רן יגיל סופר ועורך
10.59
ההליקופטר הראשון נוחת על גג הבניין. כולם רצים אליו אחוזי טירוף ומנסים לעלות. סביר מבקיע מבעד לאנשים וצועק: "רגע, רגע, אחד אחד, יש תור. אל תאכלו אחד את השני. ככה אף אחד לא יעלה." כשזה לא עוזר, הוא והנווט משתמשים בכוח: דוחפים מפלסים. הנווט צורח: "כולכם תהיו בסדר, אנחנו רק מנחיתים אתכם קבוצות-קבוצות במאנשייה. אני אחזור. אני אחזור." הנווט וסביר אוספים שמונה ניצולים, שבע נשים ואדם זקן אחד. הנווט שואל את סביר אם הוא רוצה להצטרף אליהם וזה עונה שלא. מאוחר יותר. הנווט מבטיח לו שיחזרו. המסוק ממריא לשמיים ונעלם.
סביר חוטף קללות מכל עבר. צועקים לו: "מי שָׂמְךָ, יא כלב," "יימח שמך, יא אפס שתלטן," מנופפים בידיים כלפיו, אבל אז מישהי אומרת דבר-מה הגיוני: "מה אתם רוצים ממנו לעזאזל, תראו, הוא עדיין כאן, איתנו. גם הוא לא עלה למסוק." משתרר שקט מריר וסביר אומר בהחלטיות לעיניים המפוחדות המביטות בו: "יש תור. יש תור."
רני שלום!
סביר מצא את "התור" שלו. ממש "תיקון" על הקצה, בין השמיים ובין הארץ.
כמו תשובה לדברי חז"ל – "הכל צפוי והרשות נתונה", האיש לקח את גורלו בידיו. מעניין לאן יגיע משם.
[הסיפור הזה מעלה בי זכרון מימי נעוריי. בשנות ה 70+- עמד בית גדול שהיה קשור איך שהוא בים או ימאים, בפינת אחד הרחובות הקרובים לשדרות רוטשילד וחותכים את נחלת בנימין בדרך אל הים. והיתה שם שריפה ענקית ודרמטית מאד שהתיאור שלך ממש מזכיר את דיווחי העיתונות על נסיונות ההצלה ואיך שהבית הפך לעפר. אני זוכרת שכמה שנים א"כ עדיין נשארו סימני השרפה בשטח המגרש המגודר. היום בטח יש שם מגדל.]
התור: 10:59
רוחה היקרה, אין כמוך. עיניים חדות לך וזיכרון נפלא. את מתכוונת לשריפה בבית \"צים\" ואת צודקת. חלקים מן הסיפור הזה בנויים על עובדות-אמת מאותה שריפה היסטורית ב-1966. רני.