רן יגיל סופר ועורך
בשעה שלוש וחצי אני ואלון אוכלים ארוחת צהריים במקדונלד'ס. על אף שההמבורגרים המקובצים הבצליים יוצאים לנו מכל החורים, אנו נאלצים לאכול אותם מפאת חוסר תקציב.
עמדתי וחיכיתי במקדונלד'ס כמו אידיוט ועל פניי חלפו עממים שונים. יפנים מהירים דיברו על חברות אלקטרוניקה. שחורים בבגדי מקדונלד'ס ישבו ונגסו בפה מלא ריר ורוטב בהמבורגרים המשתפכים, כשכובעי הבייסבול שמוטים על ראשיהם, וכוסותיהם עולות ויורדות לפי קצב האכילה. זוג נשים צרפתיות ניהלו שיחה מלטפת וכואבת כאילו נגעו זו לזו באיברי המין. ואני עמדתי כמו אידיוט המחכה לאהובה שתשוב ברכבת קיטור בסצנה טולסטויאנית.
בשעה שלא נעים לי מציבור נוכרי אני נוהג לשים את כפות ידיי על פניי ולנשוף אוויר מפי, כפות ידיי העולות ויורדות לפי קצב נשימתי מרגיעות אותי.
שחור אחד עבר ובידו מגש מלא רטבים ושאריות מזון. הוא שאל אותי "DO YOU FEEL WELL?" ואני התעוררתי מההנשמה המלאכותית שעשיתי לעצמי בחיוך רפה כאילו כרגע יצאתי לאוויר העולם.
","YES I'M OK
אלון הגיע שלוש וחצי בול. הוא נגע פעם אחת בביצים, זכר לישראליות שבו והתיישב. שיחות רבות לא התנהלו בינינו בתקופה האחרונה. אני הייתי זורק משפטים קטועים בחלל החדר והוא היה עונה בצלילי סקסופון. רק לפעמים לאחר כיבוי אורות בחדר הקטן והמחניק היינו מדברים, בעיקר על מה שעשינו, וקצת על מה שנעשה. על מעשינו בהווה לא הרבינו לדבר בשיחות חשיכה. הוא היה יושב על המיטה ומספר בשבחי הנערוֹת בישראל ואני הייתי קוטע אותו במשפטי עידוד עצובים ובהומור מקאברי. מדי פעם היה פורץ בצחוק קולני קצר בחשיכה החמה. אני לא הרביתי לדבר. רק בדיחות פרטיות (שפת חברים ותיקים) שמדי פעם פלטתי בכדי לעצבן את אלון או כדי להצחיק אותו או כדי להזכיר לו (כביכול) נשכחות שבעצם זכר.
הכסף הולך ואוזל כמו שעון-חול. פעם עוד היינו יכולים להרשות לעצמנו לשבת במסעדה מכובדת, סינית או דגים. ככה כמו בני מלכים, ובעצם מדוע לא? בני מעמד גבוה אנחנו בחברה הישראלית. נגיד נובורישים, נו, אז מה?
אחר כך התדרדרנו קלות לסטייקיות מקומיות ובסוף המקדונלד'ס הארור והשנוא. בליל של תרבויות הניזון מהתרבות האמריקאית המתחדשת שהיא בליל התרבויות, קיא מעורבב שנשפך אל הפה, חזרה לקיבה. שמעתי שבגרמניה הם מצאו עכבר בהמבורגר במקום קציצה וזה היה במקדונלד'ס.
מכל מקום הכול מבריק וורוד ויפה.
פלסטיק צבוע עץ, שני שקעים וגבעה לשני פלחי התחת, קולה עם קרח וצ'יפס או טבעות בצל, לבחירתך.
"אימא שלי צריכה להתקשר היום," הוא אמר.
"אימא, כן, אימא שלך תמיד מתקשרת," אמרתי והמשכתי להביט בעניין רב בעוברים ושבים על פניי. שחורה אחת עברה, פטמותיה הזדקרו מתוך חולצה לבנה רקומה. שדיה הגדולים התנודדו כשהלכה על עקביה הגבוהים הליכה טפופה ואני מצצתי מהקולה אינסטינקטיבית וכל הדם חזר למקומו והייתה רגיעה ושקט נשתרר.
"אתה יודע, היה לי חלום מוזר כזה." אמרתי.
"אה?" אלון היה עצלן כך שאת המילה 'מה' או 'סליחה' לא הכיר. קל היה לו יותר לזרוק נהמת דוב שכזו בכדי להבהיר לי שהוא לא הקשיב.
"אמרתי שהיה לי חלום מוזר."
"ובחלומך?"
"ובחלומי נכנסתי לחנות צעצועים כולבו כזאת, תמיד אני נכנס לכולבו לא על מנת לקנות דבר מה אלא לראות צעצועים. אני אוהב להביט בטכניקה. אתה יודע שהצעצועים והמשחקים מתחדשים כל הזמן."
"אה? כן, ודאי, מה אתה חושב שהילדים בספרד משחקים 'אצבע שחורה' או 'אחת שתיים שלוש דג מלוח'?"
"לא, אני מתכוון בכלל, בכל העולם. הצעצועים, המשחקים, הולכים קדימה עם הטכנולוגיה."
"אתה מתכוון למחשבים?"
"גם, גם זה – בקיצור אהבתי להיכנס לשם. מעולם לא קניתי משהו, צעצוע או בובה, ויום אחד החליטו כנראה יושבי החנות כי רב להם ובפעם הבאה יזרקוני מהחנות וייפטרו ממני סופית ולעולם. הכוונה רצח, אם אתה מבין. ואני עליתי במעלית בנחת לקומה הרביעית שהיא קומת-הקסמים, ושם חיכה לי קוסם מפחיד, מין מפיסטו."
"ככה קראו לו?"
"זה השם שהתאים לו לפי החלום. והוא ניסה להכות אותי בפרח שהפך למקל קסמים שחור מפלסטיק, וזרק עליי מקלותבוערים שצרבו וכאבו כשנגעו בי ואני נסוגותי וברחתי לכיוון החלון. עשיתי צעד מחלון לחלון כמו בסרטי המתח הישנים, כמו המתאבדים ב—, בכרך, בניו יורק.
"נכנסתי לחדר ושם חיכו הרכבות הקטנות הללו שנסעו בין עמקים מדושאים מקלקר ובין אנשים זעירים עשויי פלסטיק, ובעלי חיים, קטרים, קרונות מיניאטוריים, גשרים ומערות ואני הצטמקתי – זוכר את עליסה בארץ הפלאות – אני הצטמקתי כמו אותם אנשי הפלסטיק. חיכיתי בנחת על הפסים שרכבת החשמל המיניאטורית תבוא ותפגע בי. רגליי הפלסטיקיות סירבו לזוז ואיש קירח גדול עם אף רחב ומשקפיים עבים צחק למולי, למזלי הרכבת מולי עברה מסלול שניות ספורות לפני שנמעכתי לחתיכות פלסטיק. לפתע רגליי השתחררו ורצתי כל עוד רוחי בי אל מתחת לדלת, עברתי דרך החריץ ושם בגודל טבעי התעוררתי."
"אתה רוצה גלידה?"
"מה זה יכול להיות?"
"שאלתי אם אתה רוצה גלידה?"
"ואני שאלתי אותך מה זה יכול להיות. אולי תקשיב לי פעם?"
"מניין לי לדעת. מה אני פותר חלומות. סתם שטויות שאתה מכניס לעצמך לראש, תפסיק נו, אתה רוצה גלידה?"
השתתקנו. המבטים המחורבנים האלה היו מבטי רצח של מתאגרפים לפני הסיבוב האחרון. הוא בצבץ את השנאה שלו כלפיי מתוך פתחי הזיעה שלו, ואני ריכזתי זוג עיניים מבריקות בפניו. אחרי זה קמנו והלכנו. כי לקום וללכת אפשר תמיד כשמשהו לא מוצא חן בעיניך.
אסוציאציות, סיבוב ראשון. הפעמון מצלצל, אסוציאציות סיבוב שני, זיכרון, מכה, זיכרון. קשה לומר שאני לא ישראלי ודווקא כשאני עצבני ובאמת רוטן אז כדוריות הדם האנטי ישראליות לא עובדות ואני מתחיל לחשוב על הארץ או על אלימות. וככה אני מטייל בנחת ברחובות סביליה ועל פניי חולפות הכרכרות המדלגות צבעוניות עטורות פרחים ים תיכוניים וספרדים קטנים נוהגים בן, מאחוריהם דנים ושבדים, גרמנים ואמריקאים, מכל טוב יש בספרד, וגם אנחנו פה, נציגים בלעדיים של השגרירות המתבודדת, אבל כשממש עצוב אני הולך לראות רכבות. בתחנת הרכבת ספרדים אומללים מתייפחים זה על זו, צעקות מכל עבר, מישהו מוכר שתייה, מישהי קונה מסטיק, רכבת יוצאת רכבת באה, ואֽתה הצעקות והבכי, והעשבים לאורך המסילה נושקי חצץ, הקדים לפני גברת רכבת בעוברה. השמש, הכחול, והביוב, פתאום אתה יוצא מהעיר הצפופה אל מרחב, מהרחובות המסומטאים אל שדות של חמניות וזה נוסע בקו ישר מכאן – לא בעיקולים כמו הסוסים וכלי הרכב שנוסעים סביב עד לאותה נקודת יציאה – זה נוסע בקו ישר מכאן.
ואז ביושבי על הספסל בחוסר-מעש כך סתם היא באה צצה ועולה מהדרום, מהים-התיכון הזקן. היא בנויה מזיכרונות טריים למדי כמו עמוד טורנדו מסתובב כמו פאזל גדול ואני נזכר: השפה.
יש לי בית ויש לי שפה והדגש הוא על השפה כי הבית חרב היום והמנטאליות שונה, כי מה כבר יודע שחקן פוטנציאלי לדבר טקסט של אדם אחר – נדבר על שחקנים כי אינני שחקן כך קל יותר – ובכן שחקנים מקטרים בתיאטרון העברי אך מדוע זה איש מהם לא קם ועוזב אותו?
תשובה: ובאיזה עוד מקום משחקים את המלט בשפת אִמם? והיכן רוצים אותך במקצועך הלוקאלי? בלונדון יש מספיק הַמְלֶטִים, גם בגרמניה וספרד. הדגש הוא על שפה.
אני חושב על אפשרות תיאורטית שבה העולם המודרני ידבר בתווים, זו שפה בין-לאומית המקבלת גושפנקא.
בעזרת כל מיני גאונים בעלי אוזן אבסולוטית המבינים זה את זה בכל מקום, הם – השומעים הללו, מלמדים את אותם שחקנים את השפה, ואז יכולים השחקנים לשחק תיאטרון בכל מקום בעולם אליו הם באים והקהל באולם לא מפהק ועוצם עיניים דביקות ובסוף המחזה מוחא כפיים והשחקנים באים על סיפוקם. אין דבר יותר מעליב ממחיאות כפיים סתמיות, מהצטעצעות מורגשת. בפנים אני יודע שהייתי רע הערב וההליכה הביתה מהתיאטרון קשה לי. אני מעסיק מוחי בכל מיני מניפולציות כדי למנוע את האיכס הבא, וזה לא עניין של שחקן ממוצע, זה בעיקר חוסר מזל, ואנשים שמכנים עצמם יחצנים ייתנו פעם את הדין על כך בשל התעסקותם בגורל. לכאורה יכול אני לומר לעצמי 'שתוק, אידיוט, כל אדם קובע גורלו שלו, מקצועו, חייו, אשתו.' שטויות. התערבות בגורל, פרסום לגבי אנשים מסוימים, הפיכת אפסים לאֵלים ממוצעים, ליותר טובים מאחרים, זה החטא המודרני והנחש הארוך הארסי הפתלתול והרכרוכי הוא המכשיר או התקשרות.
רצון ההנצחה – מי מאיתנו לא מעוניין לטעום ממנו כך או אחרת בהיתממות ובקנאה, בשנאה עזה ובהתעלמות מוחלטת, בהתנשאות ובביטחון בצדקתך – רצון ההנצחה. מלווה האנושות, דורות גדֵלים עליו והתחכמות היא חלק מהפולחן והאופנה. בגדי הכוהנים.
עכשיו, קִנאה באלון ושנאה רבה. סקסופון זה כל מה שיש לו בראש לבחור הזה וזיונים. איך אפשר לשכוח את הזיונים שדווקא בזמן האחרון הופכים נדירים.
צ'רלי פרקר הלבן מרחיק את הבלונדיניות בתחתוניהן ובגופן השזוף החולפות על פניי בדרך מהסלון לשירותים. כשהגענו לכאן הוא עוד היה נסבל, היה לוקח מדי-פעם ספר ליד, היה מדבר איתי, חולק איתי דבר-מה.
עכשיו נוהמים. זה הסטייל החדש. מדי-פעם גם מקללים וצוחקים, לראות כמה שפחות ביום, בלילה ישנים. לא-כלום, להוציא את הסקסופון. בזמן האחרון אני יושב בלילות הקיץ החמים בפאב מול המלון, שותה סנגריה, והוא עומד שם ברוב חוצפתו בחליפת-ערב של המפרי בוגרט, עומד על המרפסת, כוס הקולה עם הרום על הרצפה, דרגש קטן למנוחה שתבוא עוד שעתיים, מרים את הסקסופון לשמיים השחורים והחמים ומנגן. גורדון, פרקר וקולטריין וכל השכונה שומעת ואיש לא מעז להפסיק את התמונה הציורית הזו, כאילו ברגמן ביים אותו על רקע הירח המלא, או החסר, והסקסופון והוא אחד הם, צללית אחת, צורה אחת.
אוי כמה שאני מתקנא בו שהוא יכול להזדחל לתוך הסקסופון ולבצע חילזוניזם שכזה לתוכו, בשעה שאני שובר את הגב והפה כדי ללמוד לנגן בסקסופון החדש לי, השפה הספרדית. מה אני לא עושה: מילונים, ספרי עזר עם משפטים שבורים, שיחונים ישנים מקופלי שוליים, דבר לא עוזר לי. יש לי מחסום רגשי עם השפה הזו. ומי יקרא בעתיד את השירה שאני כותב כעת? ומי יקרא בעתיד את הפרוזה התלושה, אם הכול נכתב וייכתב בעברית?
אני מודה למשורר ולעורך יובל גלעד על שקרא, ערך, קיצר והעיר באשר ליצירה זו.
תודתי נתונה גם לבלהה יגיל, אִמי, שקראה והגיהה.
מכאן ואילך אפרסם את הנובלה "מוזיקה בסביליה" בהמשכים.
הנובלה לא פורסמה מעולם ומופיעה כאן לראשונה באופן בלעדי ב"בננות".
רן יגיל.
אעקוב אחרי הפירסום רן
תיאור התמונה מאד ברור
ועל ישראלים בחו"ל כבר דיברנו
מעניין לאן יתרחב הסיפור
הדמות המספרת מאד מסקרנת
תודה רן
דוד היקר, תודה שאתה קורא, עוקב ומגיב. רני