רן יגיל סופר ועורך
12.25
קולות נפץ חזקים נשמעים ובבת אחת אופפות לשונות האש את הבניין כולו, כשהן מלוות על ידי רוח פתאומית עזה. כעבור מספר דקות נותר רק שלד מפוחם וענק ולא בניין משרדים. אילו היו שם אנשים – איש לא היה ניצל.
מכוניות פרטיות – ובהם ניצולים מכוסי כוויות, משתעלים בכבדות ומוכי הלם – מפלסות את דרכן לעבר תחנת מד"א ברחוב מזא"ה, כי התחנה הארעית שהוקמה צרה מהכיל את כולם. המכוניות נוסעות באורות דלוקים ומובלות על ידי נהג נועז, העוקף את התנועה הצפופה ברחוב מונטיפיורי תוך צפירה ונסיעה על המדרכה.
סביר ממצמץ בעיניו ורואה שזה ג'יפ צבאי שעושה את עבודת המשטרה. אין ניידת שתפלס את דרכה של השיירה. לפתע הג'יפ עושה אחורה פְּנֵה, סיבוב של מאה שמונים מעלות, חוזר אל המדרכה, מתקדם בנסיעה, יורד אל הכביש ונעצר בחריקת בלמים ממש ליד סביר.
רק עכשיו אריה מבחין בבירור כי ההמון סובב אותו במעגל, כי אנשים רבים מתלחששים סביבו ומביטים בו בהערכה.
מהג'יפ יורד עזר ויצמן וניגש אליו. הוא אומר לו: "ינגעלע – אתה בחור עם אומץ. איפה היית בצבא?"
"בצפון, שירתתי בצפון," ממלמל סביר, "בגליל, חיל אוויר."
ויצמן מסתכל על סביר בהערכה ואומר: "מה אני אגיד לך, יא אִבְּנִי, מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך. מה זה מעטים, זה רק אתה. סולו."
"זה צ'רצ'יל," אומר סביר, "זה צ'רצ'יל של אבא."
"הופה! רבותיי, יש לנו כאן לא רק גיבור אלא גיבור אינטליגנט."
"תודה, תודה," ממלמל סביר ומישהו זורק עליו שמיכה. הוא נבהל ומשליך אותה מעליו. לרגע נדמה היה לו שזו שלהבת.
"אל תיבהל, הכול יהיה בסדר," ועזר מניח את כף ידו המרגיעה על כתפו של אריה סביר.
"הפכת יום שחור ליום של תקווה. מה תרצה?"
"קפה שחור. בוץ. בלי סוכר." אומר, סביר, "ככה הייתי אמור להתחיל את הבוקר שלי."
ויצמן פורץ בצחוק.