רן יגיל סופר ועורך
11.25
למרגלות הבניין הבוער שבעה אמבולנסים פעילים. כל השאר תקועים עמוק בתוך פקק התנועה הענק שנוצר. נראה שהקימו שם למטה מעין בית חולים שדה, בסיס קטן של מד"א עם כמה עשרות מתנדבים. בין הכבאים הוא מבחין במטושטש בדמות שונה מאוד, שנראית זרה בתוך הנוף הסובב. יש לה מעיל גשם גדול. רגע, זה לא מעיל, זאת בעצם שכמייה ועל ראשה כובע מצחייה רחב. כשהיא נושאת את עיניה אליו הוא רואה שיש לה בפה סיגר עבה, והיא מדרבנת אותו בזרועותיה השמנות, תוך שהיא מצביעה על השעון האלגנטי שהוציאה זה עתה מכיסה, הקשור בשרשרת. השעון המוזהב מנצנץ אליו בשמש.
לפתע הוא לא שומע דבר כאילו התחרש. כל ההמולה סביב, הזעקות, הצרחות, צעקות הכבאים, המים הזורמים, הלהבות, הסירנות, הכול מושתק כאילו זה סרט בלי פסקול. הוויה של אילמוּת. ואז הוא שומע לפתע קול נחרץ ומהדהד פונה אליו: "זה לא הסוף. זה אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל, זהו, ייתכן, הסוף של ההתחלה."
פקיד מבוגר ואחריו שתי מזכירות התלויים יחדיו על מרזב מאבדים את עשתונותיהם. שלושתם מתחילים לרוץ על סף התהום, עשן סמיך אופף אותם מלפנים ומאחור. "לא לקפוץ!" הוא צורח עליהם, אחר פוקד בסמכותיות מרגיעה. "עכשיו תורכם. עוד קצת. הנה מגיעים המסוקים."