רן יגיל סופר ועורך
אל מול ערימת הגוויות
על "יאבדו שמיים וארץ", שירת האפוקליפסה היידית
מיידיש: עידו בסוק, קשב לשירה
רן יגיל
המינימליזם אהוב על קוראי השירה העברית המודרנית ובא לידי ביטוי משירת שנות החמישים ואילך. הקצה האחר של השירה, שאינו מוכר כל כך, הוא שירה פומפוזית, דרמטית, בעלת כוח אימאז'י ואקספרסיבי. כזאת היא הפואמה האפוקליפטית היידית, שמשך חייה הדינמיים לא יותר מאשר עשור או שניים 1910-1930. הפואמות מטרימות את זוועות מלחמת העולם השנייה ונשענות על יסוד זוועות הפוגרומים ומלחמת העולם הראשונה.
על הפואמה האפוקליפטית אפשר ללמוד דבר-מה מבחינה היסטורית באחרית-הדבר היפה מאת ד"ר אברהם נוברשטרן. בספר יש ארבע פואמות מתורגמות בידי עידו בסוק: 'לילה' של משה-לייב הלפרן; 'הערימה' של פרץ מרקיש; 'המעשה במאה' של א. ליילס; ו'האורווה' מאת ה. לייוויק. יש בפואמות אלה סמליות חזקה. הרבה מן הרטוריקה שלהן נבנה על הנגדה: כוח מול חולשה. התמונות אקספרסיביות, פנטסטיות, סוריאליסטיות. ועם כל זאת, הרבה מן התמונות איבדו מכוחן, כיוון שהתרגלנו לחזותיות של הזוועות מן הקולנוע ומן הטלוויזיה.
לב לִבָּן של הפואמות הוא חוסר השקט, חוסר המנוחה של הדובר, שהוא מעין משוטט נצחי. אין מנוחה למשוטט ברחובות ואין מנוחה למשוטט במחשבותיו, לא בערי מזרח אירופה ולא בניו יורק. השבר התחבירי והריסוק המילולי באים לידי ביטוי בפואמה ואיתם הערגה למוות; אך מצבו של המשוטט הוא סבל תמידי ולא מוות, כי המוות הוא סוג של גאולה. הסבל והדרך הופכים למטרה.
במקום מִלה מסוגננת מופיעה צעקה, כדרכם של האקספרסיוניסטים. הם מרבים לחזור על המלה "חדש" כמו במניפסטים מתחילת המאה. החורבן הטוטאלי, כמו כל תפישת השמאל דאז, אמור להקדים ולבשר את הגאולה העומדת בפתח, גאולת האדם.
שלוש קבוצות מרכזיות בולטות בפואמה היידית ולשלושתן יש ייצוג הולם בספר. הקבוצה הראשונה: "די יונגע" ("הצעירים"), שעִמה נמנה, בין השאר, משה-לייב הלפרן, שאפה לטפח את הפן האישי בשירת יידיש ולהימנע ממגויסות אידיאולוגית; הקבוצה השנייה והמפורסמת ביותר: "אינזיך" ("בתוך עצמנו"), שעִמה נמנה א. ליילס, הביטה אל תוך נפשו של היוצר; עם זאת, ביקשה להתנתק מהעיסוק האובססיבי ביהודי ובגורל היהודי ושמה לה למטרה מעין אוניברסליזם של הספרות היידית, בחזקת כל נושא טוב לכתיבה. יעקב גלאטשטיין, מראשי התנועה הזו, חזר בו מתפישה זו בעקבות מלחמת העולם השנייה. הקבוצה השלישית: "כאליאסטרע" ("כנופיה"), שעִמה נמנה פרץ מרקיש, היתה קבוצה אוונגרדית ופרובוקטיבית של משוררי-דווקא.
במרכז הפואמה של משה-לייב הלפרן, 'לילה', עומד הדו-שיח, שהוא בעצם מעין חד-שיח של הדובר עם אדמצ'יק ("מענטשעלע" ביידיש); זהו האלטר אגו של המשורר, אבל גם כל-אדם. המשורר מלעיג עליו בחיבה ובאמצעותו מבקש לתאר את כל ההוויה.
ב'המעשה במאה' של א. ליילס מופיע מות האלוהים ולידתו מחדש באופן אקספרסיוניסטי. עניין זה מתקשר לעיסוק האובססיבי בדמותו של ישו הצלוב, כמי שסבל למען הרבים, אבל בגללו סובלים היהודים בעת הזאת. הדמות האניגמטית של ישו, נושאת הייסורים, העסיקה את המשוררים המודרניים היידיים, כמובן גם את אצ"ג. אצל ליילס קיימת האנשה דומיננטית של האל ואף הקטנה, פטיטיזציה שלו.
אצל ה. לייוויק ב'האורווה', עומדת המשפחה המורחבת במרכז הפואמה, ושוב הנגדה, אחים למול אח צעיר. האחים מצויים ביער, ואילו האח על הגבעה. הוא, האח הצעיר, נשאר בחיים, אך הוא מוצא את אחיו שסופי גרון ואין לו למי לספר את אשר ראה. הסתיו מתפקד בתחילת הפואמה ממש כישות, וזה מאוד סמלי.
הפואמה החזקה ביותר לטעמי היא זו של פרץ מרקיש, 'הערימה'. מרקיש, אביו של הסופר דוד מרקיש, ביחד עם מלך ראוויטש, אביו של הצייר יוסל ברגנר ועם אצ"ג, אורי צבי גרינברג, היוו את קבוצת "כאליאסטרע" ("כנופיה"). איזה טריאומוויראט קאנוני.
מרקיש הוא משורר מקולל אמיתי. זועם באמת על בני האדם ועל גורל העם היהודי. גם בעברית, שפת תרגום, ניכרת העוצמה המילולית והתחבירית שלו, האוזן שלו, השליטה במקצבים וכן היכולת שלו לכתוב על פי משקל וחריזה לצד המיומנות שלו לשבור את הכללים הספרותיים והתחביריים. הוא משתמש בשברי פסוקים מקראיים ומן התפילה, חזקים, דרמטיים. יש לו הרבה בבטן וזה יוצא לו טבעי וזורם. הוא באמת משורר-בית בפואטיקה של הרחבוּת. אצלו זה יוצא לא מאולץ. האלים השונים והדתות השונות משמשים אצלו בערבוביה.
במרכז הפואמה ערימה של גוויות יהודי אוקראינה, שנערמה במרכז העיר הורודישץ'; אבל הערימה אינה ערימה ספציפית, היא גדלה למְמדים עצומים, קולוסאליים, וממלאת חללו של עולם. זוהי ערימה שכולה סמל, רצח על רקע שנאת האחר באשר הוא. מרקיש עובד עם המוטיב המוכר הזה בידיים של אמן.
הערימה מזכירה את ערימות השלדים הגדולות הממלאות את דפי הספר המונומנטלי של אצ"ג 'רחובות הנהר ספר האיליות והכֹּח', שנכתב לזכר היהודים הרצוחים בשואה ואובדן הבית בגולה. זאת, אחרי הטרנספורמציה שעבר גרינברג ממשורר אוונגרד פראי, אוניברסלי, למשורר נבואי, לאומי, זועם. המרקם הוא אותו מרקם, כי בית גידולו של אצ"ג הוא בית גידולו של מרקיש - האקספרסיוניזם הגרמני. ואכן אצ"ג, משורר גדול גם בשפה היידית, חסר בקובץ היפה הזה, שתרגם עידו בסוק. נאמר בספר, שגרינברג לא הוכלל מסיבות שאינן תלויות בעורך ובמתרגם, וחבל, כי מקומו של אצ"ג הוא כאן כמשורר חמישי גדול בתוך ההקשר של הפואמה האפוקליפטית. ואם בבעיית זכויות עסקינן, הרי שיש להעיר, כי ההשתלטות של יורשי אצ"ג, כמה חכמי אקדמיה ופוליטיקאים, על יבולו המופלא, נראית מגוחכת. אצ"ג הוא משורר של כולם ביידיש ובעברית ומן הראוי היה שייכלל בספר זה ויהי מה.
אם נחזור למרקיש, הרי הוא משורר של פרובוקציות אמיתיות. הוא מסתכן בפגיעה בקודש-הקודשים בשורותיו המפורסמות על הערימה היורקת בחזרה אל פרצופך את עשרת הדיברות. ראוי לצטט את הסונטה הפותחת ונועלת את הפואמה: "לא! אל תלקק, חלב שמימי, את זקניי הדביקים,/ מפיותיי תשפוכת של עיטרן חומה זורמת;/ הו, שאור חום של דם ונסורת,/ לא! את הקיא הזה שעל ירך האדמה השחורה אל תספיג.// 'סתלק מכאן! מסריח ממני, צפרדעים זוחלות על גבי!/ את אבא ואמא שלך אתה מחפש כאן? ת'חבר שלך?/ הם כאן! הם כאן! בטוח! רק מסריחים נורא!/ 'סתלק מכאן! הם פולים את כיניהם בידיים עקומות כפליז…// הה, ערימת כבסים צואה מלמטה עד למעלה לכלוכים!/ אוך! עשי מה שמתחשק לך, רוח שיגעון, גרדי וקחי מה בא!/ כנסייה ממול יושבת לה, כמו חולדה, אצל ערימת עופות שחוטים.// הו, שמיים חלביים! התנאו לכם עוד רוב ימים בכותנות שבת! והתחדשו ורוו לכם כולכם, כולכם, רוב נחת! י"א בתשרי תרפ"א…"
פרץ מרקיש נרצח בשל היותו משורר יידי-יהודי על-ידי אחד מעורמי הגוויות הגדולים בהיסטוריה: יוסיף סטלין. כך נסתם הגולל על כשרון-אדירים שירי זה.
רשימה מרתקת מחייה תרבות נכחדת נתרמתי מאוד, מאז ימי האוניברסיטה העליזים וגולדפאדן, לא נגעתי בחומרים האלה תודה שנגעת בהם, כה יפה וברגישות
לרן!
"הפואמות מתרימות את זוועות מלחמת העולם השנייה ונשענות על יסוד זוועות הפוגרומים ומלחמת העולם הראשונה."
למרות תרומתן של הפואמות המדוברות כאן לספרות המודרנית בכלל ולספרות היידיש בפרט, נראה לי הגיוני ונכון יותר שהמילה שהתכוונת אליה במשפט המצוטט אמורה להיות; מטרימות, מלשון – טרם. אם טעיתי בהבנת הנקרא או הלשון, אולי זה גם בגלל אווירת האפוקליפסה שקלטתי מתרגום הפואמה של פרץ מרקיש המובא ברשימה.
הסקירה מעניינת ומרתקת. תודה.
רוח היקרה, תודה על התיקון, אכן טעות וצריך להיות מטרימות בטי"ת. רני.
חנה היקרה, תודה לך על שקראת ואהבת וכמה יפה להזכיר את אברהם גולדפאדן בהקשר זה. רני