! איזה יופי של שיר. כמה עצב אהבה ויופי זולגים אל שיר הקטן האחד. געגוע וזיכרון.
סיגל, יופי של תיאורים ציוריים פלסטיים בין מרחב מנוכר של משחקי מזל לבין ערגה חלום והתפוגגות
מרגש, מעולה. עודד
הרוך כובש פה את הנשימה בשני שיאים – של ההתמוססות ("שמים בתוך שמים") ושל הדימוי הנפלא של הפגיע והאוהב-בתוך-סכנה:
"כלב שעיניו רכות חוצה את הרחוב".
ואני הייתי נחה…
כולם רוצים לנוח,
אבל לא למות
כולם רוצים לשכב
אבל לא באדמה
ואת לקחת אותי לשמים בתוך שמים כמו גולם של פרפר מוגןץ
ההתחלה היא ספוגה במות וחיים
להתראות טובה
סיגל, יש כאן שורות יפות מאוד המעבירות חוויית התאהבות עזה.
אבל להערכתי משל הסוכר והכפית החותם את השיר חלש ומחליש.
"שֲמַיִים בְּתוֹך שֲמַיִים"
אני יודע שזה לא קשור, אבל זה מזכיר לי תוכניות טלוויזיה בשידור חי בהן הצלם היה מציב את המצלמה מול מקלט טלוויזיה המכוון לאותה תוכנית עצמה.
ואז היה מתקבל מין לופ אינסופי (מערכת היזון חוזר קוראים לזה).
שמיים בתוך שמיים בתוך שמיים…
סיגל, מדהים השיר
ויש כמה משפטים שכבשו אותי ממבט ראשון
וְהֲיִיתִי שוֹכֶבֶת שֲמַיִים בְּתוֹך שֲמַיִים.
כֶּלֶב שֶעֵינַיו רַכּוֹת חוֹצֶה אֶת הַרְחוֹב.
נפלא
פורים שמח לך:))