רן יגיל סופר ועורך
פואטיקה של כאוס
עתיד דומם, אשר רייך, קשב לשירה, 62 עמ'
ספר שירים זה של המשורר אשר רייך הוא ספר נושאי, כמעט מחזור שירים, והנושא מחייב מאוד – אפוקליפסה.
השירה העברית של דור המדינה, הפתטית, המדודה והמנוכרת, הבוררת במילותיה, זו שמשפיעה על שירת כותבים צעירים עד היום, היא אנטיתזה מוחלטת לשירה אפוקליפטית בעלת שורות רחבות ואקספרסיה של סער ופרץ. השירה היידית שבין שתי מלחמות העולם היא זו שפיתחה את השיר והפואמה האפוקליפטיים. הנשימה של השירה הישראלית אינה מתאימה כלל לנושא.
אשר רייך הוא משורר בן דור המדינה, הוא חלק מדור האמון על ההקטנה בשירה: זך, עמיחי, אבידן, בן שאול, דור, סיון. "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר" (נתן זך, "השיר הנכון", "כל החלב והדבש"). דווקא משום כך מעניין לקרוא כיצד באה לידי ביטוי הג'סטה האפוקליפטית המבקשת ללכת בגדולות, בבית מדרש מעין זה.
ואכן, אין השירים של רייך מהלכים בגדולות ובשורות רחבות. למרות החילוניות, המידוּעַ והציניות – האמונה, או היִראה מפני הכוח האחר, העל אנושי, מבעבעת ומעוררת היפעמות.
לפנינו שירי כאוס אישיים, שירי אי סדר, פירוד ופרידה. הבודד מול עולם חָרֵב; מצב של אדם מַבגיר ודומם אל מול עתיד רוחש בתחילת מילניום חדש; ומצב של עתיד דומם וזקן, בן אלפי שנים, אל מול אדם רוחש, סוער מבפנים.
"בשש בבוקר,/ ניצול מסופת חלום,/ הים מציץ מתוך הראי/ והמים אינם נחים.// כשאני יוצא מן המיטה/ המלח בגרוני,// אני עולה אל הים/ לראות על פי הגלים מר מוות" (עמ' 32).
היפים בשירי הקובץ הדק הזה מצויים דווקא בסופו. אלה הם שירי אהבה המשלבים את הוד הקדומים הקודר והמפחיד, המהפכני, המאפיין שירה אפוקליפטית, עם הליריות של השיר האישי.
רייך מפרסם כבר שנים אחדות שירים אפוקליפטיים לצד שירים העוסקים ישירות במדע בדיוני. עד כמה שידוע לי, הוא כיום כמעט המשורר היחיד שעושה זאת. בעבר עשו זאת, דוד אבידן המנוח, רחל חלפי, מאיה בז'רנו, עמוס אדלהייט וקצת אריק א.
בספר מצויים שירי יומן המסע בגלקסיות, מעין דיווחים בין כוכביים המושפעים מעט מן הקלאסיקה של המדע הבדיוני והמשלבים בתוכם ציטוטים קלאסיים מן המקורות.
חבל שהמשורר לא הרחיב ועיבה את הקובץ, וחלק מן השירים שפרסם במוספים ובכתבי העת נותר מחוץ לספר. אם הוא מתכנן קובץ שכולו שירה על טהרת המדע הבדיוני, זה מסקרן, שהרי חיה כזו נדירה במחוזות הספרות המקומית.
שווה ציטוט: "ראש הציפור אוויר/ כנפיה שמש/ גופה מים נודדים.// פיה נושך את צִלה/ היא מחפשת במעופה/ את העץ המתרוצץ מכוכב/ אל כוכבים…" מתוך "דמדומים" ב"עתיד דומם". מזכיר לי במשהו את סיפורו האימתי והנהדר של הארלן אליסון, "ציפור המוות", סופר הדמיון המדעי האהוב עליי.