התור: 11.07

11.07

בינתיים הכבאים למטה אינם אומרים נואש. זו גם שאלה של יוקרה. לא יעלה על הדעת שמכבי האש והמשטרה לא יוכלו להשתלט על שריפה גדולה ככל שתהא, ויצטרכו את עזרת חיל האוויר של עזר ויצמן. אויה, שוב ויצמן יצטייר כגיבור.

הכבאים מנסים להציב סולם-גלגלת גדול במקום שבו נכשלו קודם לכן. מטרתם היא לנסות ולהוריד את כל אותם אנשים התלויים להם בין שמיים וארץ מחוץ לחלונות. הלהבות גוברות.

הליקופטר נוסף נוחת ואוסף אנשים מן הגג, אחריו – עוד אחד ואחריו אחד נוסף. רכבת אווירית של ניצולים למאנשייה. ענן עשן אדיר פורץ מן הקומה החמישית העליונה. בחדר פינתי קיצוני שבקומה זו לכודים כמה אנשים. הם דופקים חזק על החלון הגדול, אבל מתקשים לשבור אותו.

סביר מחליט לנטוש את הגג המתרוקן. הוא בקושי חוצה את המעקה. "תיזהר, אתה תיפול!" צועק לו מישהו שנמצא כעת ממש מתחתיו, נאחז בגנוגנת האסבסט, "המרזב הזה צר. הוא לא יחזיק אותך." סביר נאחז היטב בידיו. הוא מודע לכך שרגליו יכולות לבגוד בו. השריטה לאורך הרגל צורבת. הוא מתקדם לאט לאט לעבר אותו חדר קיצוני בבניין משם נשמעו הצרחות. הוא מגיע אל החלון ובמכת מרפק נוראה תוך שהוא צועק "יש תור, יש תור!" הוא שובר אותו, ממש מבקע את הזכוכית העבה לשניים ודם רב זורם מן המרפק.

האנשים יוצאים אחד-אחד מתוך החדר העשן. הם נראים לסביר המסוחרר כרוחות רפאים, אפורים לגמרי. לכל אחד מהם הוא מושיט את ידו המדממת ועוזר לו. כעת הם תלויים על גנוגנות האסבסט ככל השאר.

סביר עושה חשבון קצר ותכליתי שכוחו לא יעמוד לו להגיע בחזרה אל הנקודה שבה עבר את המעקה. הוא מטפס על פני שלוש גנוגנות ועוד אחת שבורה. רגלו הפצועה נתקעת באסבסט השבור, אבל הוא מחלץ אותה בקריאה עצבנית "לעזאזל איתָךְ, יש תור." מעליו מרחפים המסוקים של ויצמן. הוא מגלגל את גופו במאמץ עילאי אל מעבר למעקה ונדמה לו כי הגג אפוף העשן ריק מאנשים.

התור: 10:59