רן יגיל סופר ועורך
11.40
ההליקופטרים מלקטים כעת אנשים מן הכרכובים, מן הגנוגנות ומן המרזבים. בין האנשים הדבוקים אל הקיר מבחין סביר בשניים במצוקה הנראים לו כבני זוג. הוא גבר עייף כבן שבעים, היא אישה מטופחת בת חמישים פלוס שנראית עכשיו כבויה ושבורה. היא נאחזת בו. הוא אוחז חזק בחלון, מנסה שלא ליפול. לפתע המכנסיים שלו נתפסים בְּזִיז ומותרים. היא שולחת יד בקושי, מושכת אותם בכוח כלפי מעלה, אבל אלה באופן דווקאי משתלשלים מטה וערוותו נחשפת לעיני כול מן המרווח שבין התחתונים הרחבים למבושים.
סביר מבין מה עומד לקרות. אם יעזוב הגבר את אחיזתו כדי להרים את מכנסיו, ייפלו שניהם; אם היא תנסה להרים לו את המכנסיים היא תיפול. אלה בפירוש אנשים שהבושה יכולה להרוג אותם. באופן אינסטינקטיבי מושך סביר את מכנסיו גבוה, כלפי מעלה, כמו תמיד, לכיוון מפתח הלב, והחגורה מתקבעת מעל הכרס הקטנה. רק לשנייה הוא מתעכב. אחר כך הוא רץ לעברם ומנסה לעבור את המעקה כשהוא צועק, "אל תעזבו את הידיים, אני ארים לְךָ את המכנסיים!" אבל מאוחר מדי. הגבר צונח מטה והאישה אחריו.
הם נחבלים בראשיהם בדרך למטה, מכה איומה – היא והוא – ונוחתים בחבטת אדירים על המדרֶכֶת. הוא, המבוגר, מתגלגל כמו שק תפוחי אדמה עד לאספלט הכביש. סביר מבחין בכמה נשים הסמוכות לגופה שנתגלגלה לרגליהן. הן מתעלפות באחת, כאילו בתיאום, כאילו פרח גדול נפתח. האישה הפצועה קשֶׁה מושמת במהירות על אלונקה על ידי ארבעה גברים ושניים אחרים רצים אל עבר הגופה ואל הנשים שאיבדו הכרה.
מבין המתעלפות נחשפת, צצה ועולה דמות של איש שמן מאוד, נפוח ואדום. בפיו סיגר עבה, הוא לבוש בחליפת סמוקינג בתוך החום הנורא וכובע צילינדר שחור-כסוף רחב תיתורת לראשו. הוא מסיר את הכובע במעין מחווה תיאטרלית המביעה הערכה, ומשום-מה למרות המרחק, סביר יכול לקרוא את שפתיו. הוא דובר אנגלית, אבל סביר מייד מתרגם לעצמו את המילים במוחו הקודח "אם תנצח במערכה הזאת, גם בעוד אלף שנים יגידו שזו הייתה שעתך היפה ביותר. אתה יכול לספוג זאת." והאצבע השמנה והנקניקית מורה לסביר להמשיך במשימה.