רן יגיל סופר ועורך
רומן היסטורי הזוי
השלג של פֶּטְרוּס הקדוש, ליאו פֶּרוּץ, מגרמנית: אריה אוריאל, אחרית דבר: הַראלד מילר, ספרית פועלים, 183 עמ'
רן יגיל
כאשר באים לדון בסופר הפראגאי-וינאי ליאו פֶּרוּץ, מרבים לעסוק בקונטקסט במקום בטקסט עצמו, ביצירה. זאת מסיבה אחת: חייו של פרוץ הם מסע טראגי-פנטסטי כמעט כמו הספרים ההזויים שכתב.
פרוץ נולד ב-1882 בפראג ובגיל צעיר עבר לווינה. שם הכיר את מי שהפכו לגדולי הסופרים בחצי הראשון של המאה העשרים. עד שנות השלושים הוא היה מן הסופרים הפופולריים ביותר בספרות הגרמנית. הקריירה הזאת נקטעת עם עליית הנאצים לשלטון.
פרוץ היגר לפלשתינה ובן-לילה הפך מסופר ידוע-שם לאלמוני, מכּותב רבי-מֶכֶר לכותב רבי-נֶכֶר. בתל אביב עשה צעדים אחדים בניסיון לתרגם את ספריו לעברית. למו"לים לא היה כל עניין בסופר הזר המדבר על עולמות רחוקים כמו אירופה בימי הביניים, הרנסנס האיטלקי, ראשית כיבוש מקסיקו על-ידי הספרדים במאה ה-16, או פראג המיסטית של המהר"ל באותה מאה.
נחמה פורתא מצא בדרום אמריקה. שם התפרסם הרומן שלו 'המַרקיז דה בּוֹלִיבַּר' בסִדרה שנערכה על-ידי לא פחות מאשר חורחה לואיס בּורחס, הסופר הארגנטיני פורץ הדרך והנודע, שהעטיר שבחים על פרוץ. 19 שנים חי בתל אביב כנטע זר, כשהוא נוסע להינפש מדי שנה באירופה. מובן שלא הסתגל לארץ. הוא נפטר ב-1957 בבּאד אישל ליד זלצבּורג.
בעקבות גל אהדה עולמי גילו בשנות ה-90 של המאה ה-20 העורכים והמו"לים הישראלים את פרוץ. באה לו עדנה. בתשע שנים הופיעו שישה ספרים של פרוץ בארבע הוצאות שונות. אלא שהיה זה קצת מאוחר מדי, כי הספרות העברית השתנתה לבלי הכּר.
'השלג של פטרוס הקדוש', הוא רומן קצר שנכתב בין 1931 ל-1933. לפנינו סיפור מתח עשיר בפרטים צבעוניים. הרקע: גרמניה המובסת שלאחר מלחמת העולם הראשונה וערב עלות הנאצים לשלטון.
זהו סיפורו של הברון הגרמני פון-מלכין, מתקן עולם מטורף, המבקש להשיב הוד קדומים על כּנו, ולחדש את השושלות העתיקות של הנסיכויות השונות בארצות אירופה. אותן שושלות, שלטענתו שלטו בצו אלוהי נוצרי לפני עידן אובדן האמונה. הוא שואף בעיקר להחיות את שושלת הוֹהֶנְשְׁטָאוּפֶן הידועה 1138-1254, אשר מחלציה יצא בעבר פרידריך הראשון, המכונה בּרבּרוסה (אדום הזקן).
דווקא בנער עני בשם פדריקו הוא רואה נֵצֶר לאותה שושלת מפוארת. הבּרון תר אחרי שארי-בשר של אותן שושלות אבודות ומחכה ליום הגדול, שבו יוכל להמליך אותן כדבעי על פני אירופה כולה. הוא רוצה להחיש ולהשיג את מטרתו באמצעים מודרניים, כימיים. הוא עורך סִדרת ניסויים בעזרת סייעת, קליסטו צנאריס, המכונה בּיבּיש, כימאית קסומה וצעירה.
שניהם מגיעים למסקנה כי גלי-האמונה וההתפרצויות הדתיות מקורם "במחלת-דגן, טפיל מסוים, פטרייה, שחודרת אל תוך צמח הדגן וניזונה ממנו". פטרייה זו מתגלגלת למזונם של הבריות וגורמת להתעוררות דתית. "באלפּים הייתה ידועה (הפטרייה) בשם 'השלג של פטרוס הקדוש'".
התוכנית של הברון היא, אפוא, לשלוט בטפיל, לנטרל את ריחו באמצעים כימיים, לזקק אותו ולהשתמש בו לצרכיו. הוא מבקש לשתול כמות נאה מן החומר במזונם של אנשי הכפר, ואז לחכות ולראות מה יקרה. אם יצלח הניסוי, תהיה התעוררות דתית גדולה שתשיב הוד קדומים ואמונה, ומן הכפר תתגלגל על-פני אירופה של המאה ה-20. אף הסייעת בּיבּיש נוטלת מן החומר.
הסיפור מסופר מפיו של הרופא הכפרי, גיאורג פרידריך אַמְבֶּרְג, אשר עבד בעבר עם בּיבּיש, הכימאית היוונייה, והוא מאוהב בה מכף רגל ועד ראש. מדובר במספר הזוי, אדם שעבר טראומה והוא מספר את הדברים בדיעבד ממיטת חוליו. מספר כזה מאפיין את כתיבתו של ליאו פרוץ מן הרומן הראשון שלו, 'הכדור השלישי'. מספר כזה מאפשר לגלוש מן הפרטים ההיסטוריים אל הפנטסיה, מן המציאות לדמיון. פרוץ שִׁכלל לכלל מומחיות של אמן את השימוש בדמות מספר כזאת.
נראה שפרוץ משחק עם הקביעה המפורסמת של קרל מרקס: "הדת היא אופיום להמונים". אבל במעין איפּכא מסתבּרא. הכפריים עוברים תהליך של אקסטזה, אך במקום להיתפס לדת הם נתפסים לדת החדשה והאופנתית בהווה, כלומר לקומוניזם. כך קם הגולם על יוצרו. מי שרצה הוד קדומים נוצרי, מקבל את מהפכת הפרולטריון.
"נדמה לי שהיה זה הברון עצמו שפתח את הדלת. באותו רגע נדחקו אל תוך האולם כתריסר איכרים נושאי גרזינים, מגלבים ופרגולים. בין הראשונים שחדרו פנימה הייתה בּיבּיש… בּיבּיש בעיניים מלאות שנאה ובהבעה קרה ונוקשה על השפתיים. אחריה עמד הרוזן פְּרָקְסָטִין, האחרון לבית רוּרִיק. הוא השמיע בצריחות את שיר האינטרנציונל במילים רוסיות, ונופף בדגל אדום." (עמ' 155).
ברומן הקצר הזה מגולמת ביקורת על הלאומנות הדתית צרת האופק, אך גם על הקומוניזם הנוקשה והדוגמטי. פרוץ דוחה בסיפוריו כל דוגמה. הוא בעד חשיבה עצמאית ובעד הדמיון וההזיה. מכאן אפשר להבין את יחסו הביקורתי לישות הציונית הלאומית ואת תמיכתו במדינה דו-לאומית. למרות שלא היה מעורב, ונשאר מחוץ לדיון כאיש רוח ואיש ציבור, הוא אימץ לעצמו את התפישה של 'ברית שלום' על כל גלגוליה השונים. אישים כמו ר' בנימין, ש.ה. ברגמן, י.ל. מאגנס, מרטין בובר ואחרים, היו קרובים לו מבחינה תרבותית: משכילים אירופים ליברלים.
תמונה אחת שווה אלף מילים, כך אומרים. ובאמת, על דש הספר "השלג של פטרוס הקדוש" פרסמה ההוצאה קריקטורה מקסימה של אריה נבון ז"ל, הממחישה בקווי מתאר היטב את גורל הסופרים האירופאים הגולים תרבותית כאן בארץ. נבון אייר את מסיבת מועדון פא"ן, ארגון הסופרים הבינלאומי, ובאיור, סבים סביב שולחן אחד, המחזאי סמי גרונמן (שלמה המלך ושלמי הסנדלר), המסאי פליכּס ולטש (פרנץ קפקא: דתיות והומור בחייו וביצירתו), הסופר מקס בּרוד (ראובני שר היהודים) וליאו פּרוץ כמובן. ציור אינו מדבר, אבל יש להניח שאם נכרֶה אוזן נשמע אותם דנים בספרות בלשון הגרמנית.
פרוץ הוא סופר איכותי, שלקח קצת מכל הסופרים הידועים והעמקניים בני דורו. יש בו מן הקוֹנְטוּר הדק של התיאור הריאליסטי המצוי אצל פרנץ ורפל ('ירמיהו איש ענתות', 'ארבעים הימים של מוסה דאג'), אך אין בו מן המחויבות העמוקה וההיסטורית המאפיינת את הרומנים של ורפל; יש בו מן האני האישי הדומיננטי של פרנץ קפקא ('הגלגול', 'המשפט'), אבל אין זה אני טוטאלי והרמטי המשפיע על כל הפרוזה של המאה העשרים; יש בו משום העמקות הפילוסופית המאפיינת את הפרוזה של רוברט מוסיל ('האיש בלא תכונות'), אך זו נעה על פני השטח ולא יורדת עד לתהומות-אין-חקר. אין פלא שפרוץ היה פופולרי בספרות הגרמנית של זמנו. היתה בו מידה של כותב רבי-מכר.
פרוץ הוא סופר שמתחנף אל הקורא. הוא יודע לעניין על-ידי יצירת פערים בעלילה ובאמצעות משחק בין מציאות לדמיון. הוא טובל את הכול בג'סטה הרומנטית של האהבה הנצחית הבלתי ממומשת, ומי לא אוהב לקרוא על זה? מדוע, אם כן, הוא מוצא עצמו בקוטב האזוטרי כחביב המבקרים ולא כחביב הקוראים?
התשובה אינה גלומה בבעיית תרגום. התרגום של אריה אוריאל קולח למדי, והמאמר של הַראלד מילר כאחרית דבר מנהיר את ההקשר. אך הספרות הפופולרית בארץ השתנתה לחלוטין. סופרים ומו"לים אינם מסתכנים עוד בעיסוק בחומרים היסטוריים. הרומן ההיסטורי בעצם כמעט לא קיים, הז'אנר פשט את את הרגל. זאת להוציא מקרים חריגים כמו "הפרדס של עקיבא" של יוכי ברנדס למשל, הכתוב באופן קולח ופשוט מָשָׁל היה ספר לבני הנעורים ומקפל בתוכו פופוליזם פמיניסטי ומיסטיקה ניואייג'ית על דמות סוּפֶּר-מרכזית בהיסטוריה יהודית. כולם בעצם מחפשים את החומר בהווה המיידי. כך מוצא עצמו פרוץ, מי שריתק מיליוני קוראים, כסופר של מבקרים.
מקרה דומה הוא זה של דן צלקה המנוח (כפפות, עננים, אלף לבבות, בסימן הלוטוס). גם הוא סופר חשוב מאין כמותו המעלה נקודות היסטוריות אזוטריות מרתקות ברומנים ובסיפורים שכתב, אך מעולם לא הבקיע אל קהל קוראים רחב. סביר להניח, שבזמן אחר ובמקום אחר היה צלקה לסופר של רבי-מכר איכותיים. אך בזמנים האלה, כשהטענה להשטחה טוטאלית של הספרות אינה פרי גחמה של כמה מבקרים טרחנים ומשביתי שמחות, לרומן ההיסטורי אין מרחב שיוט ודי עומק בשל הרדידות שפשתה בכול. פרוץ והפרוזה המרתקת שלו, כאמור, נותרים מחוץ לדיון.
מאמר מעניין מאוד, כרגיל. ואני כבר מדמיינת את הרומן הביוגרפי המרתק שהיית כותב על פרוץ, רני. לא בא לך? 🙂
וכנראה שאתה צודק, ותם עידן הרומן ההיסטורי. ולחשוב שאני וילדים אחרים בזמני היינו קוראים בשקיקה את 'קוו ואדיס', 'אייבנהו' ועוד. מי שומע את שמעם אפילו כיום??
ואהיה בקשר בדבר הפרויקט הבא בבלוגך. שבוע טוב.
תלמה היקרה, שבוע טוב. תודה על הקריאה והתגובה. את בדיוק יודעת למה אני מכוון, וזה משמח אותי שיש לי עם מי לשיח בעניינים אלה. אכן כך, "קוו ואדיס" של הנריק סנקביץ' הפולני, חתן פרס נובל; או "אייבנהו" של סר וולטר סקוט, מאבות הרומן המודרני במאה הי"ט, נגוזו לעת עתה. הרומן ההיסטורי קיים כיום, אך בשולי הספרות. מחכה אני למסה הבאה. רני.