רן יגיל סופר ועורך
האופטימיסט האחרון, שיחה עם אבא שלי, גדי יגיל
אבא, ספר לי קצת על ילדותך בחיפה, אתה מתגעגע לשם? להוריך? לסביבה?
"הייתה לי ילדות נפלאה, חלומית, זוג הורים יוצאי גרמניה (ייקים): אבא דוד עם חוש הומור וקול בריטון נפלא, שאם לא היה צריך לעבוד ב'לבנות את הארץ' היה יכול להיות זמר נפלא או חזן. ואמא: יידישע מאמע אמיתית. חמה, מסוככת, אוהבת ומפנקת. הרבה אוכל לא היה, אבל הייתה אהבה והיה הרבה חום והרבה פינוק שקיבלתי מארבעת אחיי הבוגרים: חנה, רותי, מוטקה ויוסי. יכול להיות שזאת הסיבה שעורכי העיתונים כיום לא נותנים לי שער עם חשיפה, כי לא עברתי התעללות מינית, לא סבלתי, לא הייתי דיסלקטי ולא לֻוויתי בפסיכולוג. אני פשוט לא מעניין. פשוט הייתי ילד נורמלי, אופטימי, המאושר בחלקו.
"הסביבה שגדלתי בה בחיפה נמצאת ברחוב ביאליק פינת הרצל, פעם קראו לזה 'בית השעון', בגלל השעון הגדול שהיה בקצהו. היום זה נקרא 'מגדל', אבל אני מתגעגע ל'בית השעון'. שם, מתחת לשעון, הייתה 'גלידה שניר – הטובה בעיר', ומדי פעם הייתי נכנס כילד שכן ומקבל כדור גלידה מתנה, בתוך ואפל. יאמי-יאמי".
מתי התאהבת בפעם הראשונה במשחק הכדורגל? ואיפה שיחקת?
"כתלמיד בית ספר עממי א' הצטיינתי בספורט, מכשירים, אקרובטיקה, טבעות, מתח וכדורגל. זאת אהבתי הגדולה. אני אוהד מכבי חיפה כבר 55 שנה. גם היום בחלון האחורי של המכונית שלי יש סמל גדול של מכבי חיפה. אחי יוסי היה לוקח אותי למשחקים כבר בגיל שבע, בעצם מפלח אותי ביחד עם שחקני הקבוצה שהכיר.
"לימים גם התאמנתי במכבי חיפה בכדורגל. מכבי תל אביב ראו אותי ורצו לקנות אותי, אבל לא היה להם כסף קטן. בקיצור: הייתי בסדר, אבל לא ברקוביץ'. אני אמרתי על עצמי, 'גדי ציגלמן הוא קיצוני סופה'. זה לא קומפלימנט, זה אחד שנותנים לו להתאמן בגשם ביום סופה כדי שהאחרים לא יתקררו.
"אבל חוץ מכדורגל, הייתי גם בכל תנועות הנוער: מחנות עולים (כי היה להם כדורגל), הנוער העובד והלומד וכמובן הצופים. שם הייתי חבר ועדת תרבות. בצופי הלל הקמנו שלישייה, 'הדובדבנים והתפוח': קובי אשרת (אז ונטורה) גדי יגיל (אז ציגלמן) ורוני טויסטר. יונה יהב (אז פיפרברג), כיום ראש עיריית חיפה, היה מפעיל את הטייפ ומקליט אותנו. טוב, ראש עיר זה גם סוג של אמרגן. כל יום שישי כתבתי וביימתי ערבי תרבות: ערב על מקלחת בקיבוץ וערב שירי חיילים.
"מצופי הלל, שם גם הייתי מדריך, עברתי לצופי גאולה. שם הכרתי את חברי הטוב והיקר אריה פלדמן, פֶפֶה, שנהרג בהופעה לחיילים בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. איתו עשיתי מערכונים ופזמונים, ואיתו הלכתי לצבא, ואיתו שירתתי שנתיים וחצי בלהקת פיקוד צפון. חבר אמיתי הוא היה, ז"ל, כמו אח".
איך התקבלת ללהקה צבאית ואיך הכרת את אימא?
"חזרנו פפה ואני אחרי שחזינו במועדון התיאטרון בחיפה בתוכנית 'ציפורי לילה' עם חיים טופול ואברהם מור. שרנו לנו את שירי ההצגה שידענו כבר בעל פה במורד רחוב בלפור, כשלפנינו הלכו שתי חיילות שאת תשומת לִבן ניסינו למשוך בשירתנו. זה עבד. הן עצרו ואמרו לנו, 'אתם שרים יפה, בואו מחרתיים, יש בחינות ללהקת פיקוד צפון בבית רוטשילד ב-10:00 בבוקר. אחת הבנות הייתה נירה רבינוביץ' והשנייה בלהה חורגל, שלימים תהיה זאת שהביאה אותך לעולם.
"שתיהן היו בנות הלהקה. עם אמא שלך, בלהה, התחתנתי כשנה וחצי אחרי הלהקה. תגיד יד הגורל, תגיד השגחה עליונה, אני מאמין שככה רצה הבורא. אנו באנו בבוקר והבוחן הראשי היה חיים טופול – זה ממועדון התיאטרון. אמר לי בבחינה: 'מה אתה יודע לעשות?'. אמרתי: 'אותך. אני מחקה אותך בול'. עשיתי אותו מ'מעגל הגיר הקווקזי' של ברכט, וכל חברי הלהקה, כולל אימא שלך, שאול ביבר, מולי שפירא ושמעון לב-ארי היו על הרצפה.
"אחר כך עשיתי תרגיל משחק עם פפה חברי והתקבלנו שנינו לבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון ובעיקר לבידור – להקה צבאית. שם אתה צריך להיות גם פועל במה, תאורן, שחקן, זמר ורקדן. אה, וגם חייל".
ספר לי על השנים שהפכת לכוכב ענק. איך אתה רואה את השיא בקריירה האישית שלך כבדרן וכשחקן?
"אחרי שנתיים וחצי בלהקת פיקוד צפון, כבר סומנתי ככוכב הלהקה. פנה אליי המפיק אברהם דשא פשנל שראה אותי בהופעה, החתים אותי על מפית שולחן לחמש שנים עם השחרור ואמר לי בוא תשחק במקום חיים טופול בהצגה 'נאסר א-דין'. עוד הייתי במדים כשבאתי ללמוד את התפקיד. ישבתי באולם נחמני ביציע, ושומו שמים, אורי זוהר אומר איזה טקסט שהוא רוצה והחבר'ה צוחקים על הבמה ביחד עם הקהל. הכל אימפרוביזציה. איך אני אכנס לזה?
"אבל כמה חזרות עם טופול, אורי זוהר ואברמל'ה מור, ואני חוגג כמוהם. יש טקסט מקורי, אבל כולנו חוגגים עליו. ועושים מעשי קונדס כמו לדחוף ולהעיף את יורם בוקר הפנטומימאי ששיחק את תפקיד החמור לתוך האולם. מה שנקרא, מכל מלמדיי השכלתי מה לא צריך לעשות.
"אחרי 'נאסר א-דין' השתתפתי בסרט בהפקת מנחם גולן ובבימויו של ליאו פילר, סרט הילדים 'נס בעיירה'. אברהם דשא שהיה אמרגני האישי, מה שנקרא פרסונל מנג'ר, לימד אותי שאני חייב לעשות הכל במקצוע: סרטים, רדיו, אחר כך טלוויזיה, תיאטרון, ובעיקר בידור.
"השתתפתי בתוכנית רדיו סאטירית: 'חוכים וחיוכים'. שם כתב לי דני רווה מונולוג לכל תוכנית: מציל, צלם חתונות, איש המכס, פועל הזבל. את החומר הבידורי הזה הבאתי לפשנל וליוסי בנאי שאמרו לי: 'זאת תוכנית יחיד!'. קראנו לה 'חיי כלב'. היא הייתה הצלחת הבידור של שנות השבעים, כולל פרס 'כינור דוד'. את התוכנית הזאת שיחקנו 600 פעם, ואחר כך בהופעות פרטיות, מוזמנות, עוד עשר שנים וזה היה השיא.
"האמת, מה עושים אחרי זה? איך שורדים עוד 50 שנה בתאטרון ובבידור? ואני כעת כבר 47 שנה אחרי להקת פיקוד צפון. שנות השבעים עבורי היו השיא גם בקולנוע הישראלי: 'כץ וקרסו', 'שוד הטלפונים הגדול'; ובטלוויזיה: 'מזל כוכב' ו'הערב עם גדי יגיל'".
למה אתה אוהב לעשות תיאטרון ופחות אוהב לעשות קולנוע?
"אני אגיד לך, יא אבני. אני אוהב את הקשר הישיר עם הקהל; את החום העולה מן האולם כשאני נכנס לבמה, את הצחוקים, המתח, ההתרגשות, כי הרי הקהל הוא 'מפלצת בעלת אלף ראשים'. כל ערב מגיבים שונה על הטקסט. ובקולנוע, בטלוויזיה, זה קר, מנוכר, טכני. אין התפתחות משחקית. מחזה מתחיל מההתחלה, הדמות מתפתחת עד סוף המחזה. בקולנוע, אתה בא ליום צילום ראשון של הסרט והבמאי אומר: 'היום מצלמים את הסוף של הסרט'. הלו… הלו.. מה קורה מההתחלה עד לקטע הסופי? מי אני, מה אני. מי זה? מה זה? מי
צריך את זה?".
מתי צצה האהבה שלך לסיגרים?
"מיום שפקחת את עיניך אתה רואה אותי עם סיגר ביד. זה התחביב שלי. את הראשון קיבלתי מכבוד הרב, השחקן אורי זוהר. זה היה סיגר 'רומיאו וז'ולייט'. עד אז לא עישנתי אפילו סיגריה אחת. ב'נאסר א-דין', כמתנה על ההחלפה של טופול, קיבלתי סיגר מאורי והדלקתי, שאפתי וכמעט התעלפתי. הראש הסתובב, סחרחורת, השורות באולם התחלפו, נעו קדימה ואחורה. הביאו לי קרטיב לימון מהמזנון ושמו לי על הלשון. מאז 1968 אבא שלך מעשן סיגרים, לפי החישוב הכלכלי עד היום, יוצא שעישנתי יגואר או מרצדס".
אתה איש מאמין. איך זה בא לידי ביטוי בחייך?
"אני צם ביום כיפור מגיל 13, מהבר מצווה. אמי הייתה מאמינה ואולי בגללה גם אני יש לי זיקה למסורת. כל ילדיי באים איתי ביום כיפור לבית הכנסת נורדיה ברחוב בוגרשוב בתל אביב. שם גם ערכנו לכם, שלושת האחים – רן, ישי ודן – את הבר מצווה, ובעזרת השם נערוך גם לנכדים".
אנשים אוהבים אותך. כולם אומרים לי שאתה איש מקסים – איש רעים להתרועע. איך אתה מקבל את זה?
"אני שמח לשמוע שזה מה שאנשים חושבים. אני אוהב אדם, אוהב את המקצוע ומפרגן בכיף לצעירים. ואם הם רוצים לשמוע, אני גם מייעץ. אבא שלך אדם אופטימי חסר תקנה, וגם ברגעים הכי קשים: מלחמות, תאונות, צרות כספיות, אני מוצא לעצמי את הכוח להעלות חיוך ולהשחיל איזו בדיחה. אומר לך את האמת, אני לא מתאמץ להיות נחמד, זה בא לי טבעי, זה אמיתי אצלי. נולדתי כך, זה האופי שלי. אני האופטימי האחרון".
אף פעם לא חשבת לצאת לפנסיה?
"שחקנים לא מתים, הם רק מפסיקים להגיד טקסט. אני מאוד אוהב את המקצוע שלי. בא לחזרות מאושר, מנסה להוסיף טקסט, עוזר לבמאי בהצעות, אם הוא מקבל או לא זה כבר כרצונו, עניין שלו. אני שם בשבילו אם הוא צריך אותי. התיאטרון עדיין מסקרן אותי, מעניין אותי ומהנה אותי. שלא לדבר על הופעות הבידור שלי, אמנם בפני קהל מבוגר ולא בני תשחורת. כשאני עולה לשעה על הבמה עם פזמונים, חיקויים ומערכונים, איזה כיף. אל תדאג, אני לא יוצא לפנסיה. כל כמה שאני אזכור טקסט, אני אעמוד על הבמה. איך אמר הנשיא פרס: 'ואל תדאגו, אני לא אשכח למות'".
האם אתה רואה בשייקה אופיר אב רוחני?
"כן. בהחלט. אבל לא רק שייקה. גם סמי דיוויס כבדרן, וגם יוסי בנאי כשחקן וככותב. שייקה בהחלט השפיע עליי, בסגנון המושלם שלו, בשליטה בכל רזי התיאטרון, במבטאים, בגוף הגמיש, בתנועה. בתחילת הדרך שלי, כשהוא ביים אותי בהצגה 'דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ', אמרתי לו בחזרות, 'שייקה, אל תדגים לי איך לשחק, רק תגיד, כי כמו שאתה עושה ומבצע רק אתה יכול ואני לא יכול'. הוא היה כישרון ענק – בקנה מידה בינלאומי. ומסמי דיוויס ג'ונייר למדתי איך להופיע, איך למכור את ריקוד הסטפס ואיך לחקות שחקנים בלי פאות ובלי להתחפש. רק עם המימיקה של הפנים. שייקה אופיר, איך שהוא היה עושה משתי הידיים שלו שני דגים בפנטומימה – מדהים".
"ויוסי בנאי שביים את תוכנית היחיד הראשונה שלי 'חיי כלב', מורה-במאי עם המצאות ודמיון שרואה כל זיוף בדמות. שמייעץ. פשוט איש פֶנוֹמֶן. גם עם הומור עצמי. הייתי נוהג לחקות אותו בהופעות, ובאחת מהן הוא עלה על הבמה ושיחק את הכועס ואמר לי: 'ככה? ככה אני נראה? אם הייתי יודע שככה אני נראה, הייתי רץ אחרי עצמי עם קבקב', והקהל פשוט שאג מצחוק".
איך אתה רואה את רגעי החולשה בקריירה הארוכה שלך. מתי היו? ומה יחסך אליהם?
"בלי להשתחצן, לאבא שלך לא היו כאלה. למה? כי תלוי איך אתה תופס את זה. ברור שלאורך קריירה של חמישים שנה יש ירידה בפופולריות. זה טבעי. למדתי כלל מא"ד פשנל אמרגני הראשון: 'תמיד כשתעשה משהו אצל
מישהו, תדאג שהוא לא יהיה הדבר היחיד שאתה עושה. רדיו וגם תיאטרון; הופעות פרטיות וגם מחזה או סרט. כמה פשוט – ככה חכם".
אתה מרגיש שפעם היית יותר בדרן וכיום אתה יותר שחקן (יידישפיל, חנוך לוין, יהושע סובול)?
"תמיד הרגשתי וידעתי שאני שחקן ובדרן. היום כאילו גילו אותי יותר כשחקן, למשל בתאטרון היידי, או ב'הרטיטי את לבי' של חנוך לוין בקאמרי, או ב'גטו' של סובול. זו הצגה שבה אני סוגר מעגל. את 'גטו' שיחקתי בוינה ב-1985, בבימויו של יוסף מילוא (פפו), שמאז שלקח אותי לשחק בתיאטרון הנוער את 'סקפן' של מולייר בתרגומו של נתן אלתרמן, תמיד אמר לי: 'גדיק, אתה קודם כל שחקן'.
"בוינה, אתה זוכר רני שלמדת לבגרויות ולא הצטרפת לשאר המשפחה שנסעה? נשארת אצל סבא וסבתא, ואנחנו הבאנו אותך לחופשת הפסח. שנים אחר כך, ב'גטו' בקאמרי בבימויו של עומרי ניצן, אני משחק את שרוליק, ששרד את גטו וילנה והיה המנהל האמנותי של התיאטרון. שרוליק הוא גם זה שמפעיל את הבובה המדברת, זאת האומרת את האמת לגרמנים, ישר בפנים. בווינה הייתי הבובה, ואחרי 25 שנה, הפעלתי את חני פירסטנברג, והיא הייתה הבובה.
"אבל גם בצעירותי, בתקופה שבה עשיתי שלוש תוכניות בידור: 'חיי כלב', 'חיקיתי לך ארצי' ו'עובר ושב' – כל פעם קפצתי לשחק בתיאטרון, או במחזמר. 'הלו דולי', או 'אירמה לה דוס' עם רבקה זוהר, או ב'יידישפיל' שזו אהבה שלי נוספת".
מניין אתה יודע כל כך טוב יידיש?
"ביידיש התאהבתי ב-1970, אחרי ששיחקתי בשירי החומש של איציק מאנגער. זוהי שפה מלאת חוכמה, מצחיקה. באותה שנה גם הופעתי עם מייק בורשטיין וחוה אלברשטיין בפסטיבל היידי הגדול בקיסריה יחד עם כל אמני היידיש הגדולים בעולם. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שהכירה אותי מההופעות בעברית, אמרה לי: 'יונגער מאן (בחור צעיר), מאיפה היידיש הנפלאה שלך?'. עניתי: 'מהחזרות'.
"וזו האמת. אז לא ידעתי כל כך טוב יידיש, אבל מאז למדתי וקראתי. האמת שבחיפה בילדות 'במרכז הישן' כולם דיברו יידיש: הירקן (רבינוביץ') החנווני (לייבל). בבית דיברו הוריי גרמנית – והיידיש הייתה 'מוקצה', נחותה, גרמנית מקולקלת. אבל כבר אז אהבתי את המנגינה. השפה הצחיקה אותי והייתי עושה לאמי חיקויים איך מדבר אדון לייבל מהמכולת ואיך מקשקש רבינוביץ' הירקן. אלה היו החיקויים הראשונים שלי.
"כמו שאתה יודע, מאז שיחקתי ב'יידישפיל' בהרבה הצגות מצליחות: 'גבירטיג' של יהושע סובול, ו'דז'יגאן ושומאכר לנצח' של קובי לוריא ו'אימא יהודייה' וב'אני לא רפופורט' שיחקתי את השחור הניו יורקי הזקן ביידיש".
בוא נשחק משחק אסוציאציות: החוף השקט בחיפה.
"מטקות. אני על חסקה. עובד בתור עוזר למציל ששמו לואיס".
בית השעון בהדר.
"מרכז העולם".
כסית, פינתי, דיזנגוף.
"אנשים שאני מעריך ומעריץ. גם להעז לשבת איתם. חברים. קפה ראשון לפני החזרות עם אורי לוי, חיים טופול, האמרגן צמח, יוסי בנאי".
אורי זוהר.
"במאי מסוג אחר. 'השכונה שלנו', שיחקתי שם את לוקה, הגנגסטר הרומני הרע".
בלומפילד.
"לוקח אותך לראות משחקי כדורגל. זוכר, רני?".
עוץ לי גוץ לי.
"1968, מחליף בתוך יום ונכנס לתפקיד 'המשרת' במקום אריק לביא המנוח. משחק 150 פעם עם יוסי ידין ושושיק שני".
אתה אוהב הצגות ילדים?
"מאוד. גם תוכניות טלוויזיה. השתתפתי ב'פרפר נחמד', ב'החתול שמיל'. לקחתי את ישי אחיך אז לטלוויזיה והוא החזיק לי את היד לאורך כל השיר. אני אוהב את הקהל הזה כי הוא אוהב אותך ללא תנאי. עשיתי גם 'פטר והזאב', 'גוליבר', פעמיים 'ד"ר דוליטל'. וכעת לאחרונה אני עושה הצגות ילדים בבית הספר של אור, נכדי. כשיש לו יום הולדת או כשמגיע חג אני שר ומספר סיפור לילדים".
איך זה להיות סבא של מתן, אושרת ואור?
"זה האור שלי – שלושתם. יש להם סבא סבבה. סבא מצחיק. עם כל הכבוד לקריירה ולביצה הקטנה, אני אוהב יותר את המשפחה. זה מעל לכל. תיאטרון זה בסופו של דבר עבודה. יש מקצועות ועבודות יותר חשובים מזה –
רופא, למשל".
מניין באה האהבה שלך למכוניות אמריקאיות גדולות?
"לא תמיד היו לי מכוניות גדולות. בהתחלה נסעתי בסימקה. כשאתה נולדת, אתה באמת זוכר שהייתה לי וליאנט ספייר אמריקאית. אוטו יפהפה. היה לה גלגל ספייר מעוצב מאחור, במקום הילוכים – כפתורים והיה מזגן. פתאום היה לי מזגן באוטו. זה מהסרטים של המאפיה שאני כל כך אוהב. אחר כך הייתה לי דודג' דארט 30 שנה וכעת יש לי שברולט קפריס קלאסיק ומתן נכדי מאוד אוהב את האוטו הזה. הוא לא מוכן שאני אחליף אותו. אין לי צ'אנס שמתן יראה אוטו אחר וייכנס אליו. כשפעם השברולט התקלקלה ושכרתי רכב, הוא לא רצה להיכנס לאוטו השכור. רק האמריקאית הגדולה של סבא, שבה יש מקום לשלושת הנכדים. אמריקאית ישנה זה לא פח מכלום. זו נוחיות. זה נעים. זאת אונייה שטה על חיפה-תל אביב".
מה יחסך לסכסוך הישראלי פלסטיני? פעם הייתי במשמרות השלום.
"דווקא בנושא הזה פעם, בשנות התשעים, עם רבין, הייתי יותר אופטימי. חשבתי שאוטוטו זה קורה. לעומת זאת כיום, לפעמים נדמה לי שהסכסוך בלתי פתיר, כיוון שאין באמת רצון עז ונכונות רבה בשני הצדדים לוויתורים כואבים. גם המנהיגים משני הצדדים, עם כל הכבוד להם, לא יצירתיים מספיק. כבר שנים אנחנו דשים כל הזמן באותו הסכם ובאותו פתרון עם וריאציות לכאן ולכאן וכלום. ובינתיים מה? הייתה יכולה להיות לפלסטינים כבר מדינה. אבל עכשיו כבר יותר מסובך עם חלקת ארץ קטנה ועם החמאס בעזה – שלוש מדינות לשני עמים? וכל כך הרבה התנחלויות.
"אבל אני בכל זאת אדם אופטימי, מציאותי ופרגמטי. הצורך במדינה פלסטינית הוא צורך שלנו יותר משלהם. מפני שרני, אם זה יימשך ככה, כשאתה תהיה סבא תהיה פה מדינה דו-לאומית ובפרלמנט יהיה רוב ערבי פלסטיני, ואנחנו נישאר מיעוט או מדינת אפרטהייד. לכן צריך להיזהר מאוד שהסכסוך לא ימשיך להידרדר מלאומיות לפונדמנטליזם דתי, משני הצדדים. אצלם בצעדים
מהירים יותר, אצלנו קצת פחות; אבל יש מה שנקרא 'פיחות זוחל'. להם יש סבלנות וזמן – לנו אין זמן".
אתה בעד הפרדת דת ממדינה? בעד מדינת רווחה? המדינה צריכה להתערב בחיי האזרחים, ואם כן, עד כמה?
"כן. אני בעד הפרדת דת ממדינה. מי כמוך יודע שאני אדם מאמין, אוהב את הדת. אבל אני לא אוהב עסקנות דתית ומפלגות פוליטיות סקטוריאליות דתיות. חייבת להיות הפרדה, אבל תוך כדי שמירה על צביונה היהודי של המדינה, כי היא קמה כמדינה יהודית לדתיים ולחילונים.
"המדינה כבר מתערבת בחיי אזרחיה. אתה יודע, רני, שמיום שהתחלתי להתפרנס, אני משלם לשותפתי המדינה מס הכנסה, ובכסף שאני משלם לביטוח לאומי יכולתי לקנות לך ולאחיך דירה. אז הכסף שתרמתי לרווחה נמצא בביטוח לאומי. שיעשו עם זה משהו. הרי זה המוסד שבו נמצא הכסף הרב ביותר במדינה. קדימה!
"בקשר להתערבות המדינה בחיי אזרחיה. אני רוצה אותה בייחוד בעניין אכיפת החוק. יותר נוקשה. אפילו דרקונית. בגלל האלימות הגוברת והולכת במדינה: רצח ילדים, זקנים, אלכוהול, סמים והקטל בכבישים. אני רוצה שיעזרו לצעירים, יוצאי צבא או שירות לאומי הרוצים להקים משפחות, בדיור, בשיכון, אם בשכירה, אם ברכישה. אני רוצה שישפכו הרבה כסף לחינוך ושתהיה
ביקורת מה עושים עם הכסף הזה".
האם אתה גאה בשלושת בניך, רני, ישי, דני?
"אני גאה בכם מאוד. בך בגלל הכתיבה. בישי (36) עם כל הידע שלו בביוכימיה, שפות – ערבית וגרמנית, מוזיקה. וכמובן בדני הקטן (29), שמתעסק במשהו הקרוב למקצוע שלי. ביומיום הוא קופירייטר, אבל גם קולנוען צעיר ומבטיח, ובחור מצחיק. בקיצור, אתם אחלה חבר'ה".
כמי שנסע שנים על טוסטוס. לא מקומם אותך שהביטוח כל כך יקר? אתה הרי אוהב כלים דו-גלגליים? ומה יחסך לכל האופניים הממונעים והקורקינטים החשמליים שצצים עכשיו ברחוב?
"בטח. נמאס מזה. מה זה השטות הזאת? זה הטמבליות של המדינה. אתם רוצים פחות תנועה בתל אביב, אבל מעלים את הביטוח שהסטודנטים והצעירים בכלל לא יוכלו לשלם. מה זה הסחיטה המטורפת הזאת? שיתביישו להם. גם הקאקאמייקעס האלה, הקורקינטים המצחיקים זה נחמד. זה קצת מגוחך. אתה רואה איזה ז'לוב 1.80 מטר, יושב על איזה קורקינט קטן.
"לפני שנים היה לי טוסטוס זקס מוטור. והחבר'ה עם הכלים הכבדים היו מתכנסים כל יום שישי: הונדה, הארלי דיווידסון, סוזוקי ומיצופושי ומוקיסושי וכל אלה, אז הייתי בא. נעמד לידם עם הטוסטוס הקטן ושואל: באיזו שעה אתם יוצאים לאילת? היו אומרים לי: 'תדליק אותו', אז הייתי אומר: 'יש לכם גפרורים?'".
איך אתה שומר על מראה כל כך רזה. אתה עושה ספורט? איך אתה אוכל?
"אני לא שומר, זה אופי. ככה היה גם סבא דוד. לא עשה ספורט במיוחד. רק הלך לים. אני אוכל מסודר ולא הרבה. הספורט שלי הוא על הבמה. זאת בעיקר גנטיקה, אגב, אצלך לא כל כך רואים את הגנטיקה".
לפני כמה שנים עברת תאונה קשה ושיקום ארוך. איך המרגש כעת?
"זה האופי האופטימי שלי. התאונה הייתה מאוד קשה. הנהג ממש גיהץ אותי. הוא עלה עליי פעמיים. זה קרה ברחוב טשרניחובסקי ליד הבית. הייתי בסכנת חיים. יענקל'ה בן-סירא שבא לבקר אותי בבית חולים, שאלו אותו האחרים, באיזה חדר גדי שוכב, אז הוא אמר: '23, 24, 25'. זאת באמת הייתה תאונה קשה. יענקל'ה הביא גם יויו על חשמל בגלל הפלטינה ביד. החברים באו לבקר ופתאום אחרי שנים של ריצות – נחתי. לא הייתי צריך לדאוג לכלום. רק לעצמי. זה לא קרה לי בימי חיי. היה גם הומור: כתבתי על כיסא הגלגלים מאחור: 'גדי יגיל בתוכניתו החדשה: אף אחד לא קם'. אני לא כתבתי כמוך את 'הרביניסט אחרון', אבל אני בהחלט ה'אופטימיסט האחרון'. זה מה שמחזיק אותי".
היי רני!
פתחת לי את הבוקר בחיוך רחב עם הממואר שלך על גדי אביך , אכן אופטימיסט בלתי נלאה!
זוכרת אותו מימי נעוריי, כסמל חי ורונן להומור יהודי-צברי מעורב, חן, שמחה ואמת מצחיקה מטופפים איתו על הבמה בחן וקלילות נעורים.
מאחלת לו, ולך ולכל בני המשפחה ובנותיה, הרבה שמחה, בריאות ואהבה!
תודה, רוחה
רוחה היקרה, תודה לך על תגובה חמה זו וגם על התגובה היפה, הדעתנית והרגשית בכתב העת האינטרנטי "יקוד" על מאמרי העוסק בפואטיקה של אורציון ברתנא. אני שמח מאוד שאת עוקבת וקוראת. ספרך מטופל היטב ומצוי כעת אצל הנקדנית. להשתמע בקרוב, רני.
היי רן, כל כך נהניתי לקרא כל מילה, כי אהבתי מאד לראות ולשמוע את אביך,והשיחה ביניכם משובבת לב .כיף שיש אבא כזה ובן שכזה.
עפרה
עפרה, תודה שקראת ואהבת. אבי אכן איש רעים להתרועע. כיף לדבר איתו. רני
ראיון מקסים ,רני, אביך איש נהדר מלא שמחת חיים, אופטימיות ואהבת אדם , אין אנשים כאלה אין
ושחקן מוכשר התמוגגתי מהמשחק שלו ב"הרטיטי את לבי" וב"גטו"
הראיון הזה מקרין מערכת יחסים יפה בין אב לבנו תבורכו ,זכיתם
כן, זה בהחלט אבא, אוהב אדם ואנשים אוהבים לאהוב אותו. חנה, אני שמח שאת רואה את ההצגות שהוא משחק בהן. בתקופה האחורנה שיחק את היהודי "בקברט" לצד מיקי קם.
רני יקר. קראתי בשקיקה, וכל כך נהניתי. משהו טוב אופטימי וחם תמיד קרן ממנו. היידיש שלו משגעת אותי. הפתעת אותי מעולם לא הייתי מנחשת שבמקור הוא יקה. תודה. חיה אסתר
חיה אסתר היקרה והנהדרת, תודה לך על הקריאה. אכן יֶקֶה, ולא סתם, הוריו מפרנפורט אם מיין. כיוון שעשה לא אחת מבטאים וחיקויים, בעיקר רומני, אנשים תוהים וטועים לעתים.
היי רני,
קראתי באיזשהו מקום – לא זוכרת איפה – שאופטימיות זאת בראש וראשונה בחירה מוסרית – וזה ניכר בדברים של אביך.
קראתי בעניין ובהנאה רבה, תודה לשניכם.
אכן אופטימיות היא גם בחירה מוסרית כדברייך, חני. תודה לך על הקריאה והתגובה. רני
רן, מודה שלא קישרתי קודם… (מה לעשות, יש אנשים מרחפים כמוני…) אבל אבא שלך הוא מהאנשים שתמיד מצליחים להעלות חיוך על פני. ויפה בעיניי השיח הזה, רווי ההומור, הפתוח, שמראה על קשר נהדר.
נורית
מעניין שלא קישרת, איני רגיל לזה. תודה-תודה על הקריאה והתגובה היפה. רני
שלום רן
איזה יופי של ראיון
כמו כולם בגילי גדלנו על אבא שלך גדי
בלעתי את המילים וצחקתי
ההומור שלו קיים לכל אורך הראיון ואתה כמובן שואל את השאלות הנכונות
אחרי ההצגה המדהימה קברט היה לי העונג לפגוש אותו ונשארתי עם טעם של עוד
אני כבר מחכה לשיר איתו על הבמה את השיר שלך בהשקה של אלבום המשוררים
אני מתרגש מעכשיו
ובכלל אני כאדם אופטימי טבעי מתחבר מאד לאופטימיות שלו
ומרגיש שותף להרגשה
אין ספק
סבא נפלא!
הו, איזו תגובה מרגשת! ודאי. עוד תזכו לשיר יחדיו על אותה במה. אכן סבא ונפלא וגם אתה סבא נפלא. רני
רן,
אתה כותב, אביך מופיע עם טקסטים, טובים בדרך כלל, ויש ביניכם תקשורת כיפית, למה לא תשתפו פעולה? זה ממש מתבקש.
אמנם איני כותב לבמה, ניסיתי לכתוב מחזות אך לא יספתי. עם זאת, זה רעיון, צריך לחשוב על זה. אגי היקרה, תודה לך.
נהדר. מרגש ומחמם לב הראיון עם אבא גדי יגיל המוכשר, מלא החן והחום האנושי. ולא שהתפוח נפל רחוק מן העץ, רני….. והקשר החם שביניכם ניכר.
אבא גדי הוא מעמודי התווך של הבידור וההומור הישראלי (כן, יש דבר כזה) ושחקן נפלא. שימשיך בפועלו עוד שנים רבות, אמן. ברכות לאב ולבן.
"שחקנים לא מתים, הם רק מפסיקים להגיד טקסט". מי שיודע את זה יכול להרשות לעצמו ליהנות מהמתנה הכי יקרה שהאדם יכול לזכות בה, וכן להיות אופטימי ענקי. וכשכנה של האב גדי עלי להעיד שהוא פלא ביולוגי מהלך. לא השתנה במראהו כהוא זה מאז שאני זוכרת אותו כילדה.
לענת, אכן יש לו פיגורה, ואני יודע שאתם שכנים בטשרניחובסקי. תודה על התגובה החמה ורק טוב ממני, רני.
תודה על הברכות. הוא אכן כזה: הורה כיפי ואהוב ומעמודי התווך… כפי שכתבת, תלמה היקרה מאוד. רני.
רן הי,
קראתי בתענוג גדול. אני זוכר את אביך מילדותי כדמות שמחה ואופטימית ואני זוכר שלפני כשנה וקצת ראיתי אותו באוטו האמריקאי הגדול והמשונה והייתי משוכנע שהוא ירד הרגע מהאקרנים… גם אחרי שנרגעתי חיפשתי מצלמות כי הייתי בטוח שמצלמים אותו עם האוטו הזה לאיזה סרט.
תענוג לראות כי הוא לא השתנה בכלל וכי על אף שהתבגרנו ועל אף תפקידי הדמויות שלו בהצגות הוא עדיין ממשיך לסמל לנו דמות שמחה ואופטימית.
ראיון משובב נפש; תבורכו — צדוק
אהה, צדוק היקר. אלה האוטואים המדוברים בריאיון. אבא אוהב מכוניות אמריקאיות, שיקאגו של פעם. לעשות חארקות במורדות הכרמל או ביפו. עם הסיגר והבורסלינו יש לזה סטייל. תודה על התגובה ועל הכול. ממני, רני.